באר מים חיים (נוסינזון) קכז

טעותך עליהם דאמרו לך דיינית לן דין תורה זיל שלים וכו' והקשו בתוס' דא"כ מאי דייק מהכא דגמיר וסביר דיניה דין דהא אפי' לא גמיר וסביר נמי מה שעשה עשוי ומשלם כדמוכח לקמן (דף ו) דמוקי הא דדן את הדין דמשלם בשקבלו עליהם ואמרו ליה דיינית לן ד"ת ובשאינו מומחה מיירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור. והנראה לתרץ לפירוש רש"י דהא דקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים היינו דנקיט רשותא וע"כ מקרי מומחה לרבים ובזה פטור מלשלם כדאמר רב לקמן דהאי מאן דבעי למידן דינא וליפטור לשקול רשותא ודוקא נמי בשקבלו עליהם ואמרו ליה דיינית לן דין תורה דלכוף אין לו רשות אף בדנקיט רשותא ביחידות ופטור מלשלם כיון דנקיט רשותא אף דאמרו ליה דיינית לן דין תורה. אבל בלא נקיט רשותא אף שהוא מומחה חייב לשלם כיון שאמרו לו דיינית לן דין תורה ובזה מיירי רישא דדן את הדין. אבל בשאינו מומחה לא מהני כלל מעשיו ודיניו בטלים: ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה כבר ביארתי לעיל והעתקתי מה שכתב רבינו פ"ד מהל' סנהדרין דאפי' מומחה וסמוך אין יכול לדון בכפיה אם לא שנטל רשות מראש גולה. וכן סבר בפ"ו דבקבלו אותו אף לדון בדין תורה מהני למומחה דגמיר וסבר לפטור אותו אף בלא נטל רשות וא"כ הא דאמר ר"י למר זוטרא ואם לא זיל שלים ע"כ צ"ל לפי' דבאו לפניו מעצמן לדון סתם ולא הוה כקיבלו אותו בפ"ו דהתם קבלו אותו בפי' לדון ביחידות. ובזה היכי דבאו לפניו לדון בסתם ודן אותם ביחידות מחויב לשלם אף מומחה דגמיר וסבר כיון דלא נקט רשותא כדבארתי לעיל וזה דלא כדעת הש"ך בסי' ג' ס"ק ט' ובסי' כ"ה והב"ח והט"ז שכתבו דבאו לפניו בסתמא הוה כקבלוהו. ומה שהביא הש"ך ראיה לזה מהירושלמי אין ראיה דהירושלמי מיירי אלא לענין זה דבאו לפניו מעצמן מותר ליחיד מומחה לדון וזה ודאי שריר וקים כדבארתי לעיל אבל לא הוה כקבלוהו לפטור מלשלם. ועיין בתוס' (דף ה:) ד"ה פשרה ביחיד וברא"ש ז"ל סי' ג' ודו"ק

דף לג ע"א דיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחובה ורמינהו דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ומשני רב ששת כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעת דבדבר משנה חוזר ובשיקול הדעת אינו חוזר וכו'. איתיביה רב המנונא לרב ששת מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר"ט לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו וכו' אמר ר"ט הלכה חמורך טרפון אמר לו ר"ע פטור אתה שכל המומחה לרבים פטור ואם איתא לימא ליה טועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר וכו'. אמר ר"נ ב"י לרבא מאי קא מותיב רב המנונא לרב ששת מפרה פרה הרי האכילה לכלבים וליתא דתיהדר. ומשני דהכי קאמר אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר אלמא קם דיניה היינו דקמפחד ר"ט וקאמר ליה איהו מומחה לב"ד אתה ואתה פטור מלשלם אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת. רב חסדא אמר כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד. וכתב הרי"ף דהלכתא כרב חסדא ורב ששת דהא דרב חסדא מפליג בין נשא ונתן ביד או לא היינו דוקא בטעה בשיקול הדעת אבל טעה בדבר משנה לעולם חוזר וכתב עוד דטעמא דהא מלתא משום הפסד ממונו של בעל דין דנשא ונתן ביד כיון דחייב לשלם וליכא הפסד לבעל דין ע"כ אמרינן מה שעשה עשוי. והיכא דאית ליה לבעל דין פסידא כגון שלא נשא ונתן ביד דאינו חייב לשלם לא אמרינן מה שעשה עשוי ומחזירין הדין והדין הוא טעמא דר"ח. וכתב הרי"ף עוד דמומחה דלא קבילו עליה או הדיוט דקבילו עלייהו דטעה בשיקול הדעת וליכא למהדר דעת הגאון דמחוייב משום דינא דגרמי דהא דאוקימנא למתני' בשנשא ונתן ביד הוא דלא כר"מ אבל למאי דקי"ל כר"מ אפי' בשלא נשא ונתן ביד אם אי אפשר למהדר מחוייב משום דיני דגרמי. והרי"ף כתב ע"ז דליתא. דרב חסדא לכ"ע אמר דגבי דיינא ליכא דיני דגרמי דאין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם. ועוד דא"כ אפי' טעה בדבר משנה נמי אם אי אפשר להחזיר ישלם. והשיגו המפרשים על הרי"ף דהא בסוגיין אמרינן דטעה בדבר משנה פטור מלשלם משום דהדר דיניה והוא כתב להיפוך דמשום דפטור מלשלם הוא הדר דיניה. ועוד מאי מקשה דאפי' בטעה בדבר משנה נמי ישלם אם אי אפשר להחזיר הא בפירוש אמרו כיון דהדר דינא בטעה בדבר משנה לאו כלום עבד. וכן תימה על הרמב"ם שכתב דטעה בדבר משנה פטור משום דלא נתכוון להזיק והוא כנגד הסוגיא דמפרש משום דהדר דינא. ועוד הקשו על הרי"ף דסוגיא דבב"ק ודבכורות בפי' הוה בעי לאוקמי המשנה דדן את הדין כר"מ ודחה ליה דמיירי בשנשא ונתן ביד ואיך כתב הרי"ף דאוקימתא דרב חסדא אזלא לכ"ע דליכא דיני דגרמי בדיינא. ועיין עוד מה שדחקו בפי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והנראה בזה לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכבר בארתי בב"ק לדעת הרמב"ם דלא מחייב משום גרמי אלא בנתכוון ופושע וע"כ כתב הרי"ף דלא מחייב משום גרמי אלא בדין הה' דליתא מומחה ולא קבילו עלייהו דדינו לאו דין הוא ואם אי אפשר למהדר מחייב לשלם דהוא נקרא מתכוון ופושע כמו במראה דינר לשולחני שאינו בקי דבב"ק (דף ק'). אבל במומחה ולא קבילו עלייהו או בהדיוט דקבילו עלייהו כיון דאית להו רשות למידן ליכא משום דינא דגרמי כדביאר הרי"ף ז"ל דלאו פושע הוא. אבל בנשא ונתן ביד חייב דזה לאו גרמי הוא אלא מזיק בידים דמחוייב אא"כ הוה אנוס. ואם הוא מומחה דקבילו עליה דפטור אפי' נשא ונתן ביד משום דהוה כאנוס גמור. וכן בטעה בדבר משנה דפטור מלשלם טעמא הוא משום דאנוס הוה דבדבר משנה כ"ע מומחים הם ומש"ה חוזר דזיל קרי בי רב הוא וע"כ היה כמו מומחה דקבילו עלייהו. דע"כ האי אינו מומחה דרישא דדן את הדין מיירי בדגמיר ולא סבר כמו שכתב בעל המאור והרא"ש ז"ל דאי לאו הכי הרי הוא בכלל רועי בקר וכמו מראה דינר להדיוט דמזיק ופושע הוא אלא ע"כ מיירי בדגמיר ולא סבר וע"כ בטעה בדבר משנה אף בשנשא ונתן ביד פטור כמו מומחה דקבילו עלייהו וכן הוכיח הסמ"ע והע"ש ודלא כהש"ך בסי' כ"ה: וה"פ הסוגיא אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר אלמא קם דינא א"כ שפיר מחוייב נמי לשלם וע"כ מפחיד ר"ט וקאמר ליה איהו דמומחה לב"ד אתה ופטור מלשלם דהוה אונס ואף בטעה בשיקול הדעת. אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר ודינו לאו דין דזיל קרי בי רב וא"כ אנוס הוא ופטור מלשלם ולימא ליה כיון דאילו הוה פרה קמן דינך לאו דין ואינו מקרי דין כלל א"כ אף עתה דליתא לפרה לאו כלום עבד דאין לך אונס גדול מזה. ולא דמי לשאינו מומחה ולא קבילו אותו דכתבו הרי"ף והרמב"ם דדינו לא דינו בכ"ז מחוייב לשלם אם טעה דהתם משום גריעותיה דדיין דינו לאו דין וא"כ כ"ש דפושע הוה אבל הכא דינו לאו דין משום דדבר פשוט הוא וא"כ אונס הוה. ובזה ניחא קושית התוס' והפוסקים מטיהר את הטמא דדינו לאו דינו וחוזר בכ"ז מחויב לשלם אם עירב בע"ה עם פירותיו דהתם נמי משום גריעותיה דדיין דינו אין דין משום דאינו יכול לטהר את הטמא וע"כ לא מהני לפוטרו מן התשלומים הא דהדר דינא

והנה רב ששת דמחלק בין טעה בדבר משנה לטעה בשיקול הדעת. דס"ל דבדבר משנה לאו פושע הוא כיון דבזה הוה מומחה אבל בשיקול הדעת פושע הוה כיון דלא סבר וע"כ מחוייב משום דיני דגרמי כדבארתי בחידושי לב"ק (דף צ"ח) בכ"ז מה שעשה עשוי כיון דקיבלו אותו דינו דין. אבל רב חסדא פליג עליה בהא דכיון דקיבלו אותו ויש לו רשות למידן לאו פושע הוא ופטור משום דיני דגרמי אלא א"כ נשא ונתן ביד דמחוייב משום אדם המזיק וע"כ הדר נמי דינו בלא נשא ונתן ביד משום פסידא דבעל דין אף בטעה בשיקול הדעת. ומזה מוכיח הרי"ף כיון דלר"ח דאית ליה דליכא כאן דיני דגרמי בדיינא כיון דאיר