באר מים חיים (נוסינזון) קכו

התם דליכא ריעותא שלא ידע אף ר' יעקב מודה דאזלינן בתר השתא כיון דלמד עם בנו ונתחייב בודאי אין ספק מוציא מידי ודאי כדבארתי בחידושי לכתובות (לדף ע"ו) דהוה כספק מפרעתי ודו"ק

דף קנט ע"ב אב שנשבה ומת בן בתו במדינה ובן בתו שנשבה ומת אבי אמו במדינה ולא ידעינן הי מינייהו מת ברישא יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. וכתבו המפרשים דהיינו אליבא דת"ק דמתני' אבל לר"ע דקי"ל כוותיה הנכסים בחזקתן. ותמהו על הרמב"ם דפסק בזה פ"ה מהלכות נחלות דיחלוקו. והנראה לדעת רבינו דלא דמי לנפל הבית עליו ועל אמו דסבר ר"ע דהנכסים בחזקתן משום דהוחזקה נחלה באותו שבט דהתם עומד ליורשה משפחת אביה ובנה נמי מקרי ביתה ומשפחתה אבל הכא לא הוחזקה הנחלה לאותו שבט דהא הוחזק דבן בתו יורש אותו והוחזקה הנחלה לבית אחר ולמשפחה אחרת וע"כ יחלוקו ודו"ק

דף קעג ע"ב ואם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב בד"א בשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. וכתב הרא"ש בסי' מ' והיכא דמת לוה והניח יתומים קטנים לא יפרע מן הערב אפי' באמר ממי שארצה אפרע דהא נכסי דאינש ערבין ביה כאילו אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה ואפי' הכי אינו גובה מנכסי יתומים קטנים. ועיין בפ"ח שהקשה דמנין לרבינו זה. והנראה דלקח רבינו זה ממה שהוכיח בסי' כ"ה דיכול לכוף ולתבע מן הלקוחות אף בלא תבע ללוה וע"כ טעמא דנכסי דאינש ערבין כדאמר לו ממי שארצה אפרע וע"כ יכול לתבוע מן המשועבדים היינו מן הערב אף כי לא תבע הלוה בדין כיון דלית נכסים ללוה. והא דמקשה הפ"ח מהא דלקמן דסלקא לדיינא דנחת למלוה לנכסי מקמי דלתבעיה ללוה התם הא אית ליה נכסים ללוה. והרמב"ם ז"ל דכתב דנפרע מן הערב אם היתומים קטנים ואע"ג דלא גבינן מהנכסים דיתומים דאינון ערבין ביה שאני התם משום דחיישינן לצררי ולגבות מן הערב צריך להביא ראיה שלא נפרע כדמבואר פכ"ו מהל' מו"ל הל' ז' וה' ודו"ק: מסכת סנהדרין

דף ג ע"א רבא אמר דיני ממונות בג' הדיוטות ובדין הוא דאפי' דיני ממונות בעינן שלשה מומחים דעירוב פרשיות כתיב כאן אלא משום דר' חנינא וכו' דהיינו משום נעילת דלת בפני לוים הקילו והכשירו ג' הדיוטות ור' אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר דצדק תשפוט עמיתך ומדרבנן הצריכו שלשה משום יושבי קרנות מאי בינייהו איכא בינייהו דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין לרבא לית ליה לשמואל לרב אחא אית ליה דשמואל: ולקמן מקשינן לר' אבוהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין מהא דמתני' דקתני דן את הדין וטעה דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו ומשני דמיירי דקיבלוה עלייהו. ופריך אי הכי אמאי משלם מביתו ומשני דאמרו ליה דיינית לן דין תורה וקתני התם ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ב מהל' סנהדרין הל' י' אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומד"ס עד שיהיה ג' ושנים שדנו אין דיניהם דין. אחד שהוא מומחה לרבים או שנטל רשות מב"ד מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב ב"ד. ועיין בכ"מ ובל"מ ובש"ך סי' ב' שהראשונים השיגו על רבינו דאיך מזכה שטרי לבי תרי דפסק כרב אחא בדר"א דמן התורה חד כשר ופסק כרבא ור' אבוהו דשנים שדנו אין דיניהם דין. וכן צריכין דברי רבינו ביאור דקאמר אע"פ דלא הוה ב"ד פחות מג' מותר לאחד לדון מן התורה דלמאי לא הוה ב"ד ולמאי מותר לדון מן התורה וכן במומחה לרבים כתב דמותר לו לדון אבל אינו חשוב ב"ד וצריך ביאור דבמאי מותר לדון ולמאי לא חשוב ב"ד. והנראה בביאור דברי רבינו דה"ק דאע"פ שאין ב"ד פחות מג' היינו לכוף דב"ד של כפיה מן התורה אין פחות משלשה דעירוב פרשיות כתיב כאן ותלתא אלהים כתיב. בכ"ז מותר לאחד לדון מן התורה היינו בבאו מעצמן ברצונם לדון לפניו וע"כ קאמר לשון מותר ומד"ס אסור עד שיהיו שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין אפי' באו מעצמן: ולא דמי לקבלו אותו דלקמן (דף ו') דאף באינו מומחה דינו דין כמבואר ברמב"ם פ"ו. התם מיירי בקבלו אותו בפי' לדון ביחידות. ואם לדין תורה מחויב לשלם כיון דאינו מומחה ואם אף לטעות פטור מלשלם. דכיון דקבלו אותו בפי' לדון ביחידות לא גרע מנאמן עלי אבא ואביך: אבל הכא מיירי שבאו לפניו לדון סתם ודן אותם ביחידות. ובזה מיירי הא דמחלק לקמן (דף ה') בין פשרה לדין וניחא בזה קושית התוס'. וע"כ בזה מד"ת כשר דתלתא אלקים דכתובים בפרשה מיירי בב"ד של כפיה. אבל מד"ס אף בזה אין דינו דין עד שיהא מומחה לרבים או שנטל רשות כדמוכח מהברייתא דלקמן (דף ה:) והשנים אלו מותרים לכתחילה לדון ביחידות אם באו לפניהם מעצמן אבל אין חשוב ב"ד לדון בכפיה ולנדות ולזמן פחות מג'. כמו דאמרינן לקמן (דף ח') דזימון בג' ושליח ב"ד אם אמר משמיה דחד לא אמר כלום ומשמע אפי' הוא מומחה דלא מחלק. וכן מסתבר דאיך ידון אחד בכפיה דהא אין לו נאמנות אף לעדות ואיך יהא נאמן לכתוב פ"ד דזה חייב לזה ולכופו ולהוציא ממנו ממון ולא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכן כתב רבינו לקמן דהודאה דלפני יחיד מומחה אין חשובה הודאה. אלא ע"כ הא דאכשר קרא בחד היינו בבאו מרצונם וצייתי ליה ונ"מ לשודא או בדבר דקם דיניה. אבל לדון בכפיה אין כשר אלא ב"ד של שלשה. ונראה מדברי רבינו דבעי נמי דנקטי רשותא כדכתב שם פ"ד הל' י"ד וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב"ד שבא"י רשות יש לו רשות לדון בכל א"י וכו' אע"פ שלא רצו בעלי דינים אבל בח"ל אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינים אע"פ שיש לו לדון דיני קנסות בח"ל אינו דן אלא אל מי שרוצה לדון אצלו אבל לכוף את בעלי דינים ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גולה ע"כ. ומיירי נמי במצרף עמו עוד ב' דבפחות מג' אין לו רשות לדון בכפיה כדבארתי

והנה רבא ורב אחא בדר"א בהא פליגי דרב אחא סבר כיון דחד כשר בבאו לפניו מעצמן כמו שנאמר בצדק תשפוט עמיתך א"כ שנים דיש להם תורת נאמנות יכולים לדון אף בכפיה וב"ד הוה לכל דבר ואית ליה דשמואל אלא לכתחילה בעינן שלשה דלא לירבו יושבי קרנות. ורבא ס"ל נהי דהכשירה התורה חד בבאו לפניו ברצונם הטוב אבל לדון בכפיה נלמוד משלשה אלקים דכתובים בפרשה דדוקא שלשה בעינן ועירוב פרשיות כתיב כאן ושנים שדנו בכפיה אין דינם דין. וכן ס"ל דבפחות משלשה לא מהני אפי' בבאו לפניו מעצמן אם לא אלא במומחה לרבים או נטל רשות ואף בדיעבד פסול כיון דבאו לפניו לדון סתמא וסתם דין הוא בג' וזה מוכח מהברייתא דלקמן ומדברי ר' אבוהו. וע"כ פסק דרבינו עולה יפה דבאמת פסק כרבא דסוגית הש"ס אליבא כדהוכיחו המפרשים וחד נמי מודה דכשר, מן התורה ודו"ק

שם ע"ב א"כ בסנהדרי קטנה לבעי מ"ה. לכאורה קשה דהא ושפטו העדה והצילו העדה בגמר דין קמיירי וא"כ בסנהדרי קטנה בגמר דין הוא דאיתא דהוה כ"ג. והנראה בזה דלפי מאי דס"ד אף לרבי תחילת הדין הוא רק בשלשה ואם כולם מזכים או מחייבים אף רבי מודה דלא בעי יותר ופלוגתא דרבי ורבנן רק בנחלקו הדיינים ולא באו לדעת שוה דלרבי בעי הוספה שנים כדי שיהא הגמר דין נמי בשלשה כמו שהיו בתחילה וע"כ פריך דאם כן בסנהדרי כשהיה עדה שופטת ועדה מצלת א"כ מוכח שהיו בתחילה כ' וא"כ ליסופי עד כדי שיהא הגמר דין בכ"ג כמו שהיו בתחילה ומדוע אין מוסיפין רק ב'. ובזה שפיר מקשו התוס' דעד ל"ט סגי דמהמקרא מוכיח שהיו רק כ' בתחילה וע"כ אם נחלקו סגי להוסיף עד שיהא כ' בגמר דין וא"כ בל"ט סגי ודו"ק

דף ה ע"א ת"ש דמר זוטרא בריה דר"נ דן דינא וטעה אתא לקמיה דר"י א"ל אם קבלוך עלייהו לא תשלם ואם לאו זיל שלים. ופירש רש"י ואם לאו דלא קבלו