באר מים חיים (נוסינזון) קכד

דהוה מתנה מאי דאמר לאשתו כיון שהעמיד ירושת התורה באחד מיורשיו. והיינו כדבארתי דכתב לבנותיו בתורת צואה וירושה ומקרי שיור לגבי אשתו ולא הוה ככותב לה כל נכסיו דלא עשאה אלא אפוטרופא דהא שייר לירושת בנותיו דלא זכו עד לאחר מיתה ולפ"ז אין כאן סתירה מדברי תשובת הגאונים להרא"ש ז"ל דהרא"ש מיירי דכתב לבנו הראשון בקנין כדין מתנה במקצת ומחיים זכה ואף אם עמד אינו חוזר וע"כ אם כתב השאר להאחר מקרי דכתב כל נכסיו ולא עשאו אלא אפוטרופא. אבל דברי רב האי מיירי בדהוריש לבנותיו מקצת והשאר נתן לאשתו דאמרינן דהירושה הוה שיור וא"כ לא כתב כל נכסיו לאשתו. ובזה ניחא דבש"ע אה"ע שם העתיק דברי רב האי ובח"מ סי' רמ"ו העתיק דברי הרא"ש ואין כאן סתירה כדבארתי. והחלקת מחוקק הניח זה בצ"ע והב"ש חילק בזה בחילוק שאין לו הכרע בדינא

ובזה ניחא הא דכתוב שם באה"ע סעיף ז' בהגהת רמ"א דאם היה לו בן ואשה וכתב מקצת לבנו והשאר לאשתו דהוה מתנה דאם היה רוצה לעשות אפיטרופוס למה נתן מקצת לבנו שהרי הכל שלו. והקשה הח"מ דהא אף אם היה לו עוד בן אחר אמרינן בסעיף י' דהעתקנו בזה דהוה מתנה כיון דהעמיד ירושה דאורייתא באחד מבניו ולמה הוצרך רמ"א כאן לטעם אחר. ובמה שבארתי ניחא דכאן מיירי דנתן המקצת לבנו בקנין כדין מתנה במקצת דבזה לפי מה שבארתי אם היה לו בן אחר הוה אשתו אפוטרופוס כיון דבכתיבת אשתו לא שייר כלום והוה כותב כל נכסיו אבל כיון דליכא בן אחר אמרינן דבמתנה נתן לאשתו מטעם שכתב הרמ"א דאי לאו הכי למה כתב מקצת לבנו דהא הכל שלו וניכר דלמתנה גמורה איכוון. והבין כן בדברי הרשב"א וזה שכתב הרשב"א דהוה כמשייר אבל באמת לא הוה משייר כיון דנתן לבנו כדין מתנה במקצת בקנין והח"מ והב"ש תמהו בזה ודו"ק

דף קל"ו ע"ב הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו וכו' מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב אמר ר' יוחנן לא קנה לוקח דקנין פירות כקנין הגוף דמי ופרשב"ם דיחזרו לשאר יורשי האב משום דהבן משעת מכירה סילק נפשיה וע"כ לא יכולים יורשיו לזכות אלא יורשי האב זכו ונראה דהרשב"ם אזיל לטעמיה דפי' לקמן דף קל"ח דהנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה בצווח מעיקרא דהוה הפקר משום דאמרינן דהנותן כי גמר להקנות סילק נפשיה אף דלא יזכה זה וע"כ הוה הפקר וה"נ הבן כיון דמכר זכותו סילק נפשיה אף דלא זכה הלוקח ואביו זוכה מן ההפקר דהוה כמו מוחזק בגוף כ"ז דאית ליה קנין הפירות. ולפי' ניחא הא דפריך לקמן ר"י לר"ל מנכסי לך ואחריך יורש פלוני ואחריו יורש פלוני דאם מת שני בחיי ראשון דיחזרו ליורשי ראשון משום דהנותן הלא הסתלק כיון דנתן לשלישי ואף דלא זכה השלישי הוה הפקר וזכו יורשי ראשון מן ההפקר דבחזקתן הוא כדבארתי אבל לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ עומד הגוף ברשות הנותן עד שתבא ליד השלישי ולא הסתלק מהנכסים וכיון דמת שני בחיי שלישי שלו הוא. אבל התו' כתבו לקמן דבאמר הלה אי אפשי וצווח מעיקרא לא הוה הפקר דאדעתא דלזכי זה נתן הנותן ואם זה לא זכה לא סילק נפשיה וע"כ פי' הכא כיון דהלוקח לא זכה דהוה ליורשי הבן ואזלי לשיטתייהו וע"כ הא דניחא בסוגין לקמן לר"י הא דאם מת שני בחיי ראשון דיחזרו ליורשי ראשון צ"ל הטעם משום דאמדינן דעתיה דאי לאו השני והשלישי היה נותן לראשון לעולם וע"כ במת שני זכה הראשון וניחא לר"י דאין צריך עתה זכיה וקנין דכבר זכה ע"י קנין פירות דאמרינן דזכה אף בגוף עד הזמן. אבל לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והגוף עדיין נשאר ברשות הנותן א"כ אין יכול לזכות בהגוף עתה בלא דעתיה דהנותן ובעינן זכיה וקנין מחדש ולא מהני מאי דאמדינן דהוה נתן לו ודו"ק

דף קמ"ג ע"ב הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן. אמר רב חביבא בריה דר"י בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן. ופי' רשב"ם דארישא קאי דהשבח לאמצע דזה דוקא בשהשביחו נכסים מחמת נכסים פי' דעשו השבח מנכסי אביהם אבל אם מחמת עצמן פי' שעשו השבח והוציאו משלהם ולא משל אביהם השבח לעצמן. ופריך והאמר ר' חנינא אפי' לא הניח להם אביהם אלא אודיינא השבח לאמצע והא אודיינא דמחמת עצמן. ומשני שאני אודייני דלנטוריתא הוא דעבידא ואפי' קטנים נמי מצו מנטרי לה. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ט מהל' נחלות הל' ב' אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושים ואוכלים השבח של משביח והוא שיהי' השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע. ונתלבטו המפרשים בפי' דהוא כנגד סוגית הגמ' ולא מצאו דרך אא"כ גי' אחרת הי' לרבינו בגמ'. אכן גי' כל הספרים וכן בספרי דרבותיו של רבינו הגי' כפי' גי' ספרים שלנו. והנראה בזה דבאמת אין שום שינוי בגי' הגמ' ובנוסחת ספרי הגמ' דרבינו אלא דרבינו מפרש הגמ' בפי' אחר. וה"פ ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים פירוש שהשבח היה ע"י הוצאה ובזה מיירי בסיפא דאם אמרו ראו דהוה השבח לעצמן אבל שבחו נכסים מחמת עצמן פי' מעצמן כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון השביחו לעצמן פי' לעצמן של נכסים והוה לאמצע ולא מהני מה שאמרו ראו כיון דהם לא השביחו. ופריך הגמ' מאודייני והיינו כסא של שומרים וס"ד דמקשה דיש כאן שני מיני שכירות שכר הכסא ושכר הפעולה עבור השמירה ששומרים הגדולים וס"ד דשבח הכסא הוא דקאמר ר"ח דהוה לאמצע אבל ודאי אין להם חלק להקטנים בשכר השמירה דמה להקטנים אם ישכירו עצמן הגדולים לפועלים דבגופם ודאי אין להם שותפות. ופריך דלמאי דקאמר דאם השבח מעצמו אף ראו לא מהני א"כ מאי אפי' דקאמר על שכירת הכסא דהא מעצמו הוא. ומתרץ הגמ' דר' חנינא קאמר דכל השבח לאמצע אף שכר השמירה משום דהקטנים נמי מצו מנטרי לה וא"כ כל השבח משום הכסא הוא ושייך להשותפות. וע"כ קאמר אפי' משום דהוה אמינא דשבח השמירה לאו משום שותפתם הוא אלא דבגופן יעשו הפעולה וקמ"ל דאף בזה השבח לאמצע כיון דלבעל הכסא שייך זכות השמירה והקטנים נמי מצו מנטרי לה א"כ הכל שבח השותפות הוא והכל לאמצע ודו"ק

דף קנ"ג ע"ב הוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית מי מוציא מיד מי הוא מוצא מידיהם בלא ראיה והן אין מוציאים מידו אלא בראיה דברי ר"י. ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע. אם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שבריא היה אמר ר' אלעזר ולטומאה כמחלוקת דתנן בקעה בימות החמה רה"י לשבת ורה"ר לטומאה בימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן. ופרשב"ם כי היכי דנחלקו ר"י ור"נ אי אזלינן בתר השתא או בתר חזקת הנכסים ה"נ איפלגו גבי טומאה דאם נכנס לבקעה ואינו יודע מתי נכנס אי בימות בחמה או בימות הגשמים אזלינן בתר שעת שאלה לר"נ דאזיל בתר השתא אם ימות החמה טהור הוא ואם ימות הגשמים טמא הוא ולר"י דאזיל בתר חזקה העמד טהור על חזקתו וטהור וכו'. אמר רבא ל"ש אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל עברו עליו ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן. ועיין ברשב"ם ותוס' בשם ר"ח שפי' דרבא פליג על ר"א וס"ל כיון דעבר על הטומאה ימות הגשמים הוה רה"י לכאן ולכאן. ועי' בחיד' בנזיר (דף י"ב) שבארתי הטעם להרמב"ם ז"ל בזה דכיון דעבר על הטומאה