באר מים חיים (נוסינזון) קכב

תנן כדפריך בב"מ ד' מ"ו ע"א. אלא הרשב"ם קאמר דע"י מסירת המפתח מהני קנית נעילה דאחרי כן וע"כ דוקא בנכסי חבירו מהני נעילה משום דאיכא מסירת המפתח אבל בנכסי הגר לא מהני נעילה דמאן מסר ליה דלקני. ואדרבה מהגמ' דבב"ק עוד מסייע לו דמשו"ה מסירת המפתח הוה כאומר לו לך חזוק וקני משום דמסירת המפתח מהני לקנות ע"י זה בנעילה. וא"ש נמי הגמ' דגיטין דתיזל איהי ותיחד ותפתח וכן מורה לשון הרשב"ם דהא דמחלק בין נכסי הגר ודאחר בנעילה הוא ודו"ק

דף פ"ב ע"א אמר ר"נ נקטינן דקל אין לו גזע סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל דקל דכיון דלמחפר ולשרש קאי אסוחי מסח דעתיה מתקיף לה ר"פ והא קונה ב' אילנות דלמחפר ולמשרש קיימי וקתני דיש לו גזע. אלא אמר ר"פ אין לו גזע לבעל דקל לפי שאין מוציא גזע. ופריך ולרב זביד קשיא מתני' ומשני דזבין לה' שנים. ועיין בתו' שדחקו מאד בפי' הסוגיא וכתבו כמה פי' ועל כולם הקשו קושיות רבות. והנה התו' הקשו למאי דמוקי דזבין לה' שנים היכי אית ליה העולה מן הגזע לקוץ הא המקבל שדה לשנים מועטות אין לו בשבח שקמה וענפים לרבא בהמקבל ד' ק"ט. והנראה בזה דהנה הרמב"ם ז"ל כתב פכ"ג מהל' מכירה והביאו בש"ע ח"מ סי' רי"ב דהפרש יש בין שוכר שדה דאין לו רשות לנוטעה ולזורעה כל מה שירצה משא"כ במוכר שדה לפירותיה דיש להקונה רשות לנוטעה ולזורעה כל מה שירצה ולהובירה וכן יש הפרש בין המוכר שדה לפירותיה ובין מוכר פירות שדה זו דאין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל ואין לו רק הפירות שהוציאה השדה משא"כ במוכר שדה לפירותיה דיש ללוקח להשתמש בה כחפצו וא"כ במכר שדה לפירותיה לפי מה שביאר דיש לו רשות לנוטעה ולזורעה אם נטעה או זרעה ודאי השבח שלו דאין לבעלים אלא כמו שהיתה וא"כ ודאי דיש לו נמי שבח האילנות והענפים אבל במוכר פירות שדה זו ודאי כל השבח דבעלים ואין ללוקח רק הפירות. ועל הביאור הזה נראה לפרש הסוגיא דסבר רב זביד לומר דאין גזע לבעל הדקל כיון דלמחפר ולשרש קיימי אסוחי מסח דעתיה פי' דהוה רק כמו קנה פירות קרקע דהדקל מקרי פירות כיון דלחפור ולשרש קאי ואין לו רשות לקוצצה ולנטוע וא"כ לא הוה כקרקע לפירותיו אלא כקנה פירות הקרקע וע"כ אין לו גזע דאינו בכלל פירות אלא שבח ואינו בכלל הקניה. ולאו דוקא דקל אלא כל אילן אין לו גזע בקנה אחד או ב' מטעם שבארתי ונקט דקל משום דהוה מצוי ביניהם ודקל פי' אילן. ומתקיף לה ר"פ דא"כ איך יתרץ מתני' ור"פ פליג על האי סברה וס"ל דהקנה לו האילן וכל היוצא ממנו ולא דמי לקנה פירות השדה דהכא הקנה לו האילן אף להשביחו אלא דקרקע אין לו. ומשני דרב זביד מוקי למתני' דקנה לה' שנים ולא מקרי קנה פירות קרקע אלא כקנה קרקע לזמן קצוב דמבואר שם ובש"ע דיש לו רשות אף להרוס ולבנות וכ"ש לנוטעה. וע"כ בקנה ג' אמרינן דקנה אף הקרקע לזמן ההוא דהקרקע בטל להאילנות כמו במכר חלוטין וכן אם מתו יש לו הקרקע לחזור ולנוטעס דהא אף הקרקע קנה עד תשלום הזמן אבל בקנה ב' לא שייכה ולא מתבטלת הקרקע להאילנות אבל האילנות כיון דמכר לזמן קצוב אית ליה רשות להשביחם ולקצוץ הענפים ולהרכיבם כמו שנתבאר במכר קרקע לזמן קצוב דיש לו רשות להרוס ולבנות וא"כ ודאי דיש לו נמי כל השבח כמו שבארתי וע"כ היוצא ודאי שלו הוא. והנראה דרבינו שאב חלוקי הדינים האלה מהסוגיא הזאת והמפרשים עממו בזה ודו"ק

ד' צ"ב ע"א המוכר זרעוני גינה שאינם. נאכלין חייב באחריותן. ת"ר מהו נותן לו דמי זרע וי"א אף הוצאה. ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כת"ק דפטור מן הוצאה והקשו מכאן על הרמב"ם שפסק בפ"ו מהל' זכיה והובא בש"ע אה"ע סי' נ' בחזרה בה איהי מן האירוסין דאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה לרעיו ולחלק מעות לשמשים וחזנים משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון וכו'. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל משמעתין מהמוכר זרעוני גינה שאינם נאכלים שפטור על ההוצאה וחילק בזה המ"מ דבזרעוני גינה הוציא כדי להרויח אבל כאן לא היתה כוונתו להשתכר אלא להתנהג כמנהג המדינה. ותמיהני דאדרבה דבזרעוני מוכרח היה לזורעם ולעשות הוצאה דהא אינם ראויים לדבר אחר ולאו להניחם בקופסא קנאן ובאמת המ"מ סיים בצ"ע וכן האחרונים תמהו ע"ז החילוק. והנראה בזה דהכא בזרעוני גינה מיירי בדלא ידע המוכר שאינם ראויים לזריעה וע"כ פטור מהוצאה שבאה ע"י גרמתו דבדינא דגרמי בעינן מתכוון להזיק כמו שנתבאר בחיד' לב"ק וכן כתב הטור בשם הרמ"ה ובש"ע בסי' רל"ב דבידע המוכר מהמום חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליכו למקום פלוני וא"כ ע"כ מיירי הכא בדלא ידע המוכר שאינם ראויים לזריעה ועיין בהגר"א. ודלא כהתו' דלעיל ד' צ"ב שכתבו דמיירי בידע המוכר דאי לאו הכי לא היה מחייב רשב"ג בהוצאה. ותמיהני על דבריהם דהא רשב"ג מחייב בדמי בושתו אם נתן לטבח ונחתום וקלקלו אם הם ש"ש וע"כ מיירי בדלא נתכוונו מדפטר ש"ח. ועוד דהאי בושת אין לו מקום בדינא דלא עדיף מביישו בדברים ועל בגדו ובפרט למה שבארתי דמיירי בלא נתכוון דאין כאן בושת אע"כ טעמו משום תקנה ומנהגא דירושלים כמו שהביא וקניס בזה משום דהיה דבר המצוי ופסידא רבה. וכן משמע הכא מדברי הרא"ש והרי"ף דמיירי הכא בלא ידע המוכר אבל התם בחזרה בה איהי מן האירוסין הוה כמו נתכוון וע"כ חייב שפיר מדיני דגרמי ודו"ק

דף צ"ח ע"א אמר רבא האי מאן דקביל חמרא אדעתא דמטי ליה לפרוותא דוול שפט אדמטי התם זל דינא הוא דלקבל מניה. אבעיא להו הוה חלא מאי ומסיק דאפי' חלא מקבל משום דר' יוסי בר"ח דס"ל דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך בדאמר ליה למקפה ופרשב"ם דמיירי במקבל בעסקא ומשו"ה זולא ברשותיה דבעל היין קאי כיון דאפי' הוקיר אין לו רשות למכור כאן היין והסברה דחוקה דהא ע"כ עשה שומא על היין ומזה מוכח דקיבל עליו זולא מעכשיו ככל סתם מקבל ומניין מהתנאי שהתנה עמו שאין לו רשות למכור הכא לבטל השומא דמעכשיו דהא כל מקבל יש עליו תנאי שלא למכור עד יום השוק בכ"ז זולא מעכשיו ברשותו. וגדולי הראשונים פי' דמיירי במכר ופי' בזה הרשב"א דדמי למאן דמכר נכסיו אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק ליה דמהני הגילוי דעתא לבטל המכר. ותמיהני ע"ז הטעם דהתם טענה גדולה ואונס דמוכח דאי לאו הכי לא היה מוכר והאונס היה קודם שמכר שטעה דמוכרח למכור והגילוי דעתא הוה כמו מתנה דהתנאי מוכח ואנן סהדי דהלוקח מתרצה ע"ז התנאי ואינו מקפיד אבל הכא הזולא היה אחר המכירה ברשותיה דלוקח וכל לוקח ודאי אדעתא דלהרויח יקנה ואם היה מתנה עם המוכר דזולא יהיה ברשותו ודאי דלא היה מתרצה וע"כ ודאי בעינן בזה תנאי כפול ואיך מהני בזה הסיפור דבעי לה למוכרה אפרוותא דזולשפט לבטל המקח אם הוזל. וכן ביארו התו' בכתובות ד' מ"ז ע"ב דלא אמרינן בלוקח חפץ ואירע בו אונס דאדעתא דהכי לא קני כיון דנהיה האונס ברשות הקונה בשלו הוא האונס ואיכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו. ועוד דבשאר אונסים הלא על הקונה הוא ולא מהני הגילוי דעת דצריך לה לפרוותא דזולשפט ומ"ש זולא משאר אונסין. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פי"ז מהל' מכירה הל' ה' המקבל חבית מחבירו כדי להוליכה למקום פלוני למכרה