באר מים חיים (נוסינזון) קכא

למעותיו והימוניה הימניה כיון דלא עשה שטר ואם זה יהי' נאמן איה בטחונו והוה כמו שנתן לו נאמנות עליו כיון דידוע דמשכון אותו אבל הכא באומן לתקן נתנו לו ולא למשכון עבור אגריה ומש"ה באומן אומר גמרתיו לא הוה רק ש"ח דסתם לא תפס ליה אאגריה וע"כ היכא דלית ליה מגו אינו נאמן דלא הימניה עליו ומשום דידוע דמגיע לו מקצת בזה לא עדיף כחו וכמו כן מחלק הג"א פ"ד דסנהדרין ע"ש ודו"ק

דף מ"ו ע"ב נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן ישתמש בהם עד שיבוא הלה ויטול את שלו וכו'. וכתב ע"ז הרא"ש וא"ת היך ישתמש והלא יכול להחזיר הטלית לו ונמצא משתמש בטלית ראובן שלא מדעתו. ומתרץ כיון שראובן שצוה למכור טליתו להאומן ודחוק למעות אינו מקפיד אם ישתמשו אחרים בטליתו כיון שגם הוא משתמש במעות. והנה אע"ג דליכא אסור ריבית דאינו בא מיד הלוה להמלוה דהמלוה הוא הלוקח הטלית שנתן המעות ומקבל הריבית הוא המשתמש דנתחלף לו. בכ"ז צריך עיון דהא הלוקח הראשון אם משתמש בטליתו של זה מחוייב לשלם השכירות דהא משתמש בטלית של זה שלא מדעתו ומדוע לא יקפיד זה וא"כ מדוע לא יקפיד זה שנתן למכור אם משתמש הלה בטליתו דהא לאו המלוה משתמש בו שעשה עמו טובה אלא אחר ומ"ש שנתחלפו לו בבית האבל או בבית המשתה. ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתי תירץ אחר בזה שכתב דשמא כליו של האומן הוא או בעל הכלי צוה לאומן למוכרו. והנראה דמפרש דהכי קאמר דתלינן דנתן לו רשות למוכרו. דזה דבר השכיח דאין דרכו של אומן לטעות ומסתמא קצב מקח להאומן וכיון דנתחלף לו ודאי שילם לבע"ה מעותיו ומדעת נתנו לו דשלו הוא דמה לו לבע"ה בטעותו וזה שהוסיף רבינו בלשונו דשמא כליו של האומן הוא דזה הוא נכלל בטעמא דגמ' דנתן לו רשות למוכרו וע"כ של האומן הוא ומותר להשתמש בו דמדעת נתן לו את שלו ודו"ק

דף נ"א ע"א אמר ר"נ וכו' המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי מיתיבי לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגרשה אין להם עליו כלום מ"ט לאו משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי. ומשני שאני התם דלא ניחא ליה לשוויה נפשיה עבד לוה לאיש מלוה. וכתבו התו' לקמן ד"ה קבל מן הקטן וכו' דמיירי הכא דוקא במעות טמונים ומשום דתקף הבעל אין מוציאים מידו וע"כ אין לה עליו כלום. ועיין במ"מ פ"ב מהל' מו"ל שהביא כן בשם הרשב"א וביאר עוד דבעינן שיטעון הבעל ברי דשלו הם. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה שם הל' ח' הרב שלוה מעבדו ואח"כ שחררו או לוה מאשתו ואח"כ גרשה אין להם עליו כלום שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתה. וסתם רבינו בזה ומשמע דאפי' במעות שאין טמונים מיירי ואף הם בחזקת הבעל כפי שביאר בזה וכן דייק המ"מ שם. ותמהו עליו שבפ' כ"ב מהל' אשות הל' כ"ט כתב המוכר קרקע לאשתו וכו' ואם היו מעות טמונים לא קנתה שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה ואותם המעות שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות ובהלכה ל' כתב שם הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם שהם שלי נאמנת וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואם אמרה שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם וכו' עליה להביא ראייה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה. א"כ ס"ל דאפי' מעות טמונים הם בחזקתה כדין נ"מ ואף דלא קנתה במעות טמונים השדה בכ"ז יצטרך להשיב לה המעות לקנות בהם קרקע ואינם בחזקתו אלא לאכילת פירות ומדוע הכא אין לה עליו כלום. ודחק המ"מ דשאני הלואה שכיון שניתן לו בהלואה יצאו מחזקתה וחוששין שמא משלו הוא אפי' במעות שאין טמונים אבל בקנתה שדה אף דטעות היתה לא יצאו מחזקתה. והקשה בזה הל"מ דא"כ מאי הקשה הגמרא מהברייתא לר"נ דסבר דקנתה דהא אמרינן דשאני הלואה. ועוד דהא רבינו ביאר טעמו שכל המעות שביד האשה הם בחזקת בעלה משמע אפי' הם ביד האשה והכא כתב דאינם בחזקת הבעל אלא לאכילת פירות וע"ש שהאריך ודחק בזה והנראה לפרש בזה לדעת רבינו דבאמת אינם בחזקת בעל אלא לאכילת פירות והא דאין לה עליו כלום היינו טעמא כיון דיש לו זכות בהם לפירות וידו עדיפה מידה וע"כ לא קנתה בהם השיעבוד מיד בעלה. דהא דקנתה השדה מיד בעלה היינו טעמא משום דאמרינן דהקנה לה ידה וידה וזכותה באים כאחד כדבארתי בחיד' לעירובין ד' ע"ט אבל הכא כיון דלא ניחא ליה להיות עבד לוה לאיש מלוה א"כ לא הקנה לה ידה וע"כ לא זכתה בהשיעבוד עבור המעות שנתנם לו דידו עדיפי מידה והלואה חשבינן ליה כמתנה דהא נתנה ליה להוציאם אלא דהמלוה יזכה בהשיעבוד וכאן דלא זכתה בהשיעבוד א"כ ממילא נפקע זכותה. וכן בארתי בחיד' לפסחים דף ל"א דהפקעת הלואת מצרי ע"כ מותר משום דאין לו זכות שיעבוד. ובזה מדוקדק מה שסיים רבינו דבעי שתביא ראיה שהם מנדונייתה. והיינו משום דמעות נדונייתה אפי' אם נתנה לו במתנה לא זכה כמו שכתב רבינו שם בהל' י"ח משום שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ועוד דכבר זכתה בהשיעבוד דיש לה מכבר על הנדוניא אחריות שיעבוד משעת הנשואים וע"כ לא נפקע כחה בההלואה. אבל מה שתביא ראיה שהם מנ"מ שלה לא מהני כדבארתי. ובזה ניחא קושית התוספות שהקשו על הא דאמרינן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות מההיא דגיטין בש"מ דבעי למיתיב גיטא ואמר רבא דלקני לה ההוא דוכתא דאית בה גיטא. ופריך שם דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה. ומאי פריך דהא אמרינן הכא דבמתנה אין לבעל אכילת פירות א"כ לא קנה בעלה. ולמה שבארתי ניחא דהא דאמרינן דבמתנה קנתה ואין לבעל אכילת פירות היינו משום דהקנה לה ידה והתם עוד לא אסיק אדעתא הך סברה דזכייתה וידה באים כאחד ע"ש

והנה לקמן אמרינן דאין מקבלים פקדונות מן הנשים וכו' ואם קיבל מן האשה יחזיר לאשה. וכתב הב"ש בסי' פ"ו בשם המ"מ דלפי דעת רבינו דס"ל דכל ממון שביד האשה הם בחזקת נ"מ רשאי להחזיר לבעלה והא דקאמר יחזיר לאשה היינו דרשאי וה"ה לבעלה. ותמיהני דהא הוה נכסים שאין ידועים לבעל ואין לו פירות עד שיודע לו ועוד דאולי פקדון הוא בידה דבחייה נאמנת לומר של פלוני הם כמו שהביא המ"מ בשם הר"י מיגש. ובאמת המ"מ בשם הרשב"א לא כתב זה אלא לדעת ההיא דס"ל דממון שנמצא ביד האשה הם בחזקת של בעל לגמרי אבל להדעת שהם בחזקת נ"מ וכן ביארתי שהיא דעת רבינו משמע מדבריו דאדרבה דאסור להחזיר לבעל וצ"ע ודו"ק

דף נ"ב ע"ב נעל גדר ופרץ כל שהוא ה"ז חזקה ופרשב"ם היינו שקבע מנעול אבל נעילת דלת בנכסי הגר לא הוה חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי אבל במוכר ומשכיר אמרינן בפסחים דמשמסר לו מפתחות הוה בחזקת שוכר וה"ה לגבי לקנותו ודוקא במוכר ומשכיר אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דלקני. והקשו התו' דבב"ק אמרינן דלא הוה רק כאומר חזוק וקני. ועוד הביאו ראיה מגיטין דבנעילה קני כדאמרינן התם תיזיל איהי ותיחד ותפתח. והנראה דהרשב"ם נמי לא קאמר דמסירת המפתח לבד יקנה דא"כ הוו נכסים שיש להם אחריות נקנים אגב נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא