באר מים חיים (נוסינזון) קכ

יניקה כי קא יניק מדנפשיה קא יניק ומסיק דר"ש אמר כר"ע ולר"ע לא שייר יניקה ור"ה קאמר לרבנן. ופריך לרבנן פשיטא דשייר יניקה דכ"ש מדרך. ומסיק דנ"מ דאף אי נפל הדר שתיל להו ועדיף ממכר לר"ע. אבל למאי דס"ד עד השתא לא אמרינן דאי נפל הדר שתל להו והתוס' דחקו בזה. ופריך ומי מצית מוקמת לה לר"ש כר"ע והא תניא הקדיש ג' אילנות וכו' הרי הקדיש את הקרקע והאילנות שביניהם ופודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף וכו' ואם הקדישם בזה אחר זה הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם לפיכך פודה האילנות בשווייהם וכו'. מני אי ר"ע או רבנן דר"ש והא אמרי מקדיש בעין יפה מקדיש וכיון דאמרת דהיכי דמשייר נכלל אף ליטע אחרים במקומם א"כ כ"ש בהקדש ובנותן דיש לו היפוי כח הזה אף דבמכר לר"ע אין לו עין יפה כזו ומ"ט קתני דבזו אחר זו לא הקדיש הקרקע אלא ע"כ ר"ש כרבנן ומשייר ארעא דלא הקדיש הקרקע ליטע אחר במקומו. ופריך אלא קשיא הך דהא דקאמר הואיל ויונקים משדה הקדש דהא ודאי שייר יניקה. ומסיק אלא דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר. והדרינן לאוקימתא קמייתא דר"ה אפי' אליבא דר"ע קמ"ל ובשנים דאית ליה ומשייר ארעא היינו כדקס"ד מעיקרא דליניקה ולכל הצריך להם כ"ז שיעמדו קאמר אבל לא ליטע אחרים במקומם ודו"ק

שם ע"ב אמרי נהרדעי אכלה רצופין אין לו חזקה. מתקיף לה רבא אלא מעתה האי מישרא דאספסתא במאי קנה לה. אלא אמר רבא מכרה רצופין אין לו קרקע אמר ר' זירא כתנאי כרם שהוא נטוע על פחות מד' אמות ר"ש אומר אינו כרם וחכ"א אומרים ה"ז כרם ורואים את האמצעיים כאילו אינם. ופי' רשב"ם דמלתא דרבא דאמר מכרה רצופים אין לו קרקע אתיא כר"ש ולחכמים יש לו קרקע והיינו כתנאי וכו' והנה הרמב"ם ז"ל פסק בזה כרבא דהשיעור בזה הוא מד' אמות עד ט"ז ומשמע דבפחות אין לו קרקע בכ"ז פסק בהל' כלאים כחכמים ואף דהרא"ש כתב הכא דרבא יכול לסבור כחכמים וכתב לדחות דלא דמי כלאים למכירה. ותמיהני ע"ז דאיך נוכל לדחות סתמא דגמ' דמשווינהו אהדדי מאיזה סברה. והנה לקמן (דף פב) איתא בברייתא דמסייע לרבא דבעינן שיהא נטועים מד' אמות עד ט"ז וקנה האילנות שביניהם וכתב הנ"י דמיירי ע"כ דהני אילנות שביניהם לא ממעטי השיעור מארבע אמות ומיירי ברחוק ד' דהג' הם יותר מארבע. והטור כתב דהאילני שביניהם הם קטנים. ומסתימת דברי רבינו לא משמע החילוקים האלה דכתב דאף אם הג' היו נטיעות דקות קנה כל האילנות שביניהם. ועוד תימה בהאי סוגיא דר"ז יאמר על מלתא דרבא כתנאי והלא קשיש מיניה טובא. והנראה בזה לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כרבא דהא דאמר ר' זעירא כתנאי קאי על מילתא דנהרדעי דאמרי אכלין רצופין אין לו חזקה משום דלא אכל כדאכלי אנשי ומוקי להו ר' זעירא דס"ל כר"ש דאינו כרם כלל וה"נ אכילתם אינו כלום. ולא דמי למישרא דאספסתא דחזי למלתא אבל לחכמים דהרי זה כרם והראויים לא יתבטלו דרואים את האמצעים כאילו אינם אם אכלם כולו ודאי יש חזקה. והיינו כרבא דמדמי לה למישרא דאספסתא. ומלתא דרבא דמכרה רצופים אין לו קרקע אין לו ענין כלל לדברי חכמים דאיהו לא מיירי אלא במכר שלשה וכיון דאין ביניהם ארבע לא שייך למימר רואים האמצעים כאילו אינם דאף בלא האמצעים ליכא שיעורה. אבל אם מכר לו הרבה אילנות מג' שורות דיש בין החצונים ארבע ודאי קנה וקנה האמצעים אף במכר רק החצונים לבד סתם משום דקנה כל האילנות שביניהם ודו"ק

דף מג ע"א השותפים נעשים שומרי שכר זה לזה ופריך ואמאי שמירה בבעלים הוא. ומשני דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. וז"ל הרמב"ם פ"ב מהל' שאלה השואל מאשתו או שותפים ששאלו זה מזה ה"ז שאלה בבעלים ואם אמר השותף השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים. וכתב המ"מ הכוונה ששניהם שאלו האחד מחבירו וע"כ הוה שאלה בבעלים כמו שביאר פ"י מהלכות שכירות דהשאילני ואשאילך מקרי שאלה בבעלים. ותמה בזה על לשון שותפים דבלא שותפים נמי הדין כן. ועיין בכ"מ שפי' דמיירי דאחד שאל אבל מיירי דנשארו שותפים עוד בדברים אחרים וע"כ הוה שאלה בבעלים והסיפא דקאמר השאילני היום ואשאילך למחר מיירי בדלית להו בשותפות אלא זה וכמה דחוקים האוקימתות האלה ואינה במשמע לשון רבינו. והנראה דבאמת דרישא וסיפא מיירי בגונא חדא דאחד שאל מחבירו דבר שהם שותפים בו בכ"ז פטור ברישא והוה שאלה בבעלים אם האחד שאל סתמא כיון דבעת השאילה והמשיכה היו שניהם מחויבים בשמירתה אבל אם אמר השאילני היום ואשאילך למחר וקבעו זמנים לבהמת השותפים א"כ חלקו השותפות לזמנים וע"כ לא הוי שאלה בבעלים ובדוקא נקט הכא דלמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר דקבעו זמנים אבל אם נשאר בשמירה האחד לפי איזה שעה מקרי שמירה בבעלים. וא"כ לפ"ז אין מכאן ראיה דס"ל לרבינו דהשאילני ואשאילך הוה שאלה בבעלים. והא דדייק המ"מ מהא דפ"י מהלכות שכירות דהשאילני ואשאילך הוה שאלה בבעלים דחה זה הכ"מ שם ע"ש והוכיח כן ממשמעות לשון רבינו דסבר רבינו שפיר כרש"י ז"ל דהשאילני ואשאילך לא הוה שאלה בבעלים וליה פלוגתא בין הפוסקים ודו"ק

דף מה ע"א הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת בזמנו נשבע ונוטל ומוקי לה בדליכא עדים. והקשו בתוס' א"כ בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא אמרינן דאם שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לאמר לא שכרתיך יכול לאמר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואומר ר"י דהכא ליכא מיגו כיון שמודה במקצת ואי אמר לא שכרתיך הוה כופר בכל ואין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ונראה דדוקא לר' יהודה קאמרי דס"ל דאף בקציצה איכא תקנת שכיר וליכא רק מיגו דאי בעי כופר הכל דלא שכר אותו כלל ומיגו כזה לא אמרינן דאין אדם מעיז. אבל לרבנן דאית להו דבקציצה בע"ה נאמן משום דקציצה מדכר דכיר ותקנת שכיר הוא רק בטענת פרעון וע"כ אם בע"ה מודה במקצת וכופר מקצת בטענת פרעון ולא שכרו בעדים ודאי איכא מיגו טוב בלא העזה דאי בעי הוה מודה לו וכופר לו בטענת קציצה וליכא העזה דהא ממודה למודה הוא ולא מהודאה לכפירה. ותמיהני על הטור שכתב בסי' (פט) והביאו הסמ"ע שם בס"ק (ט') דבהודה במקצת בטענת פרעון ולא שכרו בעדים דלר"י לא אמרינן בזה מיגו והרמב"ם פליג. דהא הר"י לא כתב כן אלא לר' יהודה כדבארתי דהמיגו הוא מהודאה לכפירת הכל ובזה ודאי דבריו מוכרחים מסוגיא דעלמא דלא אמרינן מיגו ממודה מקצת לכופר הכל ודברי הרמב"ם ז"ל הוא למאי דקי"ל כרבנן דיש מיגו טוב דאי בעי הוה כופר ומודה בהקציצה. והנראה דהטור מיירי בליכא מיגו דקציצה דידוע דשכר פועלים הרבה ביוקר ויהיה טענתו כנגד המנהג וליכא רק מיגו דלא שכרתיך כלל. בכ"ז הסכים הטור דאמרינן אף בזה מיגו דאזיל לטעמיה דס"ל כהרא"ש הובא בש"ך סי' צ"ג ס"ק ט' דאמרינן כאן מיגו אף ממודה מקצת לכופר הכל כיון דתקנת חכמים הא דשכיר נשבע ונוטל הקילו בו אבל אין לו ראיה מהרמב"ם ז"ל דנוכל לומר דהרמב"ם מיירי באיכא מיגו דקציצה כמו שבארתי

והנה בש"ע סי' פ"ט סעיף ה' כתב דאם הטלית ביד האומן ולית ליה מיגו דלקוח ומחולקים בקציצה דעל האומן להביא ראיה וכתב ע"ז הנה"מ דהיינו להך דיעה בסי' ע"ה סעיף י"ב בהג' דכשיש עדים שהוא ממושכן בידו ואינם יודעים כמה הלוה עליו דאינו נאמן בלא מיגו אבל למאי דקיי"ל שם כהך דיעה דנאמן בכה"ג אף בלא מיגו וא"כ ה"נ כיון דידוע דנתחייב לו ואינם יודעים כמה דנאמן בלא מיגו וע"ש שהאריך. ובאמת משמעות הגמ' והפוסקים דאינו נאמן בלא מיגו. והנראה דלא דמי למשכון דמסר לבטחון