באר מים חיים (נוסינזון) יב

נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מומרים על אחת כמה וכמה. המאמר הזה אומר פרשני דהאי ק"ו לא הוה אלא שלא ליתן לישראל הלוחות אבל לא להשליכן ולשוברם. ועוד תימה דהא באמת מותר מומר בכל המצות ואף ללמוד וק"ו מפסח ק"ו פריכא הוא דשאני פסח דאית ביה קדושה ואסור לטמאים משא"כ כל המצות ודברי תורה ואיך יעשה אדון כל הנביאים ורבן של כל ישראל ק"ו דלא כהלכתא. ועוד יש לדקדק למה לא הניח הלוחות אצל יהושע דהא הודיעהו בשמים דעשו עגל מסכה. וכן יש לתמוה על הפסוקים מדוע לא ידע את קול הענות אשר במחנה. והנראה בזה דודאי ידע משה מהעגל אך לא ידע מעמד ישראל בזה לשום עצות איך להשקיט המרד אם כולם חטאו אשר זה כמעט אי אפשר או מקצתם ואיך ישתקו להם הנשארים. וע"כ כאשר שמע קול הענות דמה יהושע דהוא קול כתות מתלחמים אלה באלה. וענה לו משה דאם היה קול מלחמה היה נשמע קול ענות גבורה וקול ענות חלושה אבל כאן קול ענות אחד הוא שומע וניכר הדבר ששלום במחנה. וע"כ נשאר בדעתו לבוא עם הלוחות אשר היו מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים לפני העדה והזקנים להתוכח עמהם ולהחזירם מאולתם ופחזותם. אך כאשר קרב אל המחנה ראה כי עדת הוללים ופוחזים יסובבו העגל במחולות נמבזות כהמאמר ויקומו לצחק זה גילוי עריות ושאר העדה עומדים במנוחה והשקט ומביטים שאננים על המראה והבין משה כי לא לפני הוללים בתוכחות יבוא דאל תוכח לץ ואל תענה כסיל באולתו. ועשה ק"ו מפסח דאמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו דלכאורה אדרבה ניתן לבן נכר להשיבו לדת אמת אשר יראה איך ישראל יעשו מדור דור מצוות וזכרונות להנפלאות אשר לא ינכרו אותותם. בכ"ז אמרה תורה שלא ליתן לבן נכר כי רק בחכמה יתירה ומדע ובהשתוקקות להאמת נבין אמרי אמת והוא יבוז לשכל מליך ויכחיש הידוע. כ"ש לפני הוללים כאלה אשר יבוזו תוכחות וטענות כי חכמה מה להם והם רק לתאוות הנמבזות ולמחולות. וראה כי אין תקנה להשקיט הקשר רק בחרב וחנית טרם לא יצטרפו ולא יפלו במכמרתם שאר העדה. וראה ממנוחת העדה כי הרגעים ספורים ויצטרך מהירות וזריזות טרם תתלקח כאן מחלוקת גדולה. וישלך את הלוחות מידיו ולקח חרבו בידו ויקרא מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי וצוה להם ליקח איש חרבו בידו ולפול על ההוללים בחרב וחנית לפזרם ולהשקיט הקשר ונפלו אז שלשת אלפים והנשארים נפזרו במחנה ואחרי כי השיב הסדר כבראשונה נתוכח עם העם על אולתם ופחזותם וראה כי מיד אהרן בא זאת כי לא היה לו רוח מושל להשקיט המתפרצים וההוללים ביד חזקה וע"כ נחו העם ושקטו על זאת. ובזה ניחא הרבה קושיות על המקראות אשר סתומים הם ודו"ק

דף פח ע"ב אמר ריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש לתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו וכו' אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למשה החזיר להם תשובה אמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה. אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להם למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה לכם שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש בכם מיד הודו להקב"ה: האגדה הזאת היא מאגדות הסתומות שבש"ס וכבר דברו בזה המפרשים בקושיות חבילות. והנראה בביאור דברי האגדה הנה התורה ומצותיה יעידו על מציאת הבורא והשגחת ה'. אשר ע"י ניסי ונפלאות מצרים והמדבר ראו כל עם ישראל עין בעין מציאת הבורא והשגחתו וע"י זה קבלו ישראל התורה עם כל נזיריה ופרישותיה עם עוד הרבה מצות לזכרון לכל מעשה ומעשה והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור ובכל יום ושעה אשר לא ינכרו אותותם. ועם ישראל בעת שהגיעו לשלמותם במדות התורה והיראה והשראת השכינה היו למחזה לעיני העמים כי עם בחיר ה' הוא. בתי מרזח ותאוות הזרות לא נראו בהם. שלום והשקט ברחובותיהם שוד וחמס לא נשמע בחוצותיהם הדרת קודש שרתה על פני כהניהם ונביאיהם ורוח ה' בפיהם והכל הודו ואמרו כי זרע ברך ה' הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש. ועם ישראל עמד לנס לעיני העמים על מציאת הבורא והשגחתו והמדות היקרות ויראת ה' טהורה. ובזה היה טענת המלאכים כי אין לבטוח על האדם כי יעמוד במשמרתו בגרם המעלות והמדות תמיד וע"כ אם יסורו עם ישראל מדרכי ה' יחללו התורה ושמו הנורא בגוים. ויותר טוב להראות לבני אדם מציאת הבורא מן השמים אשר מלאכי השרת יתגלו לחכמי כל דור ומהם יודע מציאת הבורא. ואמר הקב"ה למשה להחזיר להם תשובה וענה כי מתירא אשר ישרפוהו בהבל שבפיהם כי ודאי יכריעהו בטענות ובהשגת המושכלות. ואמר לו הקב"ה לאחוז בכסא כבודו והיינו כי השמים כסאו והארץ הדום רגליו ומידיעות העולם די לו בזה תשובות ברורות ולא יצטרך למושכלות ואז ענה משה כי בתורה כתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והיוכלו להראות השגחת אלהים כאשר יראו ישראל ע"י נפלאות מצרים והמדבר. והיוכלו להראות שמירת השבת לזכר בריאת העולם. והיוכלו להיות למחזה להעמים במעלות המדות היקרות. כי ודאי בני האדם לא ילמדו מעשיהם ממלאכים אשר אין בהם יצר הרע ותאוות העולם הזה ודו"ק

דף צז ע"ב מרה"י לר"ה ועבר ד' אמות ברשות הרבים ר"י מחייב. אמר ליה רבינא לרב אשי למ"ד דמחייב ר"י שתים אי להכא קבעי להכא לא קבעי לה אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה. א"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח. פשיטא היכא דנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' הרי כתב שם משמעון אלא היכא דנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' מהו מי אמרינן הא אפיק ליה או דלמא היכי דבעי הא לא נח. ולאו היינו דאמר ליה רבינא לר"א ואמר ליה באומר כ"מ שתרצה תנוח ודקאמר הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כמה דלא כתב שם לא מכתב ליה שמעון הכא כמה דלא זריק ארבע לא מזדרקי ליה תמני ופירש רש"י ותוס' דבהך אתקפתא אידחיה אף פשיטותא דלעיל דמדאמר ליה רבינא לרב אשי נוכל להוכיח אף בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דפטור כדאמר התם אי להכא בעי לה להכא לא בעי לה דאי לאו הכי שפיר מחייב התם תרתי אי בעי דתנוח לסוף ד' כשנחה בתחלת רה"ר ע"י קליטה הרי כתב שם משמעון. ואין כיוצא בזה בסוגיות הש"ס. אבל הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' שבת הל' כ"א כתב המתכוון לזרוק ח' וזרק ד' חייב שהרי נעשית מחשבתו שהדבר ידוע שאין החפץ מגיע לסוף ח' עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה אבל נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' פטור וכו' עד שיחשוב דכל מקום שירצה ינוח. והנראה בזה לפרש הסוגיא אליביה דרבינו. דהנה יש לדקדק דאמאי מקשה רבינא לר"א אליביה דר"י למאי דס"ד לפרוך אליביה דרבי דאמרי אמוראי לעיל דמחייב שתים דאי להכא קבעי להכא לא קבעי אלא דזה לאו קושיא כלל כיון דדעתו להעבירו מרה"ר לרה"ר דרך רה"י וקלוטה כמו שהונחה דמיא א"כ דעתו אשתים דבהעברה זו יש שתים אבל הכא ליכא למימר כיון דדעתו היה להוציא מרה"י לרה"ר עד העברת ד' אמות ממילא דעתו אשתים דהא לא בעי כלל שתרד בתחלת ד' דר"ה למטה מי' דתהוי קלוטה כמי שהונחה דמיא. ועוד נראה דבד' אמות דברה"ר לא אמרינן קלוטה כמו שמונח דמיא אם חשב דתיזול להלן דאל"כ לא משכחת לה ד' אמות ברה"ר דנימא כיון דעברה שתי אמות דכמו שמונח דמיא ועיין בתוס' לעיל דף ה' ד"ה בשלמא לבן עזאי ובתוס' דף ד' ד"ה דאמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא אלא דאזלינן בזה בתר מחשבתו. וע"כ פריך דאי להכא קבעי דתנוח בסוף ד' אמות דרה"ר להכא לא קבעי למחשבי' כהנחה ועקירה