באר מים חיים (נוסינזון) יא

תיפוק לה דהא משוי הוא כיון דאינה לתכשיט אלא לחלוק שערה והנראה בזה לפרש"י דבהתירוץ הזה דחולקת בה שערה לא נדי מאוקימתא קמייתא דאוגרת בה שערה אלא דתרתי עביד בה אוגרת בה שערה ומחלקת ומשום דעל אוגרת פריך דלא הוה לן למיחש דלמא אתי לאתויי. וע"ז יתרץ דמחלקת בה נמי שערה ואחרי כן אוגרת בה שערה ותוחבה בראשה ומשום הכי חיישינן דלמא אתי לאתויי בעת דתיקח אותה לחלוק בה שערה וע"כ דהכי הוא דאטו בידה תישאנה לחלוק בה שערה. וע"כ מסיק רבא דלאו מחלקת ואוגרת אלא מחלקת ואח"כ נותנת כנגד פדחתה להתקשט בטס של זהב שלה ולא גרסינן אלא רק תרגמא רב אדא נרשאה. וכן בהרא"ש ליתא כאן אלא. ומשום הכי הוכרח רש"י ז"ל לפרש בשבת למאי חזיא דאסור לחלוק השער בשבת וליכא למיחש דבעת חלוקת השער אתי לאתויי ד"א בר"ה ודו"ק

דף עג ע"א אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הבונה והסותר המכבה והמבעיר הקושר והמתיר. והנה לעיל דף ל"א אמרינן כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב רבי יוסי פוטר בשני אלו ומפרש עולא דטעמא דר"י דסותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוה סותר וע"כ לא חייב אלא בכחס על הפתילה דיבעיר אח"כ זאת הפתילה ויהיה סותר ע"מ לבנות במקומו. והקשו בתוס' כיון דסותר ומכבה אינו חייב אלא ע"מ לבנות ולהבעיר א"כ לתני במתני' סותר ע"מ לבנות ומכבה ע"מ להבעיר כי היכי דתני מוחק ע"מ לכתוב וקורע ע"מ לתפור ויתרצו דהתם לא קתני אלא משום דבעי למתני שיעורה דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במבכה וסותר דמחוייב בכל שהוא לא איצטריך למתני. והתוס' והרא"ש בכאן מספקין אם במתיר בעי ע"מ לקשור או דמחייב במתקן בהתרה לבד. ודבריהם אזלי לר"ש וכשיטתם לקמן דף צ"ד דמלאכה הצריכה לגופה היינו כעין שהיתה במקדש ומשמע מדבריהם דבעי בקורע דוקא ע"מ לתפור אבל לא מהני אם מתקן בהקריעה לבדה וכן במכבה בעי דוקא ע"מ להבעיר: אבל הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' שבת כתב דהמסתפק מהשמן שבנר חייב משום מכבה וכן המכבה גחלת של מתכות כדי לחסמו חייב משום מכבה אף דבאלו אין עושה כדי להבעיר והנראה לדבריו דמכבה לתיקון אחר ולא להבערה נמי חייב וכן נראה מדבריו בקורע דהא דבעי ע"מ לתפור הוא רק שלא יהא מקלקל וה"ה אם קורע לצורך תיקון אחר כמו פותח בית הצואר. וע"כ כתב רבינו הפותח בית הצואר אצל קורע. ולפ"ז יהיה מחוייב בזה אף אם קרע מעט כשיעור שתי תפירות כשיעור קריעה ולא בעי שיגמור כל הקריעה. אבל רש"י ז"ל לעיל דף מ"ח כתב דחיובו משום מכה בפטיש ולפי' בעי דיגמור כל פתח בית הצואר. וכן קורע בחמתו מחוייב לרבינו ושיעורו כדי שתי תפירות. ובזה ניחא דקדוק לשון המשנה דסתם קורע הוא מקלקל וע"כ פי' דבעי ע"מ לתפור וה"ה לצורך תיקון אחר אבל סתם מכבה גחלת של עץ לאו מקלקל הוא דהגחלים תמיד ראויים. וע"כ סתם בזו המשנה וכן רבינו ז"ל פי"ב. וכן סתם סותר אין עושה להשחתה אלא דבעי מקומו. ובגחלת של מתכות דסתמא לא מתקן בה מידי בהכיבוי כתב רבינו ז"ל דדוקא דאם כבה כדי לחסמו. ובזה ניחא דאמרינן לעיל דף מ"ב במכבה גחלת של עץ כדי שלא יזוקו בה רבים דחייב לר"י דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וקשה הא במכבה בעינן ע"מ להבעיר ומודה בזה ר"י כמו בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה כיון דמקלקל הוא. ולמה שבארתי ניחא דסתם גחלת של עץ לאו מקלקל הוא ולא בעינן מכבה ע"מ להבעיר אלא באש בעלמא או בגחלת של מתכות כדבארתי אבל לא בגחלת של עץ ועל כן מכבים גחלת של מתכות כדי שלא יזוקו בה רבים אבל לא של עץ לר"י. וכן כחס על השמן אפילו להסתפק לאו מקלקל הוא וחייב לר"י. אבל למאן דאמר דבעי סותר על מנת לבנות במקומו ובעי התיקון במקומו ועל כן כחס על השמן פטור דסתמא לאו דווקא למקומה עומדת ובעי כוונה לזה ודו"ק

דף עט ע"א שלש עורות הן מצה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ ושיעורו כדי לצור בו משקול קטנה חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ ושיעורו כדי לעשות קמיע דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ ושיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. ופירש"י דשיעור גט קטן מכולם. והקשו בתוס' דהא אשכחן בקלף דשיעורו לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין ונייר דגרע שיעורו בקשר מוכסין וטעמא דקלף שהוא חשוב אין מצניעין אותו לקשר מוכסין וה"נ יש לפרש כאן. והנראה לתרץ לדעת רש"י דבשני מינים שייך לומר דאזלינן בתר תשמיש הרגיל ואי אית ליה קלף קטן יזרקנו לאשפה אף דראוי לקשר מוכסין כיון דלא הורגלו בזה. אבל איך נאמר בעור אחד דאם עבדו במליח לבד דראוי לקמיע יצניענו ואם עבדו עוד בקמיח יזרקנו לאשפה אף דראוי עוד למלאכתו הראשונה לעשות בו קמיע אע"כ דהני שיעורים קטן חד מחבריה: ודעת הרמב"ם בזה פי"ח מהלכות שבת נראה דסבירא ליה דעבודיה גרעיה ואין ראוי למלאכתו הראשונה משום דנעשה קשה ואין ראוי לצור בו משקולת או לעשות קמיע ודו"ק

דף פא ע"ב אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולה. מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך. אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מחייב משום תולש היה מונח על גבי יתידות והניח על גבי קרקע מחייב משום נוטע. ופירש"י ותוס' דמחייב מדרבנן דהא ר"ל שרי לטלטלי'. והקשו בתוס' ע"ז מסוגיא דגיטין דעל יתידות חשבינן ליה לתלוש והא בשמעתין לא מחייבינן משום תולש מדאורייתא. אבל הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' שבת כתב גבשושית של עפר שעלו בה עשבים והגביה מעל הארץ והניחה על גבי יתידות חייב משום תולש היתה על גבי יתידות והניחה על הארץ חייב משום זורע. ומפרש פרפיסא גבשושית של עפר כפי' תשובות הגאונים שהביא רש"י ז"ל. ועיין במ"מ שפי' בזה לדעת רבינו דצרור דר"ל מיירי במונח על גבי יתידות ולא גרסינן חייב חטאת. ולא משמע כן מהסוגיא עיין בל"מ. והנראה בזה לדברי רבינו דצרור לא דמיא כלל לעציץ נקוב ואדרבה לעציץ שאינו נקוב מדמה לה לקמן דף ק"ז. אלא הא דמחייב עליו בשהגביהו מן הקרקע וכן בפרפיסא משום דמקבלים לחלוחית מן הקרקע. וע"כ היה מונח ע"ג יתידות והניח ע"ג קרקע חייב משום זרוע כמו משקה לזרעים דמבואר כאן בהל' ב', ובהיו מונחים ע"ג קרקע והניח ע"ג יתידות חייב משום תולש דלקח לחלוחתם כמו המסתפק משמן שבנר דחייב משום מכבה ודג שלקחו מן המים דחייב משום נטילת נשמה. ואפילו למאן דחשיב כמחובר עציץ נקוב המונח על גבי יתידות בגיטין הכא חייב משום תולש דלקח מהם הלחלוחית והא דשרי ר"ל לטלטלו דסבר דדוקא בהניח ע"ג יתודות חשבינן לתולש אבל מטלטלו בידו לא חשבינן ליה כתולש אלא הוה כמו מגררו על הארץ. ואמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא מותר לטלטלו ובתמיה קאמר דזה לא מסתברא. וע"כ דבתמיה קאמר דאיך נוכל לומר דבניחותא קאמר דהא איכא כאן איסור מוקצה ומתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך כבוד הבריות יאמרו שלא לצורך דאפשר דאיכא כאן איסור דרבנן משום תולש לבד מוקצה אלא דלא מחייב משום תולש. ועל כן השמיט רבינו האי דר"ל דמותר לקנח בצרור שיש בו עשבים דמספקא ליה אם הלכה כמותו כיון דרב פפי תמה על דבריו ודו"ק

דף פו ע"א שבר את הלוחות מה דרש מה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה וכל בן