באר מים חיים (נוסינזון) קיח

דף כו ע"א רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף אתו ציפרי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה. א"ל זיל קוץ. א"ל והא ארחיקי לי. א"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי. והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן. א"ל הני מילי אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהל' שכנים הל' ח' דצריך הרחקה בין האילנות ארבע אמות בד"א בא"י אבל בחוץ לארץ מרחיק בין גפנים לגפנים שתי אמות ובין גפנים לשאר אילנות או בין אילנות לאילנות ארבע אמות בכל מקום. ועיין במ"מ שפי' אליביה דרבינו דרבא לא הרחיק רק שתי אמות ואמר לו ר"י דבין אילן לגפנים בעינן טפי דהיינו ארבע אמות. וכתב דט"ס מה שכתב רבינו דבין אילן לאילן בעינן ארבע אמות בכ"מ דהא בפי' אמרו בגמרא דבין אילן לאילן ובין גפנים לגפנים שוים. והקשה הל"מ דא"כ מאי מקשה ממתני' דאחד גפנים ואחד כל אילן דהא תנא בא"י קמיירי ושם וודאי השיעור שוה ארבע אמות. ועיין בדבריו שהאריך ודחק בזה. ועוד קשה דהא משמע מהגמ' דהא דבעי טפי בין אילן לגפנים הוא משום ציפרי וא"כ איך סגי בד' אמות וכתב הסמ"ע בזה בסי' קנ"ה סעיף כ"ה דלהרמב"ם ע"כ טעם אחר הוא לההרחקה ולא משום צפרי. ותמיהני דמנלן לרבינו טעם הנעלם דלא הוזכר בגמ'. והנראה בזה דבאמת דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל מפרשים הסוגיא כפירש רש"י אלא דסברי דאין הלכה כהאי סוגיא דע"כ דר"י דאמר להרחיק משום ציפרי אזיל אליבא דרבנן כדהקשו התוס' דהא לאו גיריה דיליה הוא ודחקו בזה דמיירי בנטע אילן גדול והוה כסולם דלעיל ובאמת אין הנידון דומה לראיה דהתם אין הנמיה יכולה לעלות לשובך אלא ע"י הסולם וע"כ הוה גירי דיליה אם קפצה בהדי דמנחי אבל הכא הציפרי יוכלו לעלות בפרדיסא בלא האילני ולא שייך כלל האי טעמא דקפצי ע"י האילני וליכא אלא גרמא דע"י דיתבי באילני יתרבו העופות. והרא"ש כתב בזה דגירי דיליה הוא משום דיפריח העופות בידים מתוך אילנותיו וילכו לפרדיסא ותמיהני דאטו דאסור להבריח ארי מתוך עדרו משום שילך לעדר אחר. ולא דמי להא דכתב הנ"י בפ' השותפים מתוך הירושלמי דאסור לשלוח הנזק על של חבירו אם כבר בא בתוך שלו דהתם מיירי במשלח להדיא על חבירו כמו במים שפוטר משדהו על של חבירו אבל הכא לעלמא משלח ובעצמו יולך על חבירו. ולא דמי לאפיקו קורקר דרב יוסף דלעיל דהתם המזיק הוא דמו של חבירו אלא דהעופות מוליכים אותם דהוו כרוח מצויה או דהעופות דעומדים בשל חבירו מזיקים בקולם. אבל הכא רק גרמא בעלמא הוא דע"י דמתרבים העופות בשל חבירו יתרבו נמי בשלו וודאי לאו גיריה דיליה הוא. וע"כ דהא דר"י אמר להרחיק אליבא דרבנן הוא דעדיין לא נתפשטה ההוראה כר' יוסי. וע"כ רבא בר רב חנן לא אמר ליה דהא קי"ל כר' יוסי אלא דחי ליה משום דאסור לקצות אילן מאכל וע"כ אי אפשר ליה למקציה ולהחמיר כרבנן. אבל אם באמת מדינא היה לו להרחיק לא היה מועיל במה שאילן מאכל הוא כדהקשו בתוס'. וע"כ השמיט הרי"ף האי דינא דאסור למקציה אילן מאכל אם מזיק הוא

והנה הא דכתב רבינו דבין אילן לאילן ובין אילן לגפנים בעי ארבע אמות בכ"מ הוא מטעמא אחרינא וממקום אחר לקח זה. והיינו משום דאמרינן לקמן (דף פג) דעובדא הוה בדורא דרעותיה דאתו לקמיה דרב יהודה וא"ל זיל הב ליה כמלא בקר כליו ומסיק שם דהאי שיעורא הוא ארבע אמות ועיין בתוס' שהקשו דהא בבבל עבודת האילן הוא שתי אמות. ורבינו מתרץ בזה דבין אילן לאילן ובין גפנים לאילן שיעור עבודת האילן הוא ארבע אמות בכ"מ אף בבבל. ודאי רבא בר חנן הרחיק נמי הכא ארבע אמות דמסתמא ידע מנהג מקומו בכ"ז הצריכו ר"י להרחיק טפי משום היזק צפרי ולית הילכתא כותיה כדבארתי. וע"כ השמיט הרי"ף האי סוגיא: ובזה ניחא הא דכתב רבינו פכ"ד מהל' מכירה בשני אחים שחלקו ואחד נטל פרדס דיש לבעל הפרדס ארבע אמות בשדה הלבן ולא קאמר דבבבל הוא שתי אמות משום דבשדה אילן שיעור עבודתו הוא ארבע אמות בכל מקום. וע"כ שינה רבינו בזה וכתב פרדס ולא כרם כלשון הגמרא ודו"ק

שם ע"ב אמר עולא אילן הסמוך למיצר בתוך ט"ז אמה גזלן הוא ואין מביאים ממנו ביכורים. ופירש רש"י דבעינן אשר תביא מארצך. והתוס' כתבו בשם ר"ח משום דאין מביאים גזל על המזבח. והקשו ע"ז דפריך לקמן על עולא מהקונה אילן וקרקעו מאי לאו כל שהוא ומאי קושיא שאני התם שקנאו ולא הוה גזלן. וע"כ הסכימו לפירש רש"י. ויש לדקדק לכל הפי' דבפ"א בבכורים משנה ב' איתא דמאיזה טעם אין מביאים בנוטע בשאין שלו משום דבעינן ראשית בכורי אדמתך. ועוד יש להקשות דלקמן מקשינן לעולא מאילן מקצתו בארץ ומקצתו בח"ל דגדל בפטור פטור ואמאי פטור לעולא הא יונק נמי מארץ ישראל אדרבה דהכא אמר עולא דבעינן כל הגידולים יהיה בחיוב ועל הגידול בחיוב הוה ליה לאקשויי ולפי' ר"ח ניחא. עוד הקשה הר"ש ז"ל שם בביכורים דר"י סבר דהמבריך ברה"ר מביא משום שיש לו רשות ואיך פטר עולא אף ביש לו רשות ולפירוש ר"ח זה נמי ניחא. ועוד הקשה המהרש"א לקמן דפרכינן לעולא ודייקינן מהא דהקונה שני אילנות דמביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ואמאי לא מקשה משנים גופה דמביא הא לעולא כיון דאין לו יניקה ט"ז אמות אינו מביא. והנראה בזה לפרש דמאדמתך לא ממעטינן אלא גזלן וכל אלה אם כל הקרקע אינו שלהם. אבל מקצתו שלו שפיר מחייבינן להביא דהא יש כאן מקצת אדמתך ואזלינן לחומרא אלא דאין קורא דאפשר דבעינן כולו אדמתך. אבל בגזל אפי' מקצתו בגזל אסור להביא מספק דאני ד' שונא גזל בעולה כפי' ר"ח. וע"כ אמר עולא דאין מביא באילן הנטוע בתוך ט"ז דאסור לו ליטע בתוך ט"ז סמוך למיצר וגזלן הוה ובגזל אפי' מקצתו בגזל אין להביא. ולא דמי לדר"י במבריך ברשות הרבים דס"ל דאית ליה רשות ולא הוה גזל כדמפרש שם בירושלמי. וע"כ מקשה לקמן שפיר מהקונה אילן וקרקעו דמביא וקורא דנהי דלא הוה גזלן אבל לענין קריאה הא בעינן כולו אדמתך וכאן ליכא כולו אדמתך לעולא דבעי שיעור יניקה בתוך שלו על ט"ז אמה. וכן מקשה שפיר מהגידול בפטור דמשמע דפטור אף מלהביא ואמאי כיון דמקצתו יונק בחיוב הוה לן למיזל לחומרא ולהביא דיש כאן מקצת אדמתך לעולא דאזיל בתר יניקה כדבארתי. ובזה ניחא דמקשה רק על הא דקורא בג' אף דאין לו ט"ז אמה אבל הא דמביא בשנים ניחא ודו"ק

דף לא ע"א זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר ר"נ אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה. א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא. והקשו בתוס' דהא רבא אית ליה דמכאן ולהבא הוא נפסל ולא מפסל אלא משעה דאיתכחש ואית לן למימר אאכילה דאיתכחוש אתכחוש אאבהתא דלא איתכחוש לא אתכחוש דהכי אמרינן במרובה (דף עג) לרבא דהוזמו על הטביחה ועל הגניבה לא הוזמו אע"ג דתוך כדי דיבור העידו על הגניבה ועל הטביחה אטביחה דאיתזם איתזם על הגניבה דלא איתזם לא איתזם וכו' ודחקו והאריכו בזה. ותמיהני על דבריהם דהתם נהי דעדות של גניבה וטביחה היה בבת אחת אבל ההזמה וההכחשה היה אחר זמן וע"כ אמרינן כיון דמכאן ולהבא נפסל ובעת שהעידו היו כשרים וא"כ במאי דלא אתכחשו מהני שפיר עדותם אבל הכא אם השני כיתי עדים העידו בבת אחת או בתוך כדי דיבור א"כ ההכחשה נמי היה בעת שהעידו ובעת שהעידו היו פסולים. וכ"ש דאפשר כאן לומר דעדי חזקה העידו מקודם ואח"כ העידו עדי אבהתא וחזקה לזה וא"כ בעת שהעידו עדי אבהתא וחזקה כבר נתכחשו והוו פסולין. וא"כ לא שייך כלל בזה מאי דמכאן ולהבא נפסלו אלא דהכא הוה הדין כמו למ"ד התם דלמפרע נפסלו דאמרינן דעל תרווייהו נתכחשו ודו"ק