באר מים חיים (נוסינזון) קטו

זעירא בב"ק (דף ס'). ולא דמי לאוכל חמץ דהקדש בפסח דמסיק רב אחא בפסחים (דף כ"ט) דכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ופסק כן הרמב"ם ז"ל בהלכותיו הקדש שאני דאין משתכרין בשל הקדש ואין להקדש אלא מקומו ושעתו אבל בהדיוט קי"ל בשותפין דצריך להמתין עד יום השוק ודו"ק

דף ק"ב ע"א הזבל של בע"ה ומסיק לא צריכה אלא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה ופרש"י שמיירי בלא השכיר החצר. מסייע לר"י בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. מיתיבי הזבל היוצא מן התנור וכיריים וקולט מן האויר שלו ושברפת ושבחצר הרי הוא של בע"ה ואם איתא להא דר"י בר"ח קולט מאויר אמאי הרי הוא שלו אויר חצירו הוא. אמר אביי במדביק כלי בשולי הפרה. רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ופריך שברפת ושבחצר הרי אלו של בע"ה תרתי. אמר אביי ה"ק שברפת שבחצר הרי אלו של בע"ה. אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר חצירו סתם לא השכיר הרפת שבה. ופרש"י תרתי למה ליה לאשמועינן דמה לי רפת ומה לי חצר דס"ד דמיירי בחצר שלא השכיר. ומשני אביי דמיירי בחצר המושכרת ואשמועינן דרפת שבה לא השכיר. ועיין בתו'. ויש לדקדק בזה הסוגי' דרבא אמר בחצר דאין מושכר להשוכר ומפסיק כלי דהשוכר דקני ליה כליו להשוכר והא קי"ל דאין כלי קונה אלא במקום שיש לו רשות להניחו ונשאר בתיקו בבבא בתרא (דף פ"ד) אם הכלי מתבטל אצל הרשות. ונראה דמיירי דיש לו רשות להשוכר להשתמש בחצר כדרך בית הפתוח לחצר וחצר דמשכיר דקאמר היינו דלא יחד להשוכר כל החצר וכן משמע מדברי התו' דהכא ודלעיל (דף י"א)

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' שכירות הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים. והקשה הל"מ א"כ היכי מוכח דהמשכיר חצר לא השכיר רפת שבה ע"ש. והנראה לדעת רבינו דהא דמהני קליטת כלי של השוכר דוקא בחצר המושכר לו דיש לו רשות להניח כליו כדבארתי והיינו דקאמר שברפת ושבחצר הרי הוא של בע"ה ולא מהני קליטת כלי. ופריך תרתי דהא ברישא קאמר דמהני קליטת כלי בחצר. ומשני אביי דחדא קתני ורק על הרפת שבחצר קאמר דלא מהני קליטת כלי משום דלא השכירו להשוכר וניחא דקאמר ש"מ דהמשכיר החצר לא השכיר רפת שבה. ולדברי רבינו ניחא דאמר לקמן (דף ק"ט) דכל מה שגדל ולית ליה פסידא להחוכר דהרי הוא של מחכיר ושמע מינה דהחצר זוכה להמשכיר ולא להשוכר. והא דאמרינן בהזורק אשה מה שקנתה אשה קנה בעלה נראה דבעל שאני דהוה לוקח וידו עדיפה מידה

ועוד השיגו המפרשים את רבינו מהא דאמרינן לעיל (דף י"א) ומקומו מושכר לו ושוכר את מקומו. ותי' הש"ך דדעת אחרת מקנה אותו שאני והקשה עליו הקצה"ח דהא אין חצר הנותן זוכה להמקבל כדמבואר בסי' ר' סעי' ב' ובנה"מ תי' דכיון דהשכיר לו החצר לזכות הוה כפועל ששכרו לזכות במציאה ותמהיני על דבריו דאטו פועל יכול לזכות משלו לבע"ה ע"י עצמו. וכן ביארתי לעיל בחי' פ' הזורק לדעת הרמב"ם דלא קני חצר לשוכר מיד המשכיר. והנראה בזה דמטעם אגב קרקע קני התם כמו שמסיק לעיל (דף י"א). וע"כ רתח עולא על ר' אבא שם דס"ד דמטעם חצר הוא. וקאמר ליה דדמי ההוא מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא דמטעם חצר לא יכול השוכר לקנות מיד המשכיר. ובזה ניחא דדחו רבינו והרי"ף והשמיטו תי' ר"פ שם דמוקי דעל כן מהני שם חצר שאין משתמרת דדעת אחרת מקנה אותה שאני. והיינו טעמא משום דאיהו מוקי להברייתא דקנו מטעם חצר ואנן קי"ל דחצר המושכר לא קני להשוכר כדמוכח מסוגיין. וכן סוגי' דהש"ס בקדושין (דף כ"ו) מוקי לה מטעם אגב קרקע וכן כתב רבינו במשוך פרה לקנות הכלים שעליה דלא קנה אף בכפיתה אף דהשאיל לו הפרה כמו שהקשו התו' לעיל (דף ט') אלא דבחצר המושכר לא קני מהמשכיר: ובזה ניחא דברי רבינו פ"ג מהל' מכירה הל' ט' דכתב דבהיו צבורין לתוכה לא בעי בקנין אגב שיאמר אגב וקני. ותמהו עליו מניין לו זה ובמה שבארתי ניחא דלפי' מקומו מושכר לו הוא מטעם אגב ולמה דוקא אמר מקומו אלא דהוה במקום אגב וקני: אבל אם היה ברשות המופקדים אצלו קנה שפיר בשכירת מקום מטעם חצר כיון דזה הקנה לו חצירו ונתן לו כח שלו מטעם דהנה"מ הנ"ל ועיין בחיד' בהזורק ודו"ק

דף קט"ו ע"א ת"ר אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנים אותה דברי ר"י ר"ש אומר עשירה ממשכנים אותה עניה אין ממשכנים אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' מו"ל הל' א' אלמנה בין שהיא עניה ובין שהיא עשירה אין ממשכנים אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי ב"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה וכן כתב שם בהל' ב' גבי רחיים ורכב והשיגו המ"מ דהא לר"ש האי דאין ממשכנים לאלמנה ע"כ שלא בשעת הלואה דאז מחויב בהשבת העבוט ואתה משיאה שם רע ולא מצינו דת"ק פליג עליה בהא דא"כ היה להם לחלוק בתרתי וכו' ע"ש. ועיין בל"מ שהביא בשם הריב"ש דהא דכתב רבינו דמחזירים ממנו בע"כ היינו משום דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. והנראה דהוצרך לזה הריב"ש ז"ל דקשיא ליה משכנו בשעת הלואתו אמאי צריך לחזור דלא נוכל לאמר משום השב תשיב דמרבינן אף שלא ברשות וע"כ הוה לאו הניתק לעשה דהא בשעת הלואתו קי"ל דאינו בהשבת העבוט. וע"כ הוצרך לתרץ דמחזיר משום דאי עבד לא מהני. ועיין בל"מ שהשיג עליו. ועוד יש לדקדק עליו דאי נאמר דמחזירין משום דאי עבד לא מהני א"כ מדוע לוקין רק באבד ונשרף הוה ללקות אף במחזיר כדאמר התם למ"ד דלא מהני דלוקה דעבר על מה דאמר רחמנא. ונוכל לומר לטעמא דהריב"ש דאין לוקה במחזיר משום דאין לוקה ומשלם אך כבר ביארתי בחיד' למכות דזה ליתא לדעת רבינו דהא רבינו כתב אף באבד ונשרף דמשלם דמי המשכון ושם ביארתי לנכון טעמא דרבינו בזה. והנראה בזה לדעת רבינו דבאמת מהשיב תשיב דמרבינן שלא ברשות היינו נמי אם חבל בגד אלמנה או רחיים ורכב אך בהו ע"כ צריך לאמר דמחזירים לעולם ואסור ליקח אותם בחזרה דאם יקח בחזרה כסות יום בלילה וכסות לילה ביום ודאי יעבור עוד הפעם משום לא תחבול בגד אלמנה ורחיים ורכב. ולא דמי למשכנו שלא ברשות בנכנס לביתו לעבוטו דהתם הקפיד רחמנא רק על הסדר דבעינן שימשכנו בפעם הראשון ע"י שליח ב"ד אבל בפעם השני לא איכפת לן משא"כ הני דהמעלה בהו בעצם גוף המשכון וא"כ מה לי פעם ראשון ומה לי פעם שני ומה"ט נמי מה לי שלא בשעת הלואה ומ"ש בשעת הלואתו דכן מרבינן מהשב תשיב דמחזירים אף בשעת הלואתו דכל שלא ברשות מרבינן. ולא דמי לכל משכון דאין מחזירים אלא שלא בשעת הלואתו דהתם חס רחמנא להחזיר משכון בעת הצריך ולא חייבה זה התורה אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בהני דהקפידה התורה על עצם גוף המשכון וגזרה התורה בהו להחזיר לעולם ולא תהני מעשיו הרעים א"כ אף במשכנו בשעת הלואתו נמי וע"כ שפיר אין לוקה בזה משום לאו הניתק לעשה. וכן ר"ש דסבר דהקפידה התורה רק בעניה ה"פ דעניה צריכה למשכון וע"כ מדינא היו צריכים להחזיר לה בכל יום בעת הצריך וע"כ הקפידה התורה דא"כ אתה משיאה שם רע וע"כ אין ליטול כלל ואם נטל מחזיר לעולם אבל בעשירה דאין צריכה למשכון ס"ל דלא הקפידה תורה כלל. ואפשר דלר"ש נמי אף בשעת הלואה הקפידה התורה בעניה הצריכה למשכון דלדידיה טעמא דחס רחמנא עליה דאלמנה היינו טעמא שהיא צריכה לו