באר מים חיים (נוסינזון) קיב

דאמרינן בחמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח ולשכור ישכור ומחלק רבינו דדוקא בשכרה לרכוב או לכלי זכוכית אבל לא למשא. ותמהו המפרשים דאין טעם לחלק בזה. והנראה דטעמא דרבינו דקשיא ליה קושית התו' דמ"ש מבית זה דלא אמרינן שם דאם יש בדמיה ליקח יקח ולשכור ישכור. וע"כ מחלק רבינו דהכא דגרסינן לרכוב עליה דוקא הוא דאמרינן דבתוספות הלשון שיעבד לו ליקח או לשכור בדמיה וה"ה לכלי זכוכית דהגמ' משוה לה ללרכוב לעיל וה"ה הכא

ובזה ניחא דלקמן אמרינן יבש האילן או נקצץ שניהם אסורים בו ופירש בזה הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' שכירות הל' ה' דמיירי בשוכר פרדס או שהיה משכון בידו לי' שנים ויבש הפרדס בתוך הזמן ימכרו עציו וילקח בהם קרקע ויאכל פירותיו עד סוף זמן שכירתו או זמן המשכן וגוף האילנות שיבשו או נקצצו שניהם אסורים בו משום ריבית המלוה והלוה. ויש לדקדק מפני מה צריך ליקח לו קרקע עבור האילנות דהא אמרינן בהמקבל יבש האילן אינו מנכה לו מן חכורו. ועוד הקשה המ"מ דמה ריבית יש אם יאכל הלוה או המשכיר. ולמה שבארתי ניחא כיון דהזכיר לו לשון פרדיסא שיעבד לו האילנות ליקח בדמיהם קרקע כמו בחמור לרכוב עליו ונהי דאין מנכה לו מחכירו דאמרינן דבשל השוכר נעשה האונס בכ"ז שיעבד לו האילנות ליקח קרקע בדמיהם וע"כ שניהם אסורים בו דאם יאכלם המלוה או השוכר ודאי היה ריבית דאין רשאים לאכול רק הפירות ואם יאכלו יותר מזה הוה ריבית בשביל הקדמת השכירות. ואם יאכלם המשכיר או הלוה נמצא דנתבטל תנאי השכירות והמשכונה ומקח טעות הוה ונעשה המעות כהלואה וא"כ יהי' כריבית מה שיאכל השוכר או המלוה פירות השדה שישוו יותר מן הניכוי כדבארתי לעיל בחי' (דף ס"ד ע"ב) ודו"ק

דף ע"ח ע"א ואם היה דבר האבד שוכר עליהם או מטען עד כמה שוכר עליהם עד כדי שכרן ופרש"י אם עשו קצת מלאכה שוכר עליהם עד כמה שהוא חייב להם. אבל הרמב"ם והרא"ש והפוסקים הסכימו כדי שכרן ממש דהיינו בכפל שכרם. והנראה טעמא בזה משום דהפועלים קיבלו ערבות לעשות המלאכה וע"כ הוה בזה הדין דאם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא וסתם שבח הוא על חד תרי מדמי הפעולה כדאמרינן בהמקבל דאריס נוטל מחצה אבל ביותר מזה הוה כמו קא גזים והוה אסמכתא אבל בשבאת חבילה לידו דתפיס לא מפקינן מיניה כדבארתי בכתובות בחיד' (לד' צ"א ע"ב) אבל בשלא בדבר האבד כיון דלית ליה פסידא לא ישלם כלל

ובמה שבארתי ניחא דאמרינן בב"ק קט"ז ע"ב דבשכר פועל להציל מן הגייס ואין יכולים להציל דהפועל יכול לחזור בו ולומר לעצמי אני מציל. והקשה בתשובת ושב הכהן דהא הוה דבר האבוד ואיך יכול לחזור. ובמה שכתבתי ניחא דכיון דאין יכולים להציל איתייאושי איתייאשו מזה ולא שייך בזה ערבות על ההפסד דכבר נפסד ואיננו אלא הוה כמו שכרו ללקט מציאות דלא שייך בזה ערבות כיון דהשבח יבוא מעלמא ואין בידו כדאמרינן לעיל במאן דיהיב ליה זוזי למזבן חמרא. ועיין בפ"ת לח"מ סי' קפ"א מה שהביא שם מתשובת ושב הכהן שפי' דהרמב"ם סובר כהרשב"א ודבריו דחוקים דאינו במשמע כן בלשון רבינו כאן בהל' שכירות ודו"ק

דף פ' ע"ב אמר מר קב לכתף ופריך אם איתא דלא מצי ביה בר דעת הא לשדייה. ואמר רבא לא צריכה אלא לאגרא יתירא וכו' ופי' הריטב"א בש"מ דמדברי רבא שמעינן דבפחות מכדי השיעורים כשם שפטור מאונסין כך פטור מחיוב שכר התו'. והדבר תמוה מדוע יפטור בפחות מכשיעור משכר התו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שכירות דפחות מכאן פטור אבל נותן הוא שכר התו'. וכן אמרינן לעיל (דף ע"ו) דבעבדו ליה עבידתא שפירתא מחוייב כפי המלאכה. ואפשר לומר לכאורה דהכא מיירי בשכרו סתם וע"כ בהוסיף פחות מכדי השיעור בכלל שכרו סתם. אבל זה אי אפשר. דהשיעור דבסתם ע"כ המנהג הוא כן וא"כ יותר מזה ודאי הוה תו' ולחזי פועלים היכי נשכרים ולא שייך בזה שיעור על התו'. והנה מדברי הטור והרא"ש נראה דלא קי"ל כרבא בזה וע"כ הביא הטור סוגית הש"ס עם דברי רבא וכתב דאין הלכה כרבא והביא אח"כ דברי הרמב"ם ז"ל דמחייב בתו' אף בפחות מכדי השיעור. ובאמת דדברי הרמב"ם לא שייך שם לדבריו אלא הא דמחייב על התו' אף בפחות מכדי השיעור וס"ל להרא"ש והטור דכיון דנדחו דברי רבא לענין דפוטר על הנזקין ה"ה דנדחו דבריו לענין דפוטר על השכר בפחות מכדי שיעור. ועיין בחיד' אנשי שם על הרי"ף שלא הבין כן בדברי הרא"ש ודבריו צ"ע: אבל באמת דברי הרא"ש והטור כמו שפרשתי צ"ע דבכל סוגיות הש"ס קי"ל דבמאי דנדחה דברי אמורא לא קי"ל כוותיה אבל במאי דלא אשכחן דפליגי עליה שפיר למדין מדבריו. והנראה בזה דה"פ דברי רבא דלא צריכה אלא לאגרא יתירא פי' דבאמת אף בפחות מכדי השיעור מחוייב בשכר התו' אך התם משערינן לפי ערך המשא למשל אם שכרו על הל' קב שלשים איסר משערין על התו' לפי ערך קב באיסר אבל בתו' דיתר מכדי שיעור כיון דהוא ניזק בו ולא הוה קיבל עליו המשא הזאת אם הוה ידע בו וע"כ נותן לו בזה אגרא יתירא ומשערים כמה יחפוץ אדם אחר להוליך מעט המשא הזאת דאז לקח הרבה יותר. דאין דומה המקבל ומוליך בכיון למקבל לפי דרכו ומוסיף במשא ודו"ק

שם שמור לי ואמר לו הנח לפני ש"ח. וכתב בזה הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' שכירות הל' ח' כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים האומר לחבירו שמור לי זה ואמר לו הנח לפני ש"ח. וכתב ע"ז המ"מ בשם הרשב"א שכתב בשם הראב"ד דמיירי דהניח לפניו בסימטא בד' אמות שלו דהא בעינן משיכה וקנין בשומרים וכו'. ובלשון רבינו לא משמע כן דהוה מפרש בזה. וכן משמע בגמ' דאיירי ברשות שאינה של שניהם ובשוקא דהוה רה"ר וודאי דבסמטא ותוך ד' אמות הוה כחצר דבת נטורי היא ובעי למישקל מיניה רשות ולא שייך הסברות דמחלק שם הגמ' בין זה לחצר. והנראה בזה לדעת הרי"ף והרמב"ם דאף דבעינן משיכה בשומרים להתחייב באונסין היינו בנותן לו חפץ לשומרו בביתו דהשמיר' תעשה ע"י ביתו וחצירו ולא מקרי פועל. אבל אם שכר אחד לשמור ביתו או גרנו או אם ביקש מאחד לשמור לו חפץ המונח במקום מיוחד ודאי דלא בעי משיכה או קנין דהוה רק פועל וקני ונתחייב באמירה בעלמא כדאמרינן בפ' השואל בעלים באמירה דלא שייך ולא מחסירה משיכה. וה"נ מיירי הכא דהניח לפניו ברה"ר לשום עיין עליו עד שיבוא ממקום פלוני דזה הוה פועל וזה שדיקדק רבינו דביקש ממנו לשמור זה ומשמע דביקש ממנו רק שימת עין ולא לקבל החפץ אצלו וכתב זה אצל דין דבעינן משיכה לומר דבכה"ג לא בעי משיכה: ובזה ניחא דאמרינן לעיל (דף ל"ו) בשנים שהפקידו אצל רועה דמניח הרועה ביניהם ומסתלק ומוקי לה בשהפקידו שלא מדעתו. ותיפוק ליה דלא הוה משיכה וא"כ אף מדעתו פטור. ובמה שבארתי ניחא דהא הרועה פועל הוה וכיון דהביאו לפניו וקיבל שימת עין נתחייב שפיר בשמירה: ובזה ניחא דאמרינן בבבא קמא (דף מ"ח) דאשה הנכנסת ללוש ולאפות בבית שכינה מחוייבת בשמירת בהמתו וכליו של בע"ה משום כיון דבעי צניעותא מסלקי מרוותא נפשייהו משם והא לא משכה אלא ע"כ כדבארתי דמחויבת מדין פועל דלא מיחסרה משיכה ודו"ק

דף פ"א ע"א הלוקח כלים מהאומן לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלים אותם אני