באר מים חיים (נוסינזון) קי

אלא לענין ריבית ומניין לו ללמוד לענין קיום המקח. והנראה בזה לדעת רבינו דבפסק על הפירות ולא נתקיים המקח בקנין כדינא ונתיקרו הפירות דאם יקיים תנאו ויתן לו הפירות יהיה ריבית קצוצה כמו שפסק רבינו באסמכתא ובשאר דברים המבוארים בפ"ו מהל' מו"ל במכר דלא קנה דכיון דלא קנה כדינא המעות הם מלוה ואם יקיים תנאו ויתן לו הפירות בזול הוה כמו משכיר לו בית בפחות דכתב רבינו דהוה ריבית קצוצה. וכן נראה מדברי רבינו שכתב פ"ו מהל' מו"ל הל' ז' הורו רבותי שהמלוה את חבירו ומשכן לו את שדהו ע"מ שיאכל פירותיה כל ימי המשכונה אע"פ שאין מנכה לו כלום הרי זו אבק ריבית וכו' שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת הלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ולפיכך היא אבק ריבית ואין המשכונה דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו. ונראה דה"פ דהממשכן עתה קנה גוף זה לפירותיו וכיון דאפשר דלא יהיה בו פירות מדעם נתן לו אבל במכר באסמכתא כיון דלא קנה עכשיו א"כ רק בשעת הבצירה והקצירה זכה בהפירות וע"כ הוה כריבית קצוצה. אף על גב דאפשר דלא יהיה בו פירות ולא יהיה לו ריבית בכ"ז מחשיב כריבית קצוצה כמו בשכירות בית דחשיב ליה רבינו רבית קצוצה אף דהיה אפשר דיפול וישרף הבית ולא היה אוכל כמו שהקשו התו'. וכן ה"נ אם היה חשוב דבר שלא בא לעולם ולא קנה וא"כ לא זכה אלא בעת הנתינה שהם שוים הרבה ביוקר הוה כריבית קצוצה. ומקרי נמי קצץ בשעת הלואה המבואר בדין ג' דבעינן בריבית קצוצה משום דהא פסק ע"ז בעת נתינת המעות. וכן מוכח מהא דבארתי לעיל בחי' לד' ס"ב וס"ד. והא דאמרינן לעיל במכר דשלב"ל דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה. צ"ל לפ"ז דמיירי בשלא הקדים המעות או לא נתיקרו הפירות. והיינו דקאמר בזה דהתם זביני פי' דלא הקדים המעות דליכא ריבית אבל הכא דהקדים המעות איכא ריבית אם מקיים תנאו ונתן לו הפירות והדרה פירי דהוה ריבית קצוצה

והנה הא דכתב רבינו דביצא השער נקנה בקנין אף דהוא דבר שאין ברשותו ואף דקיי"ל דאיש כי יקדיש את ביתו דדבר שאין ברשותו אין יכול להקדיש. והנראה בזה דשאני קנין מהקדש דהא אף סיטומתא קניא דכיון שנהגו לקנות בכזה וה"נ נהגו לקנות ולמכור באופן הזה והא דקי"ל דאין יכול להקנות ולמכור דבר שאין ברשותו ושלא בא לעולם היינו משום דלא סמכה דעתו. וע"כ אמרינן היכא דסמכה דעתו כמו לעיל (דף ט"ז) דניחא ליה דליקו בהימנותא שפיר קנה. וכן הכא ביצא השער שפיר סמכה דעתו. וכן אמרינן לקמן בנתן על תרעא חריפה צריך לאיתחזויי לבי דרי דלהוי סמכא דעתיה ודו"ק

שם לוים על שער שבשוק ופירש הרמב"ם ז"ל דמיירי בלא קביעות זמן. ופי' המפרשים דמפרש דהא דקאמר לקמן (דף ע"ה) על הא דהלל אוסר ללות ככר בככר זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לוים סתם ופורעים סתם דהיינו בלא קביעות זמן וס"ל כהרי"ף דסתם ככר יש לו שער. והקשו ע"ז דבשבת (דף קמ"ח) דייקינן דבחול שרי ללוות ככרות ומוקי לה אפי' להלל ובאתרא דקייץ דמי וא"כ הלל דאוסר מיירי בדלא קייץ דמי. ונראה דלרבינו והרי"ף ה"פ התם דקייצי דמי פי' ומשלמת בדמים אם תתיקר והוה כההוא דאמר הלל שתקוץ דמים. והא דלא קייצי דמי פי' דאין קוצץ דמים אם תתיקר. ולדברי רבינו ניחא דאסרינן לעיל ללות דינר בדינר וודאי יש שער לדינרי זהב דהא מטבע הוא אע"כ דהיכא דקבע זמן אסור ודו"ק

דף ע"ג ע"א והחמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ופרש"י דמותר ליקח מעות מבעלי בתים במקום היוקר כבמקום הזול ואפי' אחריות הדרך על החמרים. והקשו בתו' הא גבי טרשא דרב חמא פי' בקונט' גופה שהיה אחריות הדרך על רב חמא. והנראה בזה לדעת רש"י דמיירי בפסק עמו שיביא לו כפי השער אשר יהיה בעת הקניה עבורו והוה כמו שלוחו בקנית הפירות וזכה זה אפי' קנה במעות השליח כמבואר בש"ע סי' קפ"ג וע"כ יכול החמר לקבל אחריות דאונסין כמו כל ש"ש דמתנה להיות כשואל ואין כאן אגר נטר דהא לא הוזיל לו כלל בעד הלואה ואחריות דקיבל עתה הוא עבור שכרו שהשתכר שיש לו בעד עמלו ומזונו: ונראה דהרמב"ם ז"ל דכתב בזה פ"ט מהל' מו"ל הל' ז' דהיה החטים במדינה ד' סאין בסלע ובכפרים ו' בסלע ה"ז מותר ליתן סלע לתגר כדי שיביא ו' סאין מן הכפר והוא שיהיה ברשות הלוקח אם אבדו בדרך. לא פליג לדינא על רש"י ז"ל דהרמב"ם מיירי בפסק שיתן לו כפי שער הכפרים שהוא עכשיו דיצא השער פוסקין וכיון דיצא השער במקום הזול פוסק דהרי יכול לשלוח שלוחו ולקנות שם וזה הוה מוכר ולא שליח ואם נשתנה השער פסידא דידיה הוה וע"כ יצטרך המקבל לקבל עליו אונסא דאורחא כמו אם הוה שלח שלוחו לקנות שם. דהפוסק אסור להוזיל לו בשום דבר ומחשבים לו כל דבר הוצאה ובעי הגמ' למימר דיתן לו נמי שכר ספסירא. וא"כ ליכא פלוגתא בין הפוסקים. וכן בטרשא דרב חמא דלעיל אפשר לומר דמכר להם כפי השער שבמקום היוקר ואם ישהה מלמכור אחריות דזול על המקבל הוא וא"כ המקבל לוקח הוא ולא שליח וע"כ צריך המוכר לקבל עליו אונסא דאורחא שלא ישתכר שום דבר בהפסיקה כדבארתי. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל דכתב בזה היה מוליך סחורה ממקום למקום ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך דמיה כמו ששוה באותו מקום משמע ששם לו בדמים ואם ישהה מלמוכרם יהיה עליו ההפסד וע"כ צריך לקבל עליו אונסא דאורחא דהמקבל אסור להעלות בשום דבר מכפי אשר היה שולח זה ע"י שלוחו ודו"ק

דף ע"ז ע"א אמר רבא האי מאן דאוגיר אגירי לרפיקא ואתא מיטרא ומלייה מיא אי סיירא לארעיה מאורתא פסידא דפועלים לא סיירא לארעיה מאורתא פסידא דבע"ה. ומפרש הרמב"ם ז"ל בזה פ"ט מהל' שכירות שהלכו פועלים ומצאו שדה שהיא לחה או ששכר להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים אם ביקר בע"ה מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות וכו'. והנה לקמן (דף ע"ט) אמרינן השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך ר"נ אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. ופריך במאי עסקינן וכו' אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן נימא ליה הב לי ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא. ודקדקו בתו' דע"כ פריך דיתן לו כל שכרו אפי' שכר חצי הדרך שלא הלך. וכן פסקו בזה באמת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והקשו ע"ז בתו' דאמאי יתן לו שכר חצי הדרך שלא הלך כיון שאירעו אונס הא אמרינן הכא היכא דהשוכר אנוס הוה פסידא דפועלים. ותי' דכיון שהמשכיר הפסיד ספינתו אית ליה כפועל בטל כיון שמזומן לקיים תנאו אבל בפועלים אין להם פסידא אלא שנתבטלו. ותי' דחוק דאין מרחמים בדין. ועוד יש לדקדק דלקמן בהמקבל אמרינן בחכר שדה מחבירו ולא צמחה דאם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מחכורו והא השוכר אנוס והוה לן למימר בזה פסידא דפועלים דהוא בעל השדה ועוד קשה דאמרינן לעיל (דף נ"ז) בנגנב או נאבד דש"ש נשבע ונוטל שכרו והא בע"ה אנוס וצריך להיות פסידא דפועל לדעת התו' כיון דלא נהנה אף שכרו שהלך אין לו. ועיין בהג' מרדכי שנשאר בקושיא בזה. וכן אמרינן לעיל בהלכו חמרין ולא מצאו תבואה. וכן איתא בתוספתא דהשוכר הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם דנותן לו שכרו משלם ואמאי הא בע"ה אנוס הוא: ועוד הביא המ"מ מהתוספתא דהשוכר הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר לו הרי שלך לפניך וצריך ביאור. ומ"ש דבחמור אומר לו הרי שלך לפניך בנעשית