באר מים חיים (נוסינזון) קה

דהמכריז הזכיר המנין אין לך סימן גדול מזה אם זה אמר את האבידה. ופריך א"כ אפי' תרי נמי הוה סימן אם זה יאמר את האבידה. ומשני כדאמר רבינא טבעא מכריז דצריך המוצא להזכיר מה מצא כר"נ דקיי"ל כוותיה בדינא דגלימא מכריז וה"נ ע"כ צריך המוצא להזכיר מה מצא ושטרי מכריז. וע"כ תרי לא הוה סימן דהא דמנין הוה סימן היינו דוקא במחוברים ומדובקים אם דרך נפילה הם וע"כ הזכיר הברייתא בדים ומחרוזות. וע"כ בשטרות בעינן תלתא כרוכים או אגודים דכריכתם ואגודתם לא יתפרד. וכן במטבעות בתרי לא הוה סימן דאולי דרך נפילה הם אפי' עשויים כמגדלים אבל בג' ניכר דדרך הנוח וע"כ הוה סימן. וכן צבורי מעות וצבורי פירות כיון דנכרים דדרך הנוח הוא אפי' בתרי הוה סימן אפי' אם יזכיר המוצא דציבורי מעות מצא. ובזה א"ש בפשיטות כל הסוגיות ע"ש ויתורץ כל דוחקי התו' דשם ודו"ק

דף כ"ה ע"ב מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בע"ה. אמר רב אשי סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה ומתני' באדרא ונסכא. תנא אם היה כותל ממולא מהם חולקין וכו'. צ"ע מאי טעמא חולקים לפי' מה שפי' המפרשים בריש המסכתא דהא דחולקים במציאה דוקא בשניהם תופסים. והריטב"א כתב בש"מ דהוה כשניהם תופסים. ותמיהני דע"כ מיירי דתפס וזכה המוצא דאי המוצא לא זכה א"כ יזכה לו חצירו לבעל החצר כיון דידע בו אלא ע"כ מיירי דזכה המוצא עד שלא ידע בעל החצר וא"כ מ"ט חולקים ומוציאים מיד המוצא ומ"ש ממצא בכותל ישן דכתב הרא"ש בזה ואף דהיה הכותל שנים רבות של אבותיו ואפשר דשתיך משעה שנתנוהו אבותיו שם מ"מ כיון דאפשר למיתלי נמי דשל אמוריים היו ולא הוחזק ישראל בממון הרי הוא של מוצאו. ועוד דאין החלוקה יכולה להיות אמת דע"כ הם או כולה דמר או כולה דמר. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פי"ו מהל' גזו"א הל' ט' מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבע"ה הרי הוא שלו ואם מוכיח שהוא של אחד מן השוק הרי הוא של מוצאו כיצד הסכין הרי הנצב שלו מוכיח והכיס פיו מוכיח ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין. ועיין בכ"מ שנתקשו המפרשים בפי'. ונראה דה"פ דאם היה הכותל מלא מכיסין מהם דשנציה לבר ומהם דלגיו חולקין והיינו כיון דמלא מהם הכותל ויש מהם שנציה לבר ולגיו ליכא מוכיח וכיון דמונח בכל הכותל הן בחציו דלחוץ והן בדלפנים מקרי דאיכא דררא דממונא להאי ולהאי דלשניהם מוכיח וע"כ חולקין כדבארתי לעיל בריש מכילתין. ולא מהני תפיסתו של המוצא דכיון דאיכא דררא דממונא והדין דחולקין לא מהני תפיסה וכן באודרא ונסכא דאם היה מלא מהם חולקין דכיון דאיכא דררא דממונא להאי ולהאי וע"כ האי תנא באמת אמתני' קאי כדפי' המפרשים. אלא דרבינו ס"ל כיון דמייתי האי תנא בתר דברי רב אשי אתא להורות לנו דאף באנפי דרב אשי אם היה הכותל מלא מהם חולקים ולא דמי למצא בכותל ישן דהתם ליכא דררא דממונא לבעל הכותל כיון דשתיך טפי ודו"ק

דף כ"ו ע"ב מצא בחנות הרי אלו שלו בין תיבה ולחנוני הרי אלו של חנוני לפני השולחני הרי אלו שלו בין הכסא ולשולחני הרי אלו של שולחני. אמר ר"א אפי' צבורים ומונחים על גבי שולחן הרי אלו שלו וכו' מדקתני לפני שולחני ולא קתני על השולחן. אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות. ופרש"י אי נמי ניתני ברישא מצא בשולחנות הרי אלו שלו כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני שולחני ברישא א"כ אף על השולחן במשמע. וא"כ משמע בדבריו דמצא בחנות דברישא ומצא על התיבה דהוה לחנוני. דבחנות משמע לבד התיבה כמו במצא בשולחנות לפרש"י דהוה לבד השולחן. אבל הרמב"ם ז"ל פט"ז מהלכות גזו"א כתב דמצא בחנות ועל התיבה הרי אלו שלו. והשיגו הטור דהוא כנגד הסוגיא. ועיין בכ"מ שדחק בזה. ועוד נראה מלשון הרמב"ם ז"ל דמפרש דמצא בחנות דברישא הוא תיבה כוללת וקאי נמי על סיפא דכן דיקדק בלשונו הזהב וכתב שם בהל' ה' מצא בחנות השולחני בין כסא ולשולחני. וא"כ קשה איך יפרנס הסוגיא. והנראה בזה דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דקאמר דליתני אי נמי מצא בשולחנות קאי אסיפא דבמקום בין הכסא ולשולחני דהוה לשולחני ליתני מצא בשולחנות ואז הוה משמע אף על השולחן כדקתני רישא מצא בחנות הוה ליה למתני בסיפא נמי לשון כזה לשון נופל על לשון. וזה הוה כא"כ דלעיל דלתני על השולחן אלא דדקדק יותר. ומ"ט תני בין הכסא ולשולחני אלא ע"כ דעל השולחן הרי אלו של מוצאן. וכל השקלא וטריא הוא רק בסיפא דקתני בהרי אלו שלו לפני שולחני ומשמע ליה דוקא לפני השולחן אבל ברישא דקתני רק מצא בחנות דהרי אלו שלו ודאי משמע דבכל מקום בחנות הוא שלו אפי' על התיבה דלא מיעט רק בין התיבה ולחנוני ודו"ק

דף ל"ז ע"א ורמי פקדון אפקדון דקתני רישא או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואין יודע איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה ורמינהו שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח וכו'. אמר רבא רישא נעשה כמו שהפקידו בשני כריכות דהוה ליה למידק סיפא נעשה דהוה כמו שהפקידו אצלו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק כגון דאפקידו תרווייהו בחד זימנא דאמר להו אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא. וכתב הרא"ש ז"ל בסי' ח' ט' ובשתי כריכות חייב בפקדון אי תבעי ליה ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב בבא לצאת ידי שמים. ותירץ דהתם ברי ושמא הכא ברי וברי: ועיין בפ"ח שדחק בפי' דברי רבינו הרא"ש בזה ונראה דה"פ דמקשה דמדוע אמרינן הכא דבשתי כריכות חייב מדינא אי תבעי ובמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אינו חייב אלא בבא לצאת ידי שמים והתם נמי הוה ליה למידק כמו בשתי כריכות. ותירץ דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי פי' דהכא אף הוא מודה דחייב ודאי לאחד מהם אבל התם אינו יודע אם נתחייב כלל. וקאמר ומהאי טעמא נמי ניחא לי הא דקתני אביו של אחד מכם הפקיד אצלי. פי' דאמרינן דאף בלא תבעי חייב לצאת ידי שמים והתם קאמר דבלא תבעי פטור אף לצאת ידי שמים והיינו משום דהכא ודאי נתחייב לאחד מהם אבל התם אינו יודע אם נתחייב כלל. ומסיים ולא קתני אחד מכם הפקיד אצלי מנה כדקתני גבי גזל דבכה"ג אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב. ונראה דמלתא באפי' נפשיה הוא לפרש הא דקתני אביו של אחד מכם הפקיד ולא קתני אחד מכם הפקיד דבזה פטור אף לצאת ידי שמים דהמפקיד עצמו הוה ליה למידק. והתו' כתבו בזה דלרבותא קתני. והפ"ח דחק בכל אלה. וכפי מה שבארתי נראה נמי ממאי דמסיק רבינו כללי הדינים בסוף הסימן: והנה בהג"א כתב לקמן סי' י"ד דהאומר מכרתי אחת משדותי ואינו יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתי אינו נאמן עד שיבוא ראיה ולכאורה קשה דהא בשני כריכות הוה ליה למידק וחייב לשלם לכל אחר וא' ונראה דבשני כריכות דמחויב היינו דהוה כשומר דפשע כדאמר לקמן בלא ידענא היכי איתבינהו משא"כ התם דלא נתחייב בשמירה. וכ"ש להפוסקים דפטרי בקרקע אף על פשיעה, בכ"ז צ"ע על דין הזה דיאמר לו הלוקח את לאו קמודית דהאי ארעא לאו דידך היא זיל לאו בעל דברים דידי את וכיון דליכא מערער למה לא יכול זה להחזיק בהאי שדה ולא דמי להאי עובדא דמרי בר איסק דהתם הוא יורש להאב והאח וע"כ כ"ז שלא בא האח נכסים בחזקתו אבל הכא מה לו למוכר בשדה שמכר: