באר מים חיים (נוסינזון) קד

ליד זה. יאוש טעות הוא ולא מהני: ובזה ניחא טעמא דבעינן בגזילה יאוש ושינוי רשות משום דיאוש כ"ז שהוא ביד הגנב והגזלן לאו יאוש באמת הוא משא"כ אם מכרה והוציא מרשותו מתייאש לגמרי וכן כתב הסמ"ע סי' שס"ח ס"ג לדעת הרמב"ם דכתב במוכסים כותים אם נתנו לאחר דסתמא הוה יאוש ובעצמו כתב שם לקמן דמוכס כותי סתמא לא הוה יאוש ותי' הסמ"ע דשאני הכא כיון דנתנו לאחר והוציא מרשותו מתייאש מסתמא: ובזה ניחא דשאני אבידה מגזילה דכיון דלא ידע היכן היא מתייאש לגמרי. והתוספות דחקו בזה בב"ק דף ס"ה וא"ש דיאוש הוה כהפקר אם מתייאש לגמרי וא"ש הא דקאמר בב"ק דף ס"ה דיאוש באבידה קי"ל דקנה ומספקא ליה שם בגזילה. והקשו בתוספות דהא אף באבידה לא קני היכי דבאיסורא אתא לידיה. ובמה שבארתי ניחא דבאבידה היכי דמתייאש לגמרי מהני אף היכי דבאיסורא אתא לידיה: ובזה א"ש הא דאמרינן בב"ק דף ק"י ע"ב דיאוש אצל יורש לא מהני דיורש לא הוה כשינוי רשות בכ"ז אם אכל פטור והיינו כיון דנאכל הגזילה מתייאש לגמרי. ולדברי רבינו באמת בזוטו של ים בעי נמי ידיעת הבעלים שנאבדו מהם וכ"ז שלא ידע אסור בו דס"ל דטעמא דזוטו של ים דילפינן מאשר תאבד ממנו פרט לאבידה ששטפה נהר דאבודה ממנו ומכל אדם היינו משום דחזקתו מתייאש. ועיין בתו' דלקמן שהביאו מירושלמי דמהאי דרשה ילפינן יאוש וא"כ בעינן שידעו הבעלים. והא דקאמר לעיל דמודה אביי בזוטו של ים היינו דאתא לאפוקי אף דיש בו סימן ובא לידו קודם יאוש דמהני היאוש אחר שבא ליד זה משום דנתייאש יאוש גמור דסבר דנאבדה לגמרי מן העולם ואתא לומר דלא הוה ככל אבידה שיש בה סימן אלא כדבר שאין בו סימן

ובזה א"ש כל הסוגיא בפשיטות דמקשה מברייתא דמצא מעות הרי אלו שלו אע"ג דלא ידע דנפל מיניה שהקשו התוספות מ"ט לא מקשה ממתני' וה"ט דבברייתא איתא מעות סתם דמשמע אף מטבעות אחדים דיוכל היות דלעולם לא יודע לו משא"כ במתני' דקתני מעות מפוזרים משמע הרבה. וע"כ אמר ר' יצחק תי' על הברייתא והתו' דחקו בזה. ומקשה עוד מברייתא דמצא קציעות ואפי' בצד שדה קציעות הרי אלו שלו דלאביי ניחא והיינו טעמא דהוה כמו כל אבידה דאין בה סימן דאולי מעוברי דרכים הוא ואפי' בעל השדה עומד וצווח דשלו הוא אין להאמינו כיון דאין בהם סימן וכמו דנפל ממנו כן יכול להיות דמאחר נפל ועל כן על כרחך נתייאש מהם או דיתייאש אחרי כן אבל בתמרי ורמוני אסור דכיון דאין דרכם ליפול אולי לעולם לא ידע בעל האילן דנפלו מהם וקשיא לרבא. והתוספות דחקו בזה דלדבריהם בעינן דיתייאש מקודם וע"כ מקשו למה ליה לבעליו להתייאש מקודם. וכן לפ"ז א"ש בפשיטות הקושיא משטף נהר קוריו עציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו אבל אם לא ידעו לא דה"ט דאף בזוטו של ים בעינן ידיעת הבעלים. והתו' דחקו בזה. ומקשה לרבא מר"ש בן יוצדק דדריש דאבידה ששטפה נהר מותרת משום דאבודה ממנו ומכל אדם והיינו דחזקתו דמתייאש כדבארתי וילפינן איסורא דומיא דהיתרא דמה היתרא ביאוש דמהני ואין נ"מ בין יש בו סימן לאין בו סימן ה"נ איסורא כל זמן דלא מתייאש אין נ"מ בין יש בו סימן ובין אין בה סימן. וכן משמע מתוך פי' ר"ח עיין במלחמות להרמב"ן ז"ל ועיין בתוס' שדחקו בזה

ובזה ניחא לי לבאר הסוגיא דלקמן דאמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולם משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עביד. והעתיק זה רבינו פי"ד מהל' גזו"א הל' ו' הקשו המפרשים מדוע לא מהני השבה אחרי יאוש מ"ש מגזילה דעלמא. ולפי מה שבארתי ניחא דלא דמי אבידה לגזילה דבאבידה מתייאש לגמרי כיון דסבר דאבוד הוא משא"כ בגזילה דלא מתייאש לגמרי ואף אם מתייאש מגופה לא מייאש מדמיו משא"כ באבידה דמכולה מתייאש וע"כ הוי החזרה כמתנה דאין מחוייב לו עתה מדינא אף דמים: וקאמר עוד דאם נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה עובר משום השב תשיבם כיון דהגביה ע"מ להחזיר קנה חבירו ואם נתייאש אחרי כן הוה יאוש בטעות כמו שבארתי בדבר שיש בו סימן. ואף דרבא ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וסלע הוא דבר שאין בו סי' אך כיון דראה בשעת נפילה וידע ממי נפל מחויב בהשבה כמו בדבר שיש בו סימן וע"כ אף אם נתייאש קודם שהחזירו הוה הפקר טעות: ובזה ניחא דאמר לקמן בלקח פירות מן התגר ונמצא בם מעות דהוה שלו אבל התגר שקנה מבע"ה חייב להחזיר אף דאין בהם סימן כיון דידע של מי הם הוה כמו ראה דהכא דחייב להחזיר אף בנתייאש אחרי כן. והתוס' כתבו וכן כתב הרא"ש דאף אם התגר בעצמו מצא קנה בדשהה שיעור לערבו עם פירות אחרים משום דהבעלים מתיאשים. וצ"ל לפי' דלא חשבינן כבא לידו באיסורא בקניית הפירות כיון דאין עתיד למצוא ולא קנתה לו חצירו חשבינן כעודם אבודים עד עת שמצא. ותמיהני דהא הרא"ש כתב במצא בגל ובכותל ישן דלא קנתה לו חצירו משום דהוה יאוש שלא מדעת וכן כתב הראב"ד ממצא בחנות וצ"ע: וקאמר עוד רבא שם דאם המתין לנוטלה עד שנתייאשו עבר משום לא תוכל להתעלם. ונראה דדוקא המתין והיה בדעתו לגוזלה דהוה יאוש גמור ועבר ולא מהני עוד החזרה אבל אם היה בדעתו להחזירו אף דלא הספיק להגביה ושהה עד שנתייאשו הבעלים לא עבר ומחוייב בהשבה והיינו כדבארתי לדעת הרמב"ם משום דהוה יאוש בטעות ודו"ק

דף כ"ד ע"א ואלו הם כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו אימתי מותרין בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז. ופי' הרא"ש ז"ל דמכריז מחטין וקרדומות מצאתי והלה אומר דבדים היו ושנים היו ופי' כן דלא תקשי דאיך שנים הוה סימן דהא לעיל בשטרות ד' כ' ע"ב ולקמן ד' כ"ה במטבעות אמרינן דתרתי לא הוה סימן כיון דהמוצא מכריז נמי בלשון רבים ידע זה דמיעוט לשון רבים הם שנים. וע"ז מתרץ כיון דהמוצא לא הזכיר בדים בהכרזה ע"כ שפיר אף שנים הוה סימן. והרמב"ם ז"ל כתב פי"ו מהל' גזו"א המוצא מחטין וצנורות ומסמרים אם מצאן אחת אחת הרי אלו שלו שנים שנים חייב להכריז עכ"ל ולא הזכיר כלל רבינו בדים ומשמע דהקרדומות והמסמרים בעצם היו שנים. והשיגו הכ"מ דאמאי שנים חייב להכריז והוה מנין סימן מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפי' עשויים כמגדל אינו חייב להכריז וכו'. עוד יש לדקדק בדברי רבינו שכתב בפי"ג הל' ב' דאם מצא מעות מכריז מי אבד לו מטבע ומשמע דאינו מכריז מטבעות בלשון רבים וא"כ קשה מדוע שנים לא הוה מנין סימן דהא אין במשמעות הכרזת המוצא דהוו שנים. ועיין בסוגיא דלקמן דף כ"ה. ובפרש"י שם. והנראה לפרש לדברי הרמב"ם ז"ל דבאמת דבתרתי שפיר הוה מנין סימן ולא אמרינן דבמשמעות המכריז הוא זה כיון דלשון רבים כולל אף הרבה ודלא כפרש"י: וה"פ הסוגיות דד' כ' וד' כ"ה מאי מכריז מנין דהמוציא מכריז המנין ג' דברים מצאתי והלה יאמר את האבידה דשטרות או מטבעות הם. וזה הפי' הוה כמו שפרש"י במכריז מקום (ד' כ"ב) ואף דקי"ל דאמר את האבידה ולא אמר סימניה לא אמר כלום תי' התו' לעיל (ד' כ"ב ע"ב) בזה דשאני בזה דהתם אמרינן כי היכי דזה אבד חפץ זה ה"נ אחר אבד כן אבל כיון דהמכריז הזכיר בצמצום המקום וזה אמר האבידה שפיר אמירת האבידה הוה כסימן וה"נ כיון