באר מים חיים (נוסינזון) קב

משום כיון דכתב המלוה ללוקח אחריות אדעת זה סמך להשביח וה"נ כיון דטורף השבח מהמוכר אדעתא דידיה השביח והוה כמו המוכר השביח. ואע"ג דב"ח לא גבי אלא חצי השבח התם לב"ח אין לו אלא מטעם שיעבוד וזה הוה כמו לוה ולוה ואח"כ קנה דלתרווייהו משתעבד אבל הכא זכתה לו שדהו להנגזל כולה שבחה כיון דאמרינן דהוה כמו המוכר השביח. וזה דוקא לרב אבל לשמואל דאית ליה דאחריות לאו טעות סופר הוא במכר ודאי דאית ליה ההוצאה מהנגזל כדבארתי. והא דכתב רש"י ז"ל לקמן בד"ה בגוזל ונגזל וכגון שגזלה עם פירותיה ומכרה והתם אליבא דשמואל מיירי ה"פ דמיירי דגזלה עם פירותיה ומכרה כך ללוקח אלא שנתוספו הפירות ברשות הלוקח דלא הוציא הלוקח כלום על הפירות וע"כ גובה אותם הנגזל ודו"ק

דף טו ע"ב הכא במאי עסקינן כגון שעשאו אפותיקי דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו. הרי"ף והרא"ש ז"ל והרבה מן הראשונים כתבו בזה דאף דלא מסיק אלא שיעור ארעא שקיל שבחה היותר על ההוצאה חנם אף מן היתומים וממקבל מתנה ואינו נותן להם רק שבח כשיעור הוצאה והקשה הש"ך ע"ז בסי' קט"ו ס"ק כ"ו דהלא השבח שהשביח האב או המוכר לא יגבה בחנם יתר מחובו כדכתבו המפרשים וא"כ ע"כ דלא חשוב כמכורה לו למפרע משעה שעשה אפותיקי וא"כ מ"ט גובה מהלוקח והיתומים בחנם ומאיזה זמן חשוב כמכורה לב"ח דנימא דהוה לוקח כיורד שלא ברשות. ועוד דהא בעי שומא בגביה ומאן שם לו ועוד דהא המלוה לא יכול לא להקדישה ולא למוכרה וא"כ למה נחשוב ללוקח כיורד שלא ברשות. ועוד דאם הוה כשל המלוה אף פרי יגבה ומאי פריך אי בב"ח אימא רישא לשני דמיירי באפותיקי. וכן לעיל על הא דאימליך וכתוב פירי פריך אי בב"ח מי אית ליה פירי לוקמא משום דחיישינן דעשאו אפותיקי. והנראה לתרץ סברת הראשונים דבאמת לא זכה בהקרקע אפי' באפותיקי עד שעת הגביה והשומא. והא דיגבה בחנם מהלוקח או המקבל מתנה או היתומים דאמר להו אתם זרים בשדה זו ומעולם לא זכיתם בה כיון דלא תוכלו לסלקני בזוזי ומקח בטלה הואי וא"כ לא זכיתם בהשבח והרווח שנעשה בהאי ארעא. ואף המוכר לא זכה בהשבח דכיון דמכר השדה נסתלק ממנה כדאמרינן בעובד כוכבים שמכר שדה וקיבל המעות עד שלא כתב השטר דעובד כוכבים סלוקי סליק נפשיה מהכא ולא אמרינן דרק אדעתיה דלוקח נסתלק אלא לגמרי נסתלק ומעת שמכרה כיון דמכר חל הוה כהפקר ונסתלק מכל הזכותים שעתיד לבא בשדה זו. וכן היתומים כיון דלא יוכלו לסלוקי בזוזי מחשיבי כזרים ולא זכו בהאי ארעא וא"כ ממילא זכה זה בהשדה ובהשבח ובכל אשר בה מדין הפקר ובזה ניחא הא דקאמר לעיל דלמ"ד דכל ב"ח לא יכול לסלוקי בזוזי דיגבה השבח היתר על הוצאה בחנם אבל הפירות דכבר זכה בהו הלוקח וודאי דשלו הוא ולא יכול הבעל חוב לתבוע כלל דהא רק משעת הגביה זכה בהאי ארעא הב"ח. וכתב הרמב"ם ז"ל והש"ע דכל הפירות שאכל הלוקח אינם נטרפים אבל הפירות המחוברים לקרקע אף על פי שאינם צריכים לקרקע כענבים שהגיעו לבצור הרי ב"ח גובה מהם כמו שגובה השבח. והשיג בזה הש"ך דהא סבירא ליה להרמב"ם ז"ל דבכל מילי ענבים שהגיעו לבצור חשיבי כמטלטלין וכתלושים דמי לבד משומרים כדמבואר לעיל סי' צ"ה. ולפי המבואר לעיל ניחא כיון דאדעתא דמוכר השביח וזיכה כל השבח למוכר וע"כ הוה הלוקח כשומר בהאי שדה וכ"ז דלא זכה בהני פירות והפירות עודם מחוברים הוו למוכר וע"כ גובה המלוה אותם. והא דאמר בכתובות דב"ח לא גביא מתמרי דחזיא לבודיה התם ביתמי מיירי דשלהם היא ואין להשדה בעלים אחרים וע"כ אמרינן בהם דכל העומד לתלוש כתלוש דמי כדמבואר בסי' צ"ה. וצדקו בזה דברי הסמ"ע שכתב דאין גובה מפירות התלושין משום שזכה בהו הלוקח ומחשיבי כמטלטלין שלו אבל אם לא היה זוכה היה גובה מהם הב"ח משום דהמוכר זכה בהו. והש"ך השיג את הסמ"ע בזה אבל לפי שיטת הרמב"ם דברי הסמ"ע מאד נכונים וכל שכן באפותיקי דכ"ז דלא נתלשו לא זכה בהו הלוקח כדבארתי כיון דאין לו זכיה בהקרקע ולא שייך בזה כל העומד לתלוש דבמאי זכה בהו

והנה הרמב"ם ז"ל כתב פכ"א מהל' מו"ל הל' ו' היתה השדה אפותיקי בעל חוב נוטל את כולה ורואים חצי השבח הנשאר ללוקח אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצהה מבעל חוב שהרי אומר לו בעל חוב שדי הוא שהשביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר ואם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה ואין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד. ועיין בהמפרשים שהשיגו עליו וכן הש"ך דחה דבריו בשתי ידים. והנראה לענ"ד דבאמת דברי רבינו ברור מללו דרבינו מיירי במסיק ביה שיעור ארעא ושבחה דכוליה פירקין דרבינו בהכא מיירי ודבר הלמד מענינו הוא וכתב רבינו דגובה חצי השבח ואף ההוצאה מזה החצי אין צריך ליתן להלוקח דלא גרע מלא עשה אפותיקי דגובה מהשבח וההוצאה משום דכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' ואדעתא דמוכר הוציא ואף הוצאה הוה כדמוכר הוא. וחצי השבח הנשאר שייך ללוקח אך אין לו ללוקח בזה אלא ההוצאה משיעור שבחיה ואם השבח יתר על הוצאה המותר לבעל חוב הוא בחנם כדבארתי לדעת הרי"ף. וכתב רבינו הטעם בזה שהרי אומר לו בעל חוב שדי הוא שהשביחה והיינו כדבארתי דלא זכה הלוקח בשבח ההוא כיון דאין לו זכיה בהקרקע אלא חוזר הלוקח וגובה מן המוכר דקיבל עליו אחריות. והא דקאמר רבינו חצי השבח יתר על ההוצאה היינו הוצאה דחצי השבח קאמר דצריך לשלם להלוקח. וקאמר דאם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה דיליה דהיינו דחצי ההוצאה עולה יותר מחצי השבח אין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שניטרף בלבד פי' חצי הוצאה כשיעור שבח והמותר מפסיד כיון דאין כאן שבח. ומזה מוכח דאף רבינו ס"ל דגובה הב"ח מההוצאה שהשביח הלוקח כדעת הרי"ף רבו וכדמוכח מהגמ' ודלא כהגאונים ועיין בזה בש"ך ס"ק ט' שם ודו"ק

דף יט ע"ב ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזור לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבינתה לכתיבתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק לשובר דכתב בניסן ואתא למיטרף לקוחות שלא כדין. ואמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו וליכא למיחש דשובר בזמנו טריף. וכתב ע"ז הרי"ף ז"ל דאע"ג דזבינתה לכתובה מניסן ועד תשרי כיון דכתבה ליה שובר בניסן זכה הבעל בההוא קרקע דכתובה משעת חתימת העדים ואע"ג דלא מטא לידיה הויא ליה מחילה וכשהוא טורף מניסן כדין טורף וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל בסי' מ"ט דמשמע מתוך דברי הרי"ף דהא דאמרינן לעיל דלא אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אלא היכא דמטא לידיה בסוף היינו דוקא דבר שצריך מקבל השטר לזכות ע"י השטר דבר שאין בידו כגון שטר הלואה שזוכה המלוה בשיעבוד נכסי הלוה ע"י השטר אבל כשזוכה בדבר שהוא כבר תחת ידו זוכה בשעת חתימה אפילו לא יבא השטר לידו לעולם. ועוד שמעינן מדבריו דבשטר מתנה או מכר אם מכר המוכר או הנותן את הקרקע לאחר בין חתימת השטר למסירתו דלא אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו משעת חתימתו אלא נתבטלה זיכוי החתימה כיון שנתן לאחר קודם שיבוא השטר לראשון דאם לא תימא הכי מי הזקיקו לרב אלפס ז"ל לפרש דאף על גב דלא מטא לידיה זכה משעת חתימה משום דהויא ליה מחילה אף בלא טעם מחילה כשמחזירים השובר לבעל זכה הבעל למפרע משעת חתימה ונתבטל מכר הכתובה אלא ודאי כל כה"ג קנה הקונה. ולא אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו משעת החתימה ואין במכירתו כלום שמכר בין חתימה למסירה אלא דוקא לענין שיעבוד דלא להוי שטר מוקדם: ודברי רבינו צריכים ביאור וטעם על כל החילוקים האלה ומ"ש