בית נאמן פג

דבעלמא ר' חייא מוקי לה בבת אחת. אבל לעולא קשיא. והתוס' לשיטתם לחד תירוצא דס"ל לעולא דגם בב"א נאמן הראשון כשנים ולא השני כמש"ל בשמם וא"כ מוכח עכ"פ מדבריהם דגם בשאר איסורי תורה דע"א נאמן באיסורים אמרינן כן דרק הראשון נאמן כשנים ולא השני. ולפי מש"ל בדעת הרמב"ם יש לתרץ קושיית התוס' דרק בסוטה ס"ל לעולא דגם בבת אחת נאמן הראשון כשנים ולא השני משום דרגלים לדבר אבל בשאר איסורים בבאו בב"א אין הראשון נאמן יותר מן השני גם לעולא א"כ מתורץ קושיית התוס' וא"כ אין הכרח לדינו של הריטב"א דמחלק בין שאר איסורים לדבר שבערוה. גם דברי הריטב"א לכאורה תמוהים דלא משמע הכי מסוגיא דפ' עגלה ערופה [מ"ז ע"ב] דמקשה התם השתא דאמרת ע"א מהימן אידך חד היכא מצי מכחישו לי' והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א כו' והרי שם בע"ע אינו דבר שבערוה ולא דבר שבממון ואפ"ה הראשון חשיב כשנים ולא השני ועי' ביו"ד [סי' ל"ט] בדין הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא במקום שאוסר וע"א אמר כסדרן היתה שכ' הש"ך שאם לחלק בין אם הראשון בא לב"ד תחי' ואז נאמן כשנים ואין ע"א יכול להכחישו מוכח ג"כ דס"ל דלאו דווקא בדבר שבערוה אמרו כן. ועי' ש"ך (סי' קכ"ז ס"ק י"ד] ולפנינו בחדרים הבאים בדין ע"א שהעיד על שוחט ששחט שלא כהוגן נאריך בזה בס"ד

ה שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בס' עצי ארזים [סי' י"ז ס"ק י"א] שהביא דברי הנימוק"י בשם הריטב"א והרגיש במה שהקשתי עליו מסוגיא דעגלה ערופה. וכ' שם לתרץ דבריו דהריטב"א ס"ל כשיטת הרשב"א דע"א נאמן באיסורים אפי' א"י מטעם נאמנות ולא מטעם שתיקה כהודאה וילפינן לה מקרא דלא הודע אליו חטאתו. וא"כ לא הי' צריך קרא דלא נודע מי הכהו דאפי' אחד בסוף העולם מכיר בו שמביא בפ' ע"ע שם. אע"כ דקרא אתי לגלויי דכאן נאמן כשנים ואפי' אחר מכחישו. ולענ"ד אין דבריו נראים כלל דלא משמע כן מלשון הש"ס דפריך השתא דאמרת ע"א מהימן אידך היכא מצי מכחיש לי' והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה כו' ולמה לא הקשה לו בפשיטות מדאיצטריך קרא דלא נודע מי הכהו מוכח דנאמן כשנים אפי' אם היינו אומרים דבשאר מקומות שהאמינה תורה לע"א אינו כשנים. ומה שדקדק דקרא יתירא הוא לענ"ד לק"מ דקרא אתי לאשמועינן אפי' פסול לעדות מה"ת ג"כ נאמן בזה שכן משמע מלשון הש"ס דקאמר אפי' אחד בסוף העולם כו' משמע דאיזה אדם כל דהו שאמר שמכיר הרוצח לא היו עורפין. דבכה"ג בשאר עדיות ודאי דאינו נאמן דהא אפי' בעדות אשה דע"א מהימן אמרו דגזלן דאורייתא פסול לה כדאי' בפ"ב דיבמות כ"ה ע"ב] וזה מדוקדק ג"כ בלשון הרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' רוצח הי"ב] שכ' שם אפי' פסול בעבירה כו' ולא חילק בין פסול בעבירה של תורה לעבירה מדבריהם ולולי דמסתפינא הייתי אומר דכוונת הש"ס מ"ש לא נודע כו' אפי' א' בסוף העולם היינו שלא בא לפני ב"ד להעיד שהוא מכיר את הרוצח אלא שיש עדים שיודעים שא' במדה"י מכירו ולא אמרינן בזה עדים בצד אסתן ותאסר כדאיתא פ"ב דכתובות כ"ג ע"א] דאל"כ מה זה שאמרו אפי' אחד בסוף העולם דאם בא לב"ד והעיד לפנינו שמכירו פשיטא דנאמן ומה גריעותא הוא אם העד הי' דירתו רחוק מכאן והי' בסוף העולם. אע"כ דכוונת הכ' הוא דאין עורפין רק אם אין שום ידועה מן הרוצח משא"כ כשיש גילוי מילתא שיכולים לברר הדבר אח"כ וא"כ אין משם ראי' כלל לדבריו

ו ויש להסתפק לענ"ד אם העיד תחי' עד מפי עד שמת בעלה והתירוה להנשא ושוב בא ע"א כשר והעיד שראה אותו חי מה דינה אם מותרת להנשא או אם כבר ניסת אם תצא. ולכאורה הי' נלע"ד דדבר זה במחלוקת שנוי'. דהנה הרמב"ם ז"ל [סוף פי"ג מה' גירושין] כ' וז"ל אל יתמה בעיניך שהתירו חכמים כו' בעדות אשה או עבד כו' שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים כו' לפיכך הקילו חכמים כו' והאמינו עד מפי שפחה כו' מלשונו הזך משמע דס"ל דעדות ע"א כשר נאמן מה"ת משום דהתורה ירדה לסוף דעתו דאינו משקר במילתא דעבידא לגלויי ולכן ראו חכמים ג"כ להקל ולהתיר גם בעד מפי עד כו' ור"ל דזהו מדרבנן משום דאמדו חכמים דעתם דכיון דאשה דייקא ומנסבא גם דעל"ג הוא מסתמא הוא אמת. וא"כ לפ"ז י"ל נפ"מ בין עד כשר שאמר שראה שמת דבכה"ג דנאמן מה"ת ממש דילפינן מקרא דספרי לא יקום ע"א באיש וגו' אבל קם הוא באשה כו' ואז נחשב כשנים ממש. ולכן כל שהתירוה להנשא ע"פ ונתקבל עדותו הרי הוא כשנים ממש אבל בעד מפי עד כיון שאין נזכר בתורה שיהא כשר דגם במקום שנאמן ע"א כגון לשבועה לא מהני עד מפי עד דנלמד ג"כ מקרא דלא יקום עד אחד וגו' אבל קם הוא לשבועה כו' ולכן א"א לומר שיועיל עדותו כשנים ממש. ולכן כל שבא אח"כ עד אחר ואמר שראה אותו חי נאמן יותר. ועכ"פ הוי כפלגא ופלגא. ואפי' אם ניסת תצא. אבל לשיטת התוס' בר"פ הא"ר דכתבו שם דע"א א"נ באשה רק מדרבנן דיש כח בידם כו' וא"כ צ"ל דמ"ש עולא כ"מ שהאמינה תורה כו' לאו דווקא הוא אלא גם במה שנאמן מדרבנן חשיב עדותו כשנים וא"כ גם בעד מפי עד חשיב כשנים ואם התירו ע"פ אין ע"א יכול להכחישו וקצת הי' נראה ראי' לזה שכתבתי בשיטת הרמב"ם ממ"ש פי"ב מה"ג הכ"א] דאם אשה אומרת מת וע"א כשר אמר לא מת דאם ניסת תצא אפי' בזא"ז הרי אע"ג דהיתה נאמנת כשנים וניסת כבר אפ"ה ע"א כשר עדיף ואפי' אם ניסת תצא. והיינו משום דעדותה לא הי' מועיל מה"ת וע"ז לא אמר דהוי כשנים וא"כ ה"ה בעד מפי עד נמי והרמב"ן ז"ל חלק על הרמב"ם בדין הנ"ל. והוכיח מהירושלמי דלא כוותי' דאיתא שם גודל בר מניומי בשם רב כ"מ שהכשירו עדות אשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש. ומקשה שם א"כ ניתי עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת ומפרקינן תני דבי רבי כן. עוד הוכיח מפ"ב דכתובות [כג ע"ב] אני וחברתי טהורה ואמר לה ע"א את וחברתך טמאה חברתה משתריא אפומא דידה ומתרץ שם בש"ס דקמ"ל דאפי' נגד עד כשר מהימנא והרב המגיד יישב קושיית הרמב"ן וכ' דס"ל להרמב"ם דהירושלמי שם ס"ל כל"ק דש"ס דילן דב' נשים יכולים להכחיש איש א' כשר שהעיד תחי'. אבל הרמב"ם פסק כל"ב דש"ס. ויפה דחה דבריו הגאון בעל פני משה במראה הפנים שם דבירושלמי מפורש כל"ב דש"ס דילן. אך מ"ש הוא שם ליישב דהרמב"ם ס"ל דלית הלכתא כרבי מדלא תנן במתני' רבותא זאת. ודבריו תמוהים לענ"ד דכיון דרב גידל משמי' דרב ס"ל הכי ופסק כן בפשיטות היאך יכולת בידינו לדחות דבריו במקום שלא מצינו חולק עליו וגם רבי עצמו שסתם המשנה סובר כן

ז ולענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם דדקדק מדלא הביא הירושלמי דברי רב גידל והא דתני רבי על מה דתנן התם ברישא בעד אומר מת וניסת ובא ע"א ואמר לא מת ה"ז לא תצא לומר דכ"מ שהכשירו כו' איש מכחיש כו' לומר דהוי כעד נגד עד ולא תצא מהיתרה אפי' אם הותרה ע"י אשה כ"ש כשניסת כבר מוכח דס"ל דבכה"ג ודאי דתצא כיון דעדות אשה אינו אלא מדרבנן וכאן ליכא סברא דאמדו חכמים דעת האשה כיון דדייקא מסתמא אמרה האשה אמת דהרי נמצא עד כשר שהכחיש אותה. לכן א"א לומר שיהי' עדותה שוה לעדות האיש שכשר מה"ת. ולכן הביא הירושלמי אהך מתני' דע"א אומר מת וע"א אומר לא מת ה"ז לא תנשא דמיירי דבאו בב"א דבכה"ג כיון שהאמינו חכמים גם לאשה לא רצו להתיר ע"י עדותו אע"ג דאשה מכחישתו. וכיון שלא התירוה ע"י גם אם נשאת תצא. וי"ל ג"כ דהרמב"ן בשיטת תוס' אזיל דס"ל דע"א באשה א"נ אלא מדרבנן ולכן ס"ל דבכל דבר שוה האשה לאיש ואם ניסת ע"י עדות אשה שוב לא תצא אפי' בא איש ואמר לא מת, ומה שהקשה הרמב"ן מהא דפ"ב דכתובות כבר מתורץ היטב לפי מ"ש דהא עיקר טעמא דמחלק הרמב"ם בין עדות אשה לעדות איש הוא משום דאיש נאמן מה"ת אבל עדות אשה אינה אלא מדרבנן. וא"כ בשבוי' דמה"ת מותרת לגמרי רק רבנן החמירו לכך אין נפ"מ בין עדות אשה לעדות איש דשניהם נאמנים דחכמים האמינוה והם אמרו והם אמרו וזה פשוט. ועי' בס' חוסן ישועות מה שפלפל הרבה ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל וכל דבריו שם דחוקים ורחוקים ולפי מ"ש א"ש

ח עוד ראיתי בס' חוסן ישועות מ"ש בביאור דברי הירושלמי