בית נאמן פב

הי' בו מאה כור דהוי נגד חזקה אכן באם לא נמדד כלל לא בתחי' ולא בסוף ובא ע"א והעיד שיש בו מאה כור נראה דודאי העד נאמן דהוי מילתא דעל"ג דבזה נאמן ע"א כמ"ש הפוסקים בשיטת הרמב"ם דס"ל ע"א נאמן באשה מדאורייתא להעיד שמת בעלה משום דהוי מילתא דעל"ג ועוד ממ"ש בפ' האומר בקדושין ס"ו ע"א) היכא דאמר חד ואחוי לך כו' בבעל מום דפסולי ביחוד: חדר כג ע"א שהעיד לאשה שמת בעלה ובא ע"א ואמר לה לא מת ובו י"ח

א גרסינן בפ' האשה שלום [קי"ז ע"ב] עד אחד אומר מת ונשאת ובא ע"א ואמר לא מת ה"ז לא תצא ע"א אומר מת וב' אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא. ב' אומרים מת וא' אומר לא מת אע"פ שלא נישאת תנשא. ופריך שם טעמא דנישאת הא לא נישאת לא תנשא והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים ומתרץ ה"ק ע"א אומר מת והתירוה להנשא ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון והקשו בתוס' שם דהכא משמע דעולא לא איירי אלא בזא"ז דהתירוה להנשא ובפ' מי שקינא משמע דאיירי עולא בכל ענין בין בב"א בין בזא"ז ותירצו שם ב' תירוצים הא' דגם עולא מיירי שם בזא"ז רק דלא רצה לפרש המשנה בב"א ועוד תי' דעולא ס"ל דדוקא היכא דע"א מהימן מן התורה כמו בסוטה דנלמד מקרא ועד אין בה בזה אמרינן דאפי' באו בב"א נאמן הראשון כשנים שאומר נטמאת. משא"כ כאן בעדות מיתה דלא מהימן אלא מדרבנן בזה אמרינן דדוקא בזא"ז חשיב כשנים ולא בבאו בב"א. והתוס' כאן אזלי לשיטתם שכתבו בר"פ הא"ר דלמסקנא דהתם אין ע"א נאמן באשה מה"ת. ולפ"ז קשה לשיטת הרמב"ם לפי מ"ש האחרונים בדבריו דנראה דס"ל דע"א נאמן באשה מה"ת הי' לנו לומר דחשיב הראשון כשנים אפי' לא התירוה להנשא. והוא עצמו כ' (פי"ב מה' גירושין הי"ח] וז"ל בא ע"א והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא ע"פ ואח"כ בא ע"א והכחיש את הראשון ואמר לא מת ה"ז לא תצא מהיתרה ותנשא כו'. ועי' בדברי הרמב"ם [סוף פי"ג מה"ג הכ"ט שכ' אל יקשה בעיניך כו' שלא הקפידה תורה על העדאת ב' עדים כו' אלא בדבר שא"י לעמוד על בוריו כו' מוכח מדבריו שתפס ה"ט משום דעל"ג וכשיטת הרי"ף דנפשטה הבעי' דע"א במלחמה ונאמן מה"ת. והי' נראה לפרש דברי הרמב"ם דהוא ס"ל דאפי' בלא התירוה להנשא לא תצא כל שבאו בזא"ז דאל"כ קשה למ"ש דאם התירוה להנשא ל"ת מהיתרה ותנשא משמע אפי' לכתחי' והוא נגד סוגיא דפ"ב דכתובות [כ"ב ע"ב] דקאמר שם דלכתחי' לא תנשא לעולא משום לזות שפתים ולכן צ"ל דהרמב"ם ס"ל דשם בכתובות מיירי בלא התירוה להנשא עדיין אבל בהתירוה להנשא אין חוששין ללעז שפתים משום דאיכא זילותא דב"ד. שוב בא לידי ס' חוסן ישועות על יבמות וראיתי שכ"כ בפי' בפ' האשה שלום שם. אבל לענ"ד אין זה נראה דא"כ יקשה למה הוצרך הש"ס לדחוק שם ולפרש מה דתנן לא תצא היינו דל"ת מהתירה הראשון ומיירי בהתירוה להנשא ואז תנשא לכתחי' ולא פי' כפשוטו דמיירי בזא"ז ולא התירוה עדיין דאז לא תנשא לכתחי' משום לזות שפתים ועי' תוס' שדחקו בזה. ולכן נלע"ד ברור דהרמב"ם ס"ל דאנן לא קיי"ל כאביי בפ"ב דכתובות דס"ל דאסורה להנשא משום לזות שפתים דאביי ס"ל כן לפי אוקימתא דילי' דמפרש שם רישא דברייתא בע"א ע"א אומר מת כו' אבל לרבא דפליג התם ומוקי לה בתרי ותרי אין דין זה מוכרח מן הברייתא. וכיון דקיי"ל כרבא לגבי אביי בכל הש"ס לכן פסק הרמב"ם כן. והוכיח הרמב"ם דרבא פליג ע"ז על אביי בדינא משום דסתמא דהש"ס דיבמות שם מוכח דס"ל דהיא מותרת להנשא לכתחי' ולא חיישינן ללזות שפתים מדמקשה בפשיטות טעמא דניסת כו' והאמר עולא כו' וכמ"ש. וכיון שכן זכינו לדין דגם הרמב"ם מודה דאם עדיין לא התירוה להנשא ובא ע"א המכחיש אותו אפי' אם נשאת תצא וכמ"ש היש"ש במס' יבמות שם. דמ"ש הרמב"ם באו שניהם בב"א ל"ד הוא אלא כל שעדיין לא חל הוראה ע"פ עד הראשון כבאו בב"א דמי. וכן מוכרח מדברי הרמב"ם עצמו דאל"כ למה לא כ' רבותא זאת דאפי' אם לא התירוה להנשא אם נישאת ל"ת בבא זא"ז. ודלא כס' חוסן ישועות שם. וא"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כתי' הראשון שכ' התוס' דגם עולא ס"ל דאפי' במקום דע"א נאמן מה"ת מ"מ אם באו שניהם בב"א אין הראשון חשוב כשנים דלא האמינה תורה לע"א כ"א היכא דליכא דמכחיש לי'

ב עוד הי' נלע"ד (לחלק בין ע"א במת בעלה ובין ע"א בסוטה ולא מטעם שכ' התוס' משום דבאשה שמת בעלה א"נ רק מדרבנן אלא טעמא אחרינא איכא במילתא דבעדות אשה כיון שאין מפורש בתורה שנאמן ע"א אלא דחכמים אמרו כן מסברא דלא הקפידה תורה על ב' עדים כי אם במילתא דלא עבידא לגלויי וכמ"ש הרמב"ם. ולכן כל שבא ע"א המכחיש אותו אתרעי קצת נאמנות העד ושוב א"נ כ"א כשחל כבר הוראה ע"פ דכיון שכבר האמינתו תורה והוחזק עדותו בב"ד לעשות מעשה ע"פ שוב אין ע"א יכול להכחישו וכאן מ"ש הרמב"ם [בפט"ז מסנהדרין] שהבאתי למעלה דכל שהוחזק ע"י ע"א שחתיכה זו חלב או דאשה זו גרושה או זונה היא שוב לוקין ע"י כמ"ש בירושלמי הבאתיו למעלה. משא"כ בסוטה דשם נאמן ע"א מקרא מפורש דועד אין בה והיינו מטעמא דרגלים לדבר שכבר קינא לה ונסתרה. וא"כ עדותו מורה שהוא אומר אמת יותר מהעד השני שמכחישו שסתירתה מורה האמיתות עדות הראשון ולכך ס"ל לעולא שם דגם בב"א נאמן הראשון יותר ונלע"ד ראי' ברורה לזה מדברי הירושלמי הובא בתוס' פ' מי שקינא שם וז"ל רב אדא אמר ע"א נאמן לטמאותה כו' שמעון בר בא בשם ר' יוחנן כאן לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין כו' וקאי אמתני' דע"א אומר ראיתי שנטמאה וע"א אומר לא נטמאה כו' ומחלק בין סוטה לע"ע דבסוטה נאמן הראשון ואין השני יכול להכחישו ובע"ע יכול להכחישו וע"כ מיירי בבאו בב"א דאל"כ גם בע"ע לא היו עורפין כדאי' בש"ס דילן פ' עגלה ערופה והיינו משום דבסוטה רגלים לדבר וכמ"ש התוס' פ' מי שקינא שם. וקרוב בעיני לומר דעולא דס"ל התם בפ' מי שקינא שם משמי' דר' יוחנן קיבלה שהי' תלמידו. וכמו דס"ל לר' יוחנן בירושלמי לחלק בין סוטה לע"ע בזה כמ"ש. והא דפסק הרמב"ם פ"א מה' סוטה דגם בסוטה בבאו היתה שותה היינו משום דפסק כר' חייא דפליג שם על עולא והוא הי' גדול יותר מר' יוחנן ומעולא

ג ממ"ש תראה שמ"ש הב"ש [סי' י"ז ס"ק ל"ח] ביישוב דברי הטור שכאן בעדות מת כ' דווקא בהתירוה להנשא ע"פ העד הראשון אם ניסת ל"ת. ובסי' קע"ח כ' סתם דכשבאו זא"ז נחשב הראשון כשנים, וכ' ג"כ הטעם משום דבסוטה נאמן הראשון מה"ת משא"כ בעדות אשה דא"נ רק מדרבנן ולפי מה שנת' אין דבריו נכונים דהתוס' שכ' חילוק זה היינו לעולא בתי' שני שם דלדידי' גם בבאו בב"א נאמן הראשון כשנים. וכיון שכ' הטור בסי' קע"ח דבעינן שבאו בזא"ז א"כ ס"ל כתי' הא' של תוס' או דפסק כר' חייא שם. וא"כ אין חילוק בין סוטה לעד מיתה. ומצאתי בס' עצי ארזים (סי' ס"ק קמ"ה] שהשיג על הב"ש מטעם זה. אמנם גם דבריו שם תמוהים לענ"ד שכ' לתרץ דברי הטור דסי' קע"ח משום דבזה"ז אין נפ"מ לענין שתיית מים המרים רק לענין הפסד כתובתה. וכיון שכן בע"א שאמר לא נטמאת הוא דומה לנסכא דר' אבא דהוא מחוייב שבועה להכחיש העד וא"י לישבע שא"י אם נטמאת ולכן כל שבא ע"א שאמר תחי' נטמאת הוא עד מסייע ופוטרו משבועה יעו"ש שהאריך וזה אינו דלא אמרינן משואיל"מ אלא היכא דהוי לי' למידע ואפי' לדעת הרמב"ם כבר האריך הש"ך [סי' ע"ב ס"ק נ"א] דאם התובע מודה שהנתבע א"י לא הוי מחוייב שבועה כלל ועוד דלדבריו גם אם באו שניהם בב"א פטור משבועה ולמה כ' שם הטור דווקא בבא הע"א שאומר נטמאת תחילה. אבל לענ"ד לק"מ דברי הטור והוא דס"ל דכיון שלא נזכר בש"ס דבעינן שיפסקו הדין ע"א עד הראשון רק בהא דע"א אומר מת כו' ולא נזכר זה כלל בסוטה ובעגלה ערופה לכן צ"ל דהש"ס ס"ל דווקא במידי דמחוסר מעשה כגון בע"א שאומר מת שבעדותו מתירה להנשא לאחרים וכן בעידי שבוי' דמועיל עדותו להתירה לכהונה נזכר שם ג"כ בש"ס לישנא דהתירוה להנשא משום דכ"ז שלא התירוה ב"ד עדיין לא נעשה ע"י עדותו שום דבר ולא חלה עדותו כלל משא"כ בסוטה דכיון שאומר נטמאת לא מחוסר בעדותו שום מעשה כלל רק להיות בשוא"ת שלא להשקותה ושלא ליתן כתובתה. וכן בע"ע שלא לערוף העגלה וא"כ הוי כאלו כבר חלה עדותו ונעשה מעשה ע"פ וזה ברור לענ"ד. גם הר"ן שכ' שם דאם העיד ע"א שראה והציץ בין החרכים כל זמן התירתה וראה שלא נטמאת דאין זה מועיל לענין שתיית מים המרים שהתורה לא האמינתו לע"א רק לענין טומאה ולא לענין לומר שלא נטמאת ומ"מ מועיל בזה"ז עכ"פ אם ע"א מכחישו שתגבה כתובתה מטעם דהוי משואיל"מ כמש"ל. אין זה נכון לענ"ד דלדבריו בזמן הבית אם היתה תובעת כתובתה ולא רצתה לשתות ודאי דלא היתה יכולה לתבוע כתובתה כיון דבספק איסור לבעלה עומדת והיא גרמה לעצמה ליאסר עליו ע"י סתירתה וכמ"ש רש"י בפ' ארוסה [כ"ד ע"א] ד"ה ולא נוטלות כתובתה וכן כל הנשים שאין יכולות לשתות שמתו בעליהן ושאר נשים המבוארים שם במשנה. וא"כ למה ישתנה דינה בזה"ז שתגבה כתובתה. ועיקר הדין שכ' דהעד שאמר שלא נטמאת א"נ א"י מנין לו דמ"ש שהתורה לא נתנה נאמנות רק לענין אם אומר שנטמאת לא ידעתי כוונתו בזה דאדרבא לענין להעיד שלא נטמאת א"צ קרא דע"א נאמן באיסורים להתיר אם אינו נגד חזקה וכאן אף דאתרע חזקת כשרותה ע"י שקינא לה ונסתרה מ"מ חזקה להיפוך אין כאן ולמה לא יהי' נאמן רק לענין להעיד שנטמאת צריך קרא דבלא קרא לא הי' נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים. לכך נראה ברור דע"א שאמר לא נטמאת אם לא הי' עד אחר מכחישו והעיד שראה מתחי' הסתירה עד סופה שלא נטמאת גם בזמן הבית לא היתה בת שתיה ואין מפסדת כתובתה וכן בזה"ז. אבל לא מטעמא שכ' הוא משום דהוי משואי"ל ומשלם דז"א וכמ"ש. ולא עוד אלא נראה דאם בא ע"א תחילה שהעיד כה"ג שלא נטמאת ופסקו ב"ד ע"פ עדותו שמגיע לה כתובתה ושוב בא אח"כ עד אחר ואמר שנטמאת דבכה"ג חשיב הראשון כשנים ואין דבריו של אחד כשנים דהעד הראשון נאמן מה"ת כמ"ש

ד אכן מה שתפסו הפוסקים בכ"מ דכל מקום שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים דגם בכל איסורי תורה אמרינן כן אין זה מוסכם מכל הפוסקים דהנימוק"י בשם הריטב"א בפ' הא"ר כתב דדווקא בעדות אשה דצריך שנים אמרינן דבמקום דע"א נאמן הרי הוא חשוב כשנים. אבל בשאר איסורים דע"א נאמן. אין דבריו חשובים כשנים וא"כ לשיטתו בע"א שבא תחי' ואמר לא נטמאת אין זה חשוב כשנים דהא לא מיקרי זה דבר שבערוה כ' אם כשבאים לחדש ע"י עדותו בדבר שבערוה כגון לאיסור או להיתר וכגון בע"א לגבי קדושין וגירושין משא"כ להעיד שלא נטמאת דמוקי לה אחזקת כשרותה שהי' מקדם. אבל דעת התוס' אינו כן אלא דבכ"מ שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים ואין עד שני הבא לאח"כ ומכחישו נאמן כשנים דהתוס' בפ' מי שקינא [ל"א ע"ב] הקשו ממתני' דפ' אמרו לו דתנן ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא א"ם דכיון שהראשון נאמן כשנים חטאת היה לי' לאתויי