בית נאמן פד

פ' מי שקינא וז"ל אמר ר"י בשם ר' ינאי כל ההין פרקא משקינא לה ונסתרה נסתרה בפני שנים אמר ע"א אני ראיתיה שנטמאת בתוך כדי סתירה יש כאן סתירה ויש כאן טומאה לאחר כדי סתירה יש כאן סתירה ואין כאן טומאה כו' ופי' דברי הירושלמי שהוא בא לתרץ הדיוקים אהדדי דלא לסתרי דהא דדייקינן מרישא דבע"א נגד ע"א. לא היתה שותה היינו היכא דע"א אומר נטמאת תוך כדי סתירה וע"א אומר לא נטמאת תוך כדי סתירה דכה"ג אינה שותה ממנ"פ אם תאמין להעד שאומר נסתרה ונטמאה ויש כאן ב' עדים על הסתירה יש להאמינו ג"כ. על הטומאה. ואם אין אתה מאמינו על הטומאה אל תאמינו ג"כ על הסתירה ואין כאן ב' על הסתירה. אבל כשאומר שנטמאת אחר כדי סתירה הוי עדות הטומאה כמו עדות אחרת ואיכא למימר בטומאה דאתכחיש אתכחיש ובסתירה דלא אתכחיש לא אתכחיש. והיינו דיוקא דסיפא דבכי הא היתה שותה עכ"ל ודבריו תמוהים ונעלם ממנו סוגיא דפ' חזקת (ל"א ע"א] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן שם אוקי אכילה להדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא וא"ל רבא הא עדות מוכחשת היא א"ל נהי דאתכחיש באכילתה באבהתא מי אתכחיש ואפסיקא הלכתא כרב נחמן ושם מיירי שהעידו בב"א ועדות א' כדמסיק שם דרבא אמר ע"כ לא אמר רב הונא אלא בעדות אחרת אבל לאותה עדות לא כו'. עוד ראי' לזה מהא דאיתא פ"ב דכתובות [כ"ב ע"ב] ע"א אומר נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה כו' תרווייהו בפנוי' מסהדי והאי דאמר נתקדשה הוי לי' חד כו' ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה תרוייהו בא"א מסהדי כו' ולמה לא אמרינן ג"כ דהאי דאמר נתגרשה נאמן ממנ"פ אם תאמינו בזה הרי נתגרשה ואם אין אתה מאמינו לא תאמינו ג"כ במה שמעיד שהיא א"א. אלא ודאי דזה אינו גם בלא"ה פירושו דחוק דהא בירושלמי לא נזכר שם דע"א מכחישו ואומר לא נטמאת. אלא ברור דפירוש הירושלמי שם כמו שפי' בעל קרבן העדה ובעל פני משה דאשמועינן דהא דהאמינה תורה לע"א בסוטה שנטמאת היינו אם מעיד שנטמאה באותו סתירה שנסתרה ע"פ עדים. וכמו שפרש"י במתני' דש"ס דילן דהא עיקר טעם דהאמינה תורה לע"א בסוטה הוא משום דאיכא רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כו' והיינו דסתירתה מורה שנטמאה אז אבל בטומאה דלאחר סתירה אין כאן רגלים לדבר: ט

ט וע"פ מ"ש יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל [פ"א מה' סוטה הי"ד] שכ' וז"ל האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו ה"ז אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואפי' הי' עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה שנאמר ועד אין בה והרי כאן עד. וכ' הכ"מ ע"ז שא"י מה בא ללמדינו דמה"ת נאמר שיגרע מפני שהוא אחד מעידי הסתירה. והב"ח באה"ע (סי' קע"ח] תירץ בדוחק דקמ"ל דלא אמרינן דאמר בדדמי והוא דחוק דלא מצינו בשום מקום לחוש בזה לבדדמי. גם הגאון בעל פני משה במראה הפנים שם פי' בדרך רחוק דקמ"ל דלא חיישינן שמא מה שהעיד על הטומאה הי' בסתירה אחרת ומיירי בלא העיד באותו מעמד דאם היתה כוונתו על הסתירה שהעידו שניהם הי' לו להעיד אז יעו"ש. והוא דחוק ורחוק יותר דהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל דהעיד על הטומאה בפעם אחר וגם אין מדרכו של הרמב"ם לחדש דינים מסברתו מה שלא נזכר בש"ס אם לא כשכותב בלשון ונ"ל כידוע. אבל לדעתי דברי הרמב"ם מפורשים בפשיטות ומקורו מדברי הירושלמי הנ"ל. שאמר נסתרה בפני שנים ואמר ע"א אני ראיתי שנטמאת כו' וקמ"ל דלא נימא דהעד משקר בזה שהרי חבירו ראה הסתירה כמוהו והוא אינו מעיד על הטומאה בזה קמ"ל דמועיל עדותו וכמ"ש בירושלמי דיש כאן סתירה ויש כאן טומאה דלא ראינו אינו ראי'. אבל אם העד מכחישו ואומר שראה שלא נטמאת בכה"ג שותה דנהי דאתכחיש, בטומאה בסתירה לא אתכחיש וכמ"ש וזה ברור

י עוד ראיתי בס' חוסן ישועות שתמה שם על הרמב"ם [פי"ב מה' גירושין] מ"ש שם דאמרו עשר נשים לא מת ואחד עשר נשים אומרות מת ה"ז תנשא שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים. אבל בפסולים הלך אחר הרוב וכן פסק בשו"ע שם סעי' מ'] והקשה ע"ז כיון דאמרו בש"ס דשתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי. וכיון דע"א כשר כמאה נשים דמיא א"כ כמו שמאה נשים נאמנות יותר משתי נשים ה"נ הי' לנו להאמין ע"א כשר יותר מב' נשים. אלא ודאי דלא הלכו אחר רוב דיעות רק בב' נשים נגד אשה אחת אבל ב' נשים נגד מאה נשים אמרינן תרי כמאה אפי' בפסולי עדות ע"ש. ואין בדבריו כדאי לדחות דברי הרמב"ם והשו"ע. דבאמת כן משמע מפשט לשון הש"ס דאמרו בפסולים הלך אחר רוב דיעות. משמע דלעולם הולכים אחר הרוב ואפי' בי"א נגד י' וכעין מ"ש בפ' בתרא דיומא [פ"ג ע"א] ואע"ג דאמור רבנן תרי כמאה ה"מ לענין עדות אבל באומדנא הלך אחר רוב דיעות ושם לעולם הולכים אחר המרובים נגד מועטים. וכיון דלשון זה בעצמו אמר ג"כ בפסולי עדות ג"כ דינא הכי. ומה שדקדק ממ"ש דמאה נשים כע"א דמי וא"כ הי' לנו להאמין לע"א יותר משנים כמו דמאה נשים יותר נאמנות משתים. אין בדקדוק זה כלום דכלל אמרו דנשים כיון שאין שם עדות עליהם. אין חילוק בין ב' למאה נגד ע"א כשר דשם עדות עליו. רק דשתי נשים עדיפי לענין זה שיהיו כפלגא ופלגא נגד ע"א. ולא דמי לאשה אחת נגד עד כשר [ולא ס"ל כהירושלמי דס"ל דאשה יכולה להכחיש האיש] וא"כ ה"ה דגם מאה נשים הם לנגד ע"א כפלגא ופלגא. ועי' בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל [סי' י"ז ס"ק קל"ב] שפקפק להיפוך בדברי הרמב"ם וכ' דמש"ס דילן משמע שגם בעדים כשרים הלך אחר רוב דיעות וג' נאמנים יותר מב' ממ"ש כל מקום שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דיעות כו' רק שכ', שם שבתוספתא רפי"ד נמצא בפי' דבכשרים לעדות אמרינן תרי כמאה שנים אומרים מת ומאה אומרים לא מת כו' הרי מפורש בדבריו דמ"ש הלך אחר רוב דיעות הוא רוב ממש כמו בסנהדרין וזה ברור: