בית נאמן פא

מכם שניהם נוהגים נזירות ע"פ כשאינם מכחישים אותם אבל כשמכחישים אותם לא כו' וא"כ יקשה מירושלמי זה על התוס' והרא"ש שסוברים דאין ע"א נאמן במקום חזקה. ושם איתא ג"כ ממה דר' יוסי אמר פלוני אכל חלב כו' אמר לו ע"א חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א הוא. ממה דר"י אמר פלוני נזיר ונטמא התרתי בו אינו לוקה אמר לו אחד נזיר אתה והי' נוהג בנזירות ע"פ ושתה יין ונטמא למתים והתרו בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בע"א הוא עכ"ל וסבור הייתי לפרש דהירושלמי מיירי בשותק כשאמר לו נזיר אתה והטעם משום דהשתיקה כהודאה דמיא וכדאי' בש"ס דילן בר"פ הא"ר (פ"ז ע"ב] אמר לו ע"א אכלת חלב כו' אבל מלשון שאמר שם והי' נוהג נזירות ע"פ משמע דלאו מטעם הודאה הוא [וגם הרמב"ם כ' בפי' דגם באמר א"י הדין כן] וגם בש"ס דילן בהא דר"פ שני נזירים שהוא משנה מפורשת דאמר אחד לשני נזירים ראיתי א' מכם שנטמא דשניהם מביאים קרבן טומאה כו' קשה ג"כ כנ"ל. ודוחק לומר דמיירי שאמר בפניהם אתם יודעים רגלים לדבר והם שותקים כמ"ש התוס' והרא"ש דבכה"ג מהימן

ב והנה בהא דשני נזירים הי' נלע"ד ליישב דכיון דקיי"ל ספק טומאה ברה"י טמא דגמרינן לה מסוטה והיינו אפי' היכא דהוי חזקת טהרה כמ"ש התוס' פ"ק דחולין ובכ"מ. ולכן גמרינן לה לדיני טומאה הכל משם והוא דבאמת הא דע"א א"נ במקום חזקה י"ל דה"ט דע"א אין נחשב עדותו כודאי אבל כספק מיהא חשיב דלכך ע"א בממון מחייב שבועה דכיון דעדותו מועיל ע"פ לענין זה דמשוי לי' לספק. ושם יש לברר הספק ע"י שבועה לכן קם הוא לשבועה אבל לא לממון דבספק אין מוציאין ממון מחזקת בעליו משא"כ בשאר איסורים דלא שייך שבועה אע"ג דעדות ע"א מועיל לענין לעשותו ספק מ"מ הוי ספק במקום חזקה. ולכן אין עדותו כלום דמוקמינן לי' אחזקתו בין לאיסור ובין להיתר וכיון שכן בספק טומאה דקיי"ל אפי' במקום חזקה טמא ברה"י ואפי' בס"ס דכל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י הכל טמא. לכן בהא דנזירים דמעיד א' שנטמא הוי כספק טומאה דקיי"ל דברה"י טמא אפי' יש לו חזקת טהרה ואפי' בס"ס דכל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י כדאי' שם בפ' שני נזירים דמיירי שאומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם ולא הי' שם ב' בני אדם ולכן אע"פ שגם העד א"י מי מהם נטמא טמאים שניהם מספק. ולא תקשה מהא דאיתא בפ' הניזקין שם ובפ' האומר בקדושין [ס"ה ע"ב] באומר נטמאו טהרותיך דאין העד נאמן אם לא כשהוא בידו דס"ל דשם מיירי ברה"ר דספק טומאה ברה"ר טהור. ולכן אין ע"א נאמן להוציא מחזקתו כן הי' נלע"ד לכאורה. אבל קשה ע"ז ממ"ש התוס' פ' שני נזירים (כ"ז ע"א] ד"ה באומר שהקשו במאי דמשני באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם דא"כ יביא כל א' קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י שורפין עלי' תרומה. ותירצו דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות כסוטה דאפשר שנטמאת. אבל הכא א"א לטמאות שניהם דהא ודאי אחד מהם טהור ע"ש וכיון שכן דלאו מסוטה גמרינן הדרא קושי' לדוכתי' היאך ע"א נאמן. אבל גם בלא"ה קשה דלפ"ז דלא מסוטה גמרינן למה טמאים שניהם מספק הי' לנו לאוקמי' לכל חד אחזקת טהרה וכמ"ש התוס' שם אח"כ דאע"ג דאחד מהם ודאי טמא מ"מ שייך לומר דכל חד מוקמינן לי' אחזקתי' יע"ש. ולכן צ"ל דמ"ש התוס' דא"א למגמר מסוטה כיון דלאו דומיא דסוטה הוא דא' מהם טהור היינו דא"א לטמאות שניהם מתורת ודאי דא"כ לא יהי' דומיא דסוטה דנאמר דמי שטהור בודאי יהי' טמא בודאי אבל כשנחזיק שניהם טמאים בתורת ספק ונאמר דרק א' מהם טמא בודאי שפיר יש למילף. אבל גם לפי מ"ש עדיין אינו מיושב דלפ"ז אם הי' כאן נזיר א' ואמר ע"א שנטמא והוא א"י הי' לנו לומר דאין ע"א נאמן לעשותו ודאי טמא להביא עי"ז קרבן טומאה ולגלח באמצע ימי נזירותו. וזה אינו במשמע בפשטות הש"ס וגם בהא דירושלמי שהבאתי מבואר דגם על עצם תחי' הנזירות ע"א נאמן למשוי' ודאי נזיר וכמ"ש

ג לכך נלע"ד לתרץ הכל לפי מ"ש התוס' פ' האומר [ס"ה ע"ב] ד"ה נטמאו טהרותיך כו' דהיכא דע"א מהימן לי' נאמן אפי' נגד חזקה דומיא דאשתו זנתה בע"א דקאמר שם דנאמן אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים. ולפי שבירושלמי שם לא נחית לאשמועינן עיקר דין נאמנות בע"א רק לענין שלפעמים חייב קרבן ומלקות ע"י עדותו. אע"ג דלענין זה ודאי ע"א לא מהימן. מ"מ כל שנטמן בעיקר העדות נאמן ג"כ בדבר המסתעף ממנו כמ"ש לכן לא ביאר שם להדיא דמיירי במהימן לי' אבל לדינא צ"ל כמ"ש. וא"כ גם בלשון הרמב"ם שהעתיק דברי הירושלמי סמך ג"כ אלשון הירושלמי כדרכו תמיד אבל מיירי ג"כ במהימן לי'. ואפשר שזה רמז בלשונו הצח בד"א ששתקו שני הנזירים או בנסתפק להם. די"ל דנקט בתרי גווני פחי' מיירי בשותק ור"ל אפי' לא מהימן לי' והיינו משום שתיקותו ואע"ג דא"א לומר מטעם הודאה דהא א' מהם ודאי טהור מ"מ י"ל דהיינו משום דע"י שתיקותו הוי רגלים לדבר והיינו שרגלים לדבר שאחד מהם נטמא והשותק יודע שרגלים לדבר רק א"י מה הוא הטמא. ואח"כ כ' וה"ה בנסתפק להם ר"ל אפי' אין שותק מחמת שיודע רגלים לדבר אלא שנסתפק באמת בדברי העד מ"מ יש צד נאמנות היכא דמהימן לי' אבל בלא"ה באמת אין ע"א נאמן. ובזה א"ש ג"כ מה שקשה ע"ד הרמב"ם למה לוקין על עדותו ולמה גרע מהא דאב נאמן על בתו לומר קדשתיה ואפ"ה אין סוקלין ע"י דש"ה דשם עיקר הנאמנות הוא מצד האב לבד שהתורה נתנה לו נאמנות כמ"ש את בתי נתתי וגו' וכיון שכן דחידוש הוא ומחידוש לא ילפינן דלענין סקילה לא מהימן דמקרא מלא הוא לא יומתו אבות וגו' אבל כאן דעיקר מה שנאמן העד לאו מטעם עדותו לבד הוא אלא משום דמהימן לי' או משום דשתיקת הבע"ד משום רגלים לדבר כמ"ש א"כ אין זה חידוש מה שכ"א נאמן בזה אלא הוא מצד הודאת בע"ד או מטעם בירור הענין והוי כדבר שמוחזק לו ב"ד שהוא כן דסוקלין ושורפין על החזקות וכמו דקיי"ל איש ואשה שבאו לפנינו ובנה כרוך אחריה. וכמ"ש בפ"י יוחסין (פ' ע"א] הוחזקה נדה בשכונותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. הרי אע"ג דליכא עדות כלל רק מפיה אנו חיים שלבשה בגדי נדות ואעפ"כ לוקין ע"י. והיינו משום דהוי כמו אנן מסהדי דנדה היא בדבר שמוכרח לנו שהאמת כן הוא. וכן בהא דאיתא התם איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה ע"ז כו' וקאמר שם מעשה באשה אחת שבאתה לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו ובא עליה והביאום לב"ד וסקלום כו' יעו"ש

ד והי' נלע"ד לכאורה עוד כוונה אחרת בדברי הרמב"ם בהא דנזירות די"ל דמיירי באופן דאין שייך כאן חזקה לא להיתר ולא לאיסור דבכה"ג קיי"ל בכל איסורים שבתורה ע"א נאמן והיינו באופן זה דהנה מצינו בכ"מ דספק נזירות להקל. והוא משנה מפורשת בפ"ד דטהרות ופ"ק דנזיר [ח' ע"א] תנן הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה רואים אותה כאלו היא מליאה חרדל כו' ופריך שם ואמאי ליחזי כאלו מליאה קשואין ודלועין ותהוי לי' תקנתא ומשני חזקי' במחלוקת שנוי' ור"ש היא דאמר אדם מכניס א"ע לדבר שספיקו חמיר מודאי דתנן הריני נזיר ע"מ שיש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או נאבד ר"ש אוסר שספק נזירות להחמיר ור"י מתיר שספק נזירות להקל. ור"י משני התם אפי' תימא ר"י התם לא נחית לנזירות הכא נחית לי' לנזירות במאי לסלוקי מיני'. ומפרש שם דר"י ס"ל כרבי דס"ל באמר הריני נזיר כשער ראשי דחדא נזירות אריכתא היא עד יום מותו ואין בכל עת נזירות חדש יעו"ש. והנה לפי משמעות הסוגיא דשם משמע דטעמא דר"י דס"ל דספק נזירות להקל הוא משום דלא מחית אינש נפשי' לספיקא משום דספיקו חמור מודאו. וכן איתא להדיא בפ"ב דנדרים [י"ט ע"ב] ולכאורה קשה בהא דכרי למה הוצרך לה"ט ולא אמר משום דמוקמינן לי' אחזקה שלא הי' נזיר תחילה ומספיקא לא נחית לנזירות. וכן קשה באמת מ"ט דר"ש דס"ל דהוה נזיר מספק והא בכל התורה אזלינן בתר חזקה. לכך הי' נלע"ד דכאן בכרי לא שייך חזקה שיש כאן חזקה נגד חזקה דהא מיירי שהכרי הי' תחי' בו מאה ויותר כמ"ש ומצאו שנגנב או נאבד. וא"כ יש לנו לאוקמי להכרי אחזקה קמייתא והשתא הוא דנגנב ונאבד אחר שקיבל עליו הנזירות דהא כן קיי"ל בכל דבר שיש בו ספק דאמרינן השתא הוא דאתרע וחזקה קמייתא עדיפא מדהשתא כמש"ל. ולכן א"ש דכאן יש חזקה נגד חזקה ויש לנו לילך לחומרא ככל ספק דאורייתא היכא דליכא חזקה ולכן ס"ל לר"ש דהולכין להחמיר דס"ל מחית אינש נפשי' לספיקא ור"י ס"ל לא מחית אינש נפשי' לספיקא ואדעתא דהכי לא נדר. ולכן קיל ספק נזירות אפי' היכא דליכא חזקה כלל מכל התורה כולה. וכן בהא דמייתי בפ"ב דנדרים שם ליכא חזקה דהא דהקדיש את בהמתו וחייתו לא הקדיש את הכוי. לא שייך חזקת חולין דהא בכוי הוא ספק במציאות אם הוא חיה או בהמה ולא שייך בזה חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה מציאות הכוי. וכמ"ש הפוסקים בספיקא דדינא דלא שייך חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין. וכן באמר הריני נזיר אם זה חיה כו' ג"כ לא שייך חזקה מה"ט וכן בהא דמייתי התם במאי דאמר ר' טרפון אין אחד מהם נזיר כו' באומר הריני נזיר שזה פלוני כו' לא שייך כאן ג"כ חזקה דבשביל חזקתו לא ישתנה האי גברא ממה שהוא אם נזיר או לא. ובכה"ג שייך שפיר האי דינא דירושלמי ודברי הרמב"ם שכתבתי כגון שהעיד ע"א שבעת שנזר בנזירות הי' בכרי מאה כור דלא שייך כאן חזקה לכן נאמן ע"א. ובזה מדוייק שפיר לשון הברייתא שם דנקט דווקא במצאו שנגנב או נאבד ולמה לא נקט סתם שמצא שלא הי' בכרי מאה כור וספק אם הי' תחי' בכרי מאה כור או לא משום דבכה"ג דליכא לכרי חזקה קמייתא אזלינן בתר חזקה דגברא דלא היה נזיר תחי' וגם ר"ש מודה דאזלינן לקולא. והא דמוקי חזקי' מתני' דהתם כר"ש די"ל דגם במתני' אין כאן חזקה כלל לא לכאן ולא לכאן. והוא ע"פ מ"ש בחדר הקודם דהיכא דמחזיקין מאיסור לאיסור הוי כאלו אין כאן חזקה כלל לא לכאן ולא לכאן וא"כ א"ש דהנה לפי מאי דס"ד שם דאם אמר כשערות ראשי כו' הוי כל חד נזירות באנפי נפשי'. וא"כ בעת שעדיין לא נסתלק מנזירות הראשון נולד ספק בנזירות אחרות והוי כהא דאתיילד ריעותא מחיים. וכהא דכתבו התוס' בפ' המדיר בנולד לו נגע קודם שנטהר מנגע הראשון וספק אם בהרת קדם או שער לבן קדם ולכן א"ש דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי מחית אינש נפשי' לספיקא ור' יוחנן דמשני אפי' תימא ר"י היינו משום דס"ל חדא נזירות אריכתא היא והוי הכל חזקה אחת ואין כאן חזקה מנזירות לנזירות אחרת. ובזה א"ש מ"ש הרב בעל תשו' טור האבן שהביא ראי' מכאן דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ממאי דפריך ולחזי כמאן דמלי קשואין ודלועין כו' ולפי מ"ש מוכח להיפוך דאל"כ קשה מ"ט דר"י ומ"ט הוצרך לטעם דלא מחית נפשי' לספיקא כמ"ש. וא"כ יש למצוא ג"כ ע"א שיהי' נאמן בנזירות כגון שנזר בנזירות באמצע ימי נזירותו דמחזיקין מנזירות לנזירות והוי כאין כאן חזקה כלל ואע"ג דהתוס' כתבו בפ' המדיר וברפ"ק דנזיר דאדם הנכנס לבית המנוגע בימי הסגר דאם בסוף שבוע כהה הנגע אעפ"כ האדם הנכנס תחי' טמא ודאי ואם נכנס למקדש מביא קרבן ולא חיישינן לחולין בעזרה אע"ג דאדם הי' לו חזקת טהרה. הרי אע"ג דיש כאן חזקה נגד חזקה אעפ"כ מחזיקין מחזקת טומאת בית לאדם ואמרינן השתא הוא דחסר ולא נחשב לספק כלל. עי' מ"ש בחדרים הקודמים באורך דלק"מ דשאני אדם הנכנס לבית המנוגע דכן הוא גזירת הכ' דאדם הנכנס בו טמא הוא אע"ג דהי' בא אליהו ואמר שבעת שנכנס שם כבר הי' חסר ע"ש. ולפי מ"ש יוצא לנו דין חדש באם אמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור ולא נבדק מתחי' אם הי' בו מאה כור ואח"כ מצא שלא הי' בו מאה כור אין ע"א נאמן לומר שבעת שנזר בנזירות