בית נאמן פ

אם נתגרשה מוקמינן לה בחזקת שאינה מגורשת אתינן עלה אלא מצד חזקת צרת ערוה שעומדת להנשא לשוק אתינן עלה דכן משמע שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו' וכן מוכרח עוד ממה שמקשה שם אביי לרבה מהא דתניא נפל עליו הבית ועל בת אחיו וא"י איזה מהם מת ראשונה צרתה חולצת ולא מתייבמת אמאי ה"נ נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה כו' ואם לפי מה שפירשנו אין כאן קשיא כלל דשאני גבי זרק גט להערוה דהיא קיימא בחזקת א"א וספק אם נתגרשה אמרינן אוקמה אחזקה וכודאי לא נתגרשה דמי משא"כ כאן דודאי מתה בתו רק שא"י איזה מת ראשון אם אחיו או בתו. ולא שייך לומר אוקמה לבתו בחזקת חיים ועכשיו הוא דמתה. דמאי חזית אדרבא אוקי לאחיו בחזקת חיים ועכשיו הוא שמת לאחר מיתת בתו. ושפיר קאמר דהוי ספק ממש. ולכן ע"כ צ"ל דעיקר מה שאנו צריכים לילך בתר חזקה הוא על אותו שאנו דנין עליו וכמ"ש רש"י בפ' האומר בקדושין בעובדא דינאי המלך דלא שייך לומר דמוקי לה אחזקת כשרות להאם כמ"ד בפ"ב דכתובות מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דחזקה דאם מהניא לבת דכיון שכבר מתה האם ואין אנו באים לדון מה דינה רק על הולד אנו דנין לא שייך לומר אוקי האם בחזקת כשרות ע"ש. וכמו כן כאן בזרק גט לערוה ספק קרוב לו כו' דאין בחזקה זו שום נפ"מ לדינא להערוה דאלו שתצא מחזקת א"א בלא"ה עכשיו היא פנויה ומותרת לשוק בין נתגרשה מקודם או לא דהא מת בעלה והיא אינה זקוקה ליבם כלל ונמצא שמה שאנו דנין אינו אלא על צרתה אם יש עליה זיקה או לא. ונמצא שמ"ש אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אינה מצד הספק של הגט. אלא שכ"ז שהערוה היתה חי' היתה עומדת להנשא לשוק ולא היה עליה זיקת יבום. ולכן שפיר מקשה אביי מהא דנפל הבית עליו ועל בת אחיו דהתם ג"כ בחזקה זו היתה עומדת ומעתה שפיר דקדקו התוס' ודימו לזה הא דספק דרוסה והא דישב לו קוץ בושט מחזיקין מאיסור לאיסור דכמו דשם הצרה שאנו דנין עליה אף שהיתה אסורה להנשא בחיי בעלה ואז נולד בה ספק אם עומדת ליבם או להנשא לשוק מ"מ מועיל בה חזקת היתר לשוק דמעיקרא להתירה אחר מות בעלה. כמו כן הא דנולד ספק טריפה בחיי הבהמה אע"ג דלא יצתה בהיתר עדיין בעת שנולד בה הספק שאז היתה אסורה מטעם שאינה זבוחה מ"מ מועיל בה חזקת כשרות דמעיקרא ודוק:

צריך שיצא להיתר בודאי מאיסורו וכעין שאמרו כל ספק בשחיטה עד שיוודע לך במה נשחטה נשחטה הותרה כו' ר"ל שכל שבחייה לא נולד דבר שיכניס אותנו לבית הספק כל שנסתלק איסור הראשון ע"י שחיטה הוי כהוחזק בהיתר מאחר שלא הי' מוטל עלינו לבדוק אחר שום דבר וכאלו יצא בהיתר דמי ולכן כל ספק שיסתפק אח"כ אמרינן דהוא בחזקת היתר כדמעיקרא. אבל כשנולד ספק בחיים אפי' בדבר שאינו מענין שחיטה כיון שבעוד שעדיין לא יצתה מאיסור נולד ספק אחר שמצריך לנו לבדוק הרי האיסור הראשון נמשך ממילא אח"כ. ועכ"פ הוי כלא אתחזק לא בהיתר ולא באיסור. אבל אם בחיים לא נולד דבר המביא אותו לידי ספק וריעותא גמורה בלא הגדת שום אדם הוי כאלו נסתלק החזקה קמייתא כגון בהא דאמר יש לי אחים דבלא אמירתו אין לנו דבר שמביא אותנו לידי ספק מאחר שלא הוחזק באחים הוי כאלו נסתלק חזקת א"א אף שהוא אמר זה בחייו. וכעין זה מצינו לענין דיני ממונות ברפ"ק דב"מ הכא איכא דררא דממונא כו' ופי' התוס' שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד. הרי דיש חילוק בין ספק שבא ע"י טענת התובע לספק הבא ממילא. וא"כ גם בהא דהיתה לה חמות ג"כ א"ש דשם ג"כ אין לנו דבר המביא לידי ספק שהרי אין לנו להסתפק אם ילדה חמותה כיון שרוב אינם מזקיקים ליבום וגם תחי' היתה בחזקת שאין לה אחים. ובהכי א"ש כל הסתירות שהביא הגאון בעל תשו' טור האבן שם לדחות דעת הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור מ"ש מהיתה לה חמות כבר נת' דאין משם קושיא. וכן הא דמביא מפ"ק דנזיר ח' ע"א] האומר הריני נזיר מלא הקופה כו' דפריך אמאי נזיר כל ימי חייו לחזי כמאן דמלי קשואין ודלועין כו' ופרש"י כיון דבכל סוף שלשים הוא נזירות חדש א"כ הספק הוא על תחי' הנזירות וספק נזירות להקל אע"ג דנולד הספק בעת שהי' עדיין בתוך ימי נזירות הראשון ע"ש. לפי מ"ש ג"כ א"ש דשם לא נולד לנו ריעותא המביא לידי ספק שהרי לא נולד דבר חדש תוך אמצע ימי נזירות שיהא הוא המקלקל חזקתו שאינו נזיר דהא הספק נולד בעת שקיבל תחי' נזירות הראשון ותיכף הי' ספק אם יהי' נזיר פעם עשירי ויותר או לא והוי כליכא ריעותא חדשה תוך ימי נזירות הראשון וכאלו נסתפק תחי' על נזירות או לא. ובזה א"ש ג"כ הא דאיתא בפ' בתרא דנזיר ירד לטבול במערה ונמצא מת משוקע בקרקע המערה כו' דאם ירד לטבול לטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא. והיינו כמ"ש בדבר שגורם לנו ספק וריעותא מעצמינו בלי הגדת שום אדם כמו בהא דירד לטבול דכיון שהי' כזית מת במקוה במקום המטהרו הרי נולד ריעותא גמורה במקום שמטהרו וכאלו אין כאן דבר ברור שמטהרו מטומאה ראשונה שהכל חדא טומאת מת אריכתא הוא. ולכן נמשך עי"ז חזקה ראשונה כיון שנולד הספק קודם שנטהר מטומאה ראשונה

טו ועפ"ז נראה דגם התוס' מודים דבנולד ריעותא גמורה מחיים דמחזיקין מאיסור לאיסור והיינו כמ"ש בדבר שגורם לנו ספק וריעותא מעצמינו בלא הגדת שום אדם וכמ"ש. ומ"ש בפ"ד אחין ופא"ט דגם בנולד ריעותא מחיים אין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו משום דהתוס' ס"ל דמה דזרק לה גט אין זה ריעותא כלל דכ"ז שלא ידענו שהגיע הגט קרוב לה לא אתרעי ההיא אתתא כלל וכן בהא דישב לו קוץ בוושט וספק דרוסה אין זה ריעותא כלל כיון דבלא חזקת אבמ"ה לא היינו צריכים לבדוק כלל. ואף שנכר בה הקוץ והתחיל מעשה הטירוף מ"מ כיון דאין הריעותא מגוף הושט שנתקלקל רק ע"י דבר אחר שנכנס בה הוי דומיא דזרק לה ולא ידענו אם הגיע קרוב לה כמו כן כאן הספק אם ניקב מעל"ע ובזה פליגי על התוס' הפוסקים האחרים דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור דהם ס"ל דכיון דהתחיל מעשה הטורף הוי כנולד בה דבר הגורם לה בדיקה וכמ"ש דעי"ז נמשך האיסור הראשון] ובזה מתורץ מ"ש התוס' בפ' המדיר [ע"ה ע"ב] דאם נולד נגע חדש בעת שעדיין לא נטהר מנגע הראשון דאין שם חזקת טהרה יעו"ש. דשם ג"כ נולד ריעותא בגוף האדם בדבר המכניס אותנו לבית הספק. ולכן כ"ז שלא נטהר מנגע הראשון עדיין חזקת טומאה ראשונה נמשכת והולכת. וכן בהא דספק שהה או דרס דמחזיקין מאיסור לאיסור ג"כ הטעם משום דכיון שצריך לבדוק מקום השחיטה כ"ז שלא ידענו שנשחטה כראוי הוי כנולד ריעותא בדבר המכניס אותנו לבית הספק ולכן עי"ז מיקרי אתחזק איסורא וכודאי איסור דמי. והא דנמצא כזית מת משוקע בלא"ה א"ש דהכל חזקה חדא דטומאה ראשונה ג"כ מחמת מת הוא. וזה דומה לאשה זבה תוך ימי נקיים שלה ובתוך ג' ימים הראשונים שעדיין לא הוחזק מעיינה סתום שנולד לה ספק ראי' דודאי הכל זיבה אריכתא היא. ואין שייך כאן מחזיקין מאיסור לאיסור וזה ברור: חדר כב ע"א שהעיד לאדם שקיבל נזירות או שחתיכה זו חלב ואח"כ אכלו ובו ד"ח

א כתב הרמב"ם ז"ל [פי"ט מה' נזירות הט"ז] וז"ל וכיצד יוולד להם ספק בטומאה כגון שהיו שני נזירים עומדים ברה"י שספק טומאה טמא שם והי' אחד מבחוץ רואה אותם ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא כו' ושם בהלכה י"ז בד"א ששתקו הנזירים שניהם או נסתפק להם הדבר כו' וכן עד שאמר לאחד בפני נזרת בנזירות אם הכחישו אינו כלום ואם לא הכחישו נוהג נזירות על פיו כו' נהג נזירות ע"פ ע"א ושתה יין או נטמא והתרו בו לוקה אע"פ שעיקר הנזירות בע"א עכ"ל. ודברים אלו צריכים ביאור לפי הכלל לדעת הפוסקים דאין ע"א נאמן בשום דבר דאתחזק היתרא לאוסרו וא"כ היאך יהי' נאמן ע"א לומר שנטמא והרי הוא עומד בחזקת טהרה. והנה הי' אפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל באמת כדעת הרשב"א והרמב"ן דע"א נאמן אפי' במקום חזקה. וכמ"ש הש"ך ביו"ד [סי' קס"ז ס"ק ט"ו] דכן דעת הרמב"ם והוכיח כן מדברי הרמב"ם הנ"ל. ובסמוך ית' דאין זה מוכרח בדעת הרמב"ם וי"ל דהוא ס"ל ג"כ כשיטת רש"י ותוס' ורא"ש דאין ע"א נאמן במקום חזקה בדבר שאין בידו. וא"כ קשה ובשלמא מהא דמסיים דמיירי בששתק א"ש דהוי דומיא דהא דנטמאו טהרותיך בפניך דבשותק נאמן משום דהוי כהודאה וכמ"ש בפ' האומר בקדושין. אבל במה דמסיים דה"ה בנסתפק להם הדבר וכיון שנסתפק להם הרי בכה"ג אפי' בשותק אם הוא מחמת שא"י בירור הדבר אינו כלום כמ"ש התוס' והרא"ש בפ' הניזקין דבכה"ג אין ע"א נאמן. וכן בדין שהעיד ע"א שקיבל נזירות קשה ג"כ הא הי' עומד בחזקת שאינו נזיר והיאך נאמן ע"א להוציא מחזקתו. והנה מה שדקדק הש"ך מכאן דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרשב"א ודעימי' דע"א נאמן נגד חזקה. קשה לענ"ד דהא דברי הרמב"ם אלו הם ירושלמי מפורשת בפ' שני נזירים שז"ל שם ולא סוף דבר כשאמר להם אחד ראיתי את אחד מכם שנטמא וא"י איזה מכם אלא אפי' אמר להם ראיתי אחד