בית נאמן עח

חזקה קמייתא דבכה"ג מצינו בכ"מ דמהני מיגו דהרי בפירוש איתא בפ' יש נוחלין [קל"ד ע"ב] אמר רב יוסף בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה אע"ג דהוי לה חזקת א"א ואפי' החולקים שם על רב יוסף היינו מטעם דמיגו גרוע הוא דא"י לעשות עתה גירושין למפרע ולמפרע לא הי' לו מיגו ולכן גם להבא א"נ כדאית' התם. והרי בפ' האומר בקדושין (ס"ג ע"ב] באב שאמר קדשתי את בתי שקיל וטרי שם דלכך נאמן משום דבידו לקדשה אע"ג דהי' לה חזקת פנוי' רק דפריך שם דאין זה מיגו דאין זה בידו דשמא לא ירצה אדם לקדשה וכן בפ' האומר בגיטין (ס"ד ע"א] בסוגיא דשליש אומר לגירושין דנאמן מטעם מיגו משום דהימני' מעיקרא והי' בידו ליתן לה הגט וכמ"ש התוס' וכמ"ש הש"ך בחו"מ [סי' נ"ו] באריכות. וכן בפ' האשה שלום [קט"ז ע"א] שמקשה דלהימנה לומר מת בעלה מדרב המנונא דאמרה גרשתני נאמנת ע"ש. אע"ג דיש ב' חזקות חזקת חיים דבעל וחזקת א"א. וכן בכ"מ עצמו מספר. ומ"ש בב"ב דאין אומרים מיגו במקום חזקה אין זו חזקה כמו חזקה דבכל הש"ס דהיינו חזקה קמייתא אלא ר"ל חזקה ואומדנא דמוכח שהוא שקר דאין אדם פורע תוך זמנו וכדומה. וחזקה זו ודאי דעדיף אפי' מרובא דהא מוציאין ממון עי"ז בטוען תוך זמנו פרעתיך אע"פ שאין הולכין בממון אחר הרוב. גם מ"ש דאין אומרים מיגו נגד רוב ואין הדין כן דמצינו בכ"מ דאומרים מיגו נגד רוב כדאי' פ"ק דכתובות (י"ב ע"ב] בהא דאמר' משארסתני נאנסתי לר"ג. וקאמר שם ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מיגו ופרש"י דמיגו דאמרה מוכת עץ אני כו' אע"ג דרובא ברצון כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ וברא"ש פ"ק שם בהא דמקשה על רבינו יונה ע"ש סי' י"ח] וכן בטוען אחר זמנו פרעתיך ת"ז דנאמן במיגו דאומר פרעתיך אחר זמן אע"ג דרוב בני אדם אין פורעים ת"ז אדרבא הך חזקה דאין אדם פורע ת"ז עדיף מרובא כמ"ש דמוציאין ממון עי"ז אע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב. ועי' במרדכי פ' החולץ באשה שנתייחדה ובאתה ואמרה נאנסתי דאינה נאמנת משום דנסתרה ועברה על ד"ת אבדה מיגו שלה. מוכח ג"כ דנאמן במיגו אף נגד רוב הא אונס לא שכיח. וגם שם השיגו הגדולים על דינו של המרדכי וכמו שהארכתי בזה בתשובה. גם בלא"ה דברי הרב פר' דמ"ש הרא"ש שם דבכל שבידו נאמן אין פירושו מטעם מיגו שבידו טמא הטהרות או לאסור הכשירה אלא משום דהוי כבעליו כל שבידו והתורה נתנה נאמנות לבעלים על שלהם בלי שום מיגו וכמו שית' במקומו בס"ד בביאור' דברי הרא"ש דפ' הניזקין. ועי' בס' פתח הבית שפי' ג"כ דברי הרא"ש כן וזה ברור וא"כ קושייתו מעיקרא ליתא. וא"כ יש ראי' מדברי הרא"ש להיפוך דע"א א"נ נגד רוב בהמות כשירות ולכן הוצרך לומר הטעם משום שהוא בידו

י גם מ"ש שם דהוצרך הרא"ש לומר שהוא בידו דנפ"מ לדינו של הרשב"ץ שבשו"ע שם בע"א שאמר שלא כסידרן היתה וע"א אומר כסידרן וכל מ"ש שם אין דבריו ברורים כלל דמ"ש לתמוה על הש"ך בחו"מ (סי' פ"ז] בעד המסייע דאף דעד הראשון המחייב שבועה נאמן כתרי גם עד המסייע נאמן כתרי דסותר למ"ש ביו"ד [סי' ל"ט] גבי ע"א אומר שלא כסידרן הי' והב' אומר כסידרן דאם באו זה אחר זה הוי השני כע"א לגבי תרי. יפה תי' בס' קצוה"ח שהביא שם דשאני גבי שבועה דעד הראשון לא הי' נאמן כשנים לגמרי דהרי אין עדותו מועיל רק לחייב שבועה ולא להוציא ממון ולכן בזה עד השני המסייע דפוטר משבועה נאמן ג"כ כשנים מה"ת. משא"כ באיסורים דהראשון שאמר טריפה הוא הי' נאמן כשנים לגמרי לאסור מה"ת. אך מ"ש הקצוה"ח דהטעם דע"י הראשון אתחזק איסורא ושוב אין העד השני נאמן נגד חזקה. אין זה נלע"ד דלדבריו לרוב הפוסקים החולקים על התוס' ורא"ש וס"ל דע"א נאמן באיסורים גם נגד חזקה הי' לנו לומר דהבהמה כשירה אפי' בבאו זא"ז דמוקמינן לה אחזקות כשרות

הגה"ה וצ"ע קצת בזה במ"ש שם ביו"ד דאם באו בב"א מוקמינן לבהמה בחזקת כשרות כיון דע"א נאמן באיסורים לשיטת הסוברים כן א"כ כ"מ שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים והוי כמו תרי לגבי תרי והרי קיי"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ואסור כדאיתא בפ"ב דכתובות בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ואפי' במקום דאתחזק היתירא אסור מספיקא וכמ"ש התוס' שם ובפ' ארבעה אחין ובכ"מ. והיה נ"ל דהרשב"ץ ס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דע"א א"נ באיסורים במקום חזקה רק דכאן כבר יצתה מחזקתה כיון דלפי דברי שניהם היה בה סירכא וכמש"ל. וא"כ כל א' נאמן בזה רק דמטעם ע"א הוא ולא מטעם ב' רק דמעמידין אותה בחזקת כשרות מטעם דכשנולדה כשירה היתה וכמש"ל (חלון ח') אבל לשיטת הסוברים דע"א נאמן באיסורים גם נגד חזקה באמת הוו כתרי לגבי תרי ואסור מדרבנן. ולפ"ז דין זה שכ' השו"ע סעי' י"ז הוא לשיטתו דפסק בסי' קכ"ז כשיטת התוס' והרא"ש וא"כ צ"ע לפי מ"ש הש"ך שם דהעיקר כרוב הפוסקים החולקים היה לו לכתוב דלא קיי"ל כהך דינא דהרשב"ץ. ומ"מ נלע"ד דגם לשיטתו די' זה אמת דאף דהאמינה תורה לע"א כשנים לגבי איסורים מ"מ אין זה שנים ממש דהא גם תרי ותרי מדאורייתא מותר ומוקמינן ליה אחזקה קמייתא רק דרבנן החמירו משום דהוי מילתא דתמיה דקיימו תרי ואמרי דאסור וכמ"ש בפ' ארבעה אחין קיימו בי תרי ואמרי קרוב לה כו' אבל לא החמירו בא' נגד א' משום דמ"מ לאו שני עדים ממש הם וז"ב. ומוכרחים אנו לומר כן דהרי הרשב"ץ הוא מכת הסוברים דע"א נאמן גם נגד חזקה כמ"ש הש"ך בשמו (סי' קכ"ז ס"ק ו): ולע"ד אין הדבר כן דלא אמרו ע"א נאמן באיסורים רק אם במקום דליכא הכחשה אבל ע"א בהכחשה קיי"ל בכ"מ דלאו כלום הוא וכמו שית' במקומו וא"כ כל שבא עד האוסר תחי' והי' נאמן כשנים כבר הוחזק באיסור ודאי ושוב א"א להאמין להשני כאלו שנים מכחישים ע"א בעלמא באיסורים כגון שנים אומרים חלב הוא וא' אומר שומן הוא דאף אם הי' בא תחי' ואמר שומן הוא הי' נאמן לגמרי מ"מ כל שיש שנים מכחישים אותו אין בדבריו כלום ולא שייך לומר לגבי עד השני המתיר שהוא נאמן כשנים דע"א נאמן באיסורים כיון שכבר נתנה תורה נאמנות להראשון כשנים א"א להאמין לשני כשנים, וזה דומה למ"ש הרמב"ם [פט"ז מה' סנהדרין] והוא מהירושלמי שהבאתי למעלה דאם ע"א העיד שחלב הוא ושוב אכלו לוקה ע"י מאחר שכבר הוחזק באיסור ודאי וזה ברור

הגה"ה ועי' בקצוה"ח שם שהשיג על התה"ד במ"ש דעד המסייע פוטר משבועת מודה במקצת ושבועת השומרים אפי' ע"א מכחישו שהקשה עליו דהא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וא"כ סלק עדותם של ב' העדים כמאן דליתיה וא"כ יחחייב שבועה בלא"ה כמו אם לא היו עדים כלל ע"ש. ולענ"ד דברי התה"ד נכונים דמאי דקיי"ל דע"א המכחיש עד אין עדותם כלום א"א לומר דשניהם מעידים שקר אלא שאין אנו מאמינים לשום א' מהם כיון שא"י מי מעיד אמת ומי מהם משקר. וא"כ בחיוב שבועה אין אנו יכולים לחייב להמודה במקצת או השומר דהוא טוען אני יודע שהעד המסייע אותי הוא אומר אמת. וכיון שספק לב"ד אין אנו יכולים לחייבו שבועה דהא כל ספק בשבועה קיי"ל קולא לנתבע וברור: ובזה מיושב מה שהקשה שם על הקצוה"ח דא"כ למה כ' הש"ך דבסוטה אין עד השני האומר לא נטמאה כשנים דאין לו נאמנות מדאורייתא הא גם שם איסורים מקרי וכבר נתחזק איסורא ע"י הראשון ואף אם הי' השני נאמן מדאורייתא הוה כחד לגבי תרי ע"ש. ולפי מ"ש א"ש דזה עצמו ג"כ כוונת הש"ך דכיון דהתורה נתנה נאמנות לעד ראשון דאמר נטמאת שוב א"א לתורה ליתן נאמנות לשני דהוי כאלו הכחישו אותו ב' עדים ולכך אינו נאמן מה"ת וזה ג"כ ברור

יא ולפי שיש לי עיון גדול בדברי הרשב"א שהבאתי למעלה שנראים דבריו כסותרים זל"ז הוכרחתי להאריך קצת בזה אף שאינו מעניינינו והוא דלפי מ"ש הש"ך והאחרונים בשם הרשב"א דס"ל דאפי' באם יש ספק שמא לאחר שחיטה נעשה הריעותא אעפ"כ בספק השקול מחמרינן אם לא כשיש לתלות יותר להיתר דשכיח להיתרא טפי מלאיסורא. ולפ"ז דבריו סותרים לכ"מ בדבריו דהרשב"א בתה"א בהא דנחמרו בני מעי' במ"ש אין ריאה לעוף ליחמר כ' שירקות גרי"ן אין פוסל בריאה בנפלה לאור אע"ג דרוב בהמות אין נופלות באור וא"כ כשנפלה לאור אתרע רובא דרוב בהמות כשירות ונולד הריעותא מחיים ואפ"ה