בית נאמן עה

חדר כא אם מחזיקין מאיסור לאיסור אם נאמן ע"א במקום שמכחיש החזקה השניה ובו טו"ח

א יש להסתפק לשטות הפוסקים דאין ע"א נאמן במקום חזקה אם הי' כאן מקום לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור כגון בהא דזרק לה גט ספק קרוב לו או לה ואח"כ מת בעלה ובא ע"א והעיד שהי' קרוב לו אם מותרת לכהן ע"י עדותו. דאם נאמר דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ בעת שנולד הספק היתה עדיין אסורה לכהן זה מחמת איסור א"א. ועי"ז הוי כיש כאן חזקה דאסורה לכהן מחמת הגט וא"כ הוי עדות העד נגד חזקה. והן אמת לשיטת התוס' בפ"ד אחין ובר"פ א"ט מ"ג ע"ב] דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אין נפ"מ בחקירה זו אבל לשיטת מהר"מ מלובלין בתשובה [סי' ס"ו] וכמה אחרונים שהאריכו בזה וס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור הי' נראה דאין ע"א נאמן בזה אבל כבר כתבתי בתשובה באורך דאף אותם פוסקים הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור אין כוונתם דעי"ז מתחזק איסורא ממש אלא כוונתם דנדחה עי"ז חזקת היתר שלו והוי כאין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר והוי כחתיכה ספק חלב ספק שומן דקיי"ל דע"א נאמן בזה. אמנם ראיתי בתשו' פרי תבואה (סי' י"ז] שהאריך בענין זה אם מחזיקין מאיסור לאיסור. וכ' שם דלשיטת הרשב"א ורבינו יונה דס"ל דאפי' בספק אם נעשה הריעותא בבהמה לאחר שחיטה ג"כ אסור אי לאו דשכיח יותר להיתר מלאיסור. וכ' שם דלשיטתם קיי"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור והוי כאלו הוחזקה באיסור השני ממש ומוחזקת באיסור מקריא. דאי הוו ס"ל דהוי כאין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר הי' לנו להתיר שם בספק השקול ולתלות דלאחר שחיטה נעשה דקודם שחיטה היתה מן הרוב ע"ש שהאריך

ב ולענ"ד לא נראה כן דאם הוי כהוחזק ממש באיסור הי' לנו לומר דאם הי' ריעותא מחייב אפי' שכיח יותר להיתר מלאיסור הוא אסור דהא אנן קיי"ל בכ"מ דאע"ג דרובא עדיף מחזקה, מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן וא"כ למה לא ניחוש לאסור אע"ג דלא שכיח כ"כ כמו ההיתר וכמו כל ספק בשחיטה דקיי"ל לאסור אע"ג דשכיח טפי להיתר וכמ"ש הש"ך בשמם ביו"ד [סי' נ' ס"ק ג'] באורך. ועי' תשו' פ"ת שם שמביא בעצמו תשו' הרשב"א בסירכא בריאה שנסתפקו בה אם הי' בגב או בחיתוך שהכשיר הרשב"א מכח רוב בהמות כשירות והיינו מטעם דיש שם רוב להיתר כמ"ש שם. ולמה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דהא ודאי שכיח טובא סירכות בריאות שיהיו שלא כסדרן דהא מה"ט בדקינן ריאה מסירכות ולא סמכינן ארוב בהמות כשירות הן משום דהוי מיעוט המצוי הן אמת שיש לתרץ זה דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא אם המיעוט הוא מאותו ענין איסור שהחזקה מעיד עליו כהא דרוב מצוים א"ש מומחים שהקשו למה לא אמרינן סמוך כו' דמיעוט שאין מומחין נשאר על איסור שאינה זבוחה וכן הא דפ' האשה בתרא סמוך מיעוטא דמפילות לחזקת איסור לשוק דהכל מענין אחד משא"כ כאן דהמיעוט הוא בטריפות והחזקה באינו זבוח. מ"מ נלע"ד ברור דגם הרשב"א ורבינו יונה דעתם דהא דמחזיקין מאיסור לאיסור היינו דלא נימא נשחטה הותרה ובחזקת היתר עומדת כיון דעדין לא יצתה בהיתר. ואפשר דס"ל ג"כ דאנו מחזיקין מאיסור לאיסור וכשיטת התוס' רק דס"ל דגם בספק לאחר שחיטה לא תלינן להיתר כי אם היכא דיש לתלות יותר לאחר שחיטה כגון בבא זאב ונטל בני מעיים דיש יותר לתלות להיתר. וכן בהא דנסתפקו אם בגב או בחיתוך ג"כ מה"ט התיר הרשב"א משום דשכיח טפי להיתר. אע"ג דבכ"מ קיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא אם לא שיש תרתי לריעותא וסברא דחסר ואתאי מ"מ היינו דוקא בחזקה ברורה דמעיקרא משא"כ בחזקה דאתיא מחמת רובא דחזקה דכשירה נולדה לא מהני דהוי חזקה שלא נתבררה וכיון דהחזקה אינו אלא מחמת רוב וא"כ יש כאן מיעוט טריפות. וכיון דהשתא ראינו ריעותא בספק השקול מצטרף המיעוט של איסור דמחיים בהדי הך ספק לכן לא מהני בזה לומר השתא הוא דאתרע אם לא כשיש לתלות יותר להיתר דחזקה דלמפרע לא עדיפא מדהשתא כי אם בחזקה ברורה דמעיקרא לא בחזקה דאתיא מחמת רובא שהי' קצת ספק גם מעיקרא

ג והא לא קשיא א"כ למה מתירין הגבינות מבהמה שנמצאת טריפה מטעם דהשתא הוא דנטרפה היינו משום דהגבינות נעשו מחיים ואם היינו אוכלים אז לא הי' מקום חשש כלל כ"ז שלא ראינו ריעותא. וא"כ כבר יצתה בהיתר והרי הוי כחזקה ברורה מעיקרא וסברא דיצתה בהיתר מצינו בדברי הראשונים כמ"ש בתשו' הרא"ש הביאו ביו"ד [סי' י"ח] לענין ספק פגימה בסכין יעו"ש בט"ז וש"ך. ולכך הוצרך הרשב"א במ"ש בגבינות מבהמה שנטרפה מחמת סירכא לאסור מטעם דיצתה מחזקתה מחיים זמן מה וא"י לומר ברגע ממש סמוך לשחיטה נטרפה

הגה"ה ויש מקום עיון קצת בדברי רשב"א שם דתינח לשיטת רש"י דס"ל דכל סירכא הוא בא ע"י נקב שהיה תחילה ומשם יצא הסירכא א"ש דכיון דאין סירכא נעשית פחות מג' ימים קודם שחיטה. אבל הרשב"א עצמו ס"ל כשיטת התוס' דסירכא אינו בא מנקב רק הטעם שסופה להתפרק. וא"כ היאך כ' דיצתה מחזקתה זמן מה דהא י"ל דרגע קודם שחיטה נגמרה הסירכא ועד אותו רגע היתה כשירה דכ"ז שלא נגמרה אין סופה להתפרק ועדיין לא היתה בכלל טריפה. אך לפי מ"ש בפנים א"ש דלמד זה מהא דאמרו חסר ואתאי דבמקוה שנמצא חסר מסתמא מיירי אע"ג דתחילה הייתה הרבה יותר מארבעים סאה ועתה נמצא שחסר משהו מארבעים סאה ונמצא שי"ל דאותו משהו שחסר משיעור המצומצם היה ברגע זו ובתחי' אף שחסר והולך עדיין לא היה על המקוה חשש פסול מ"מ כל שדבר הגורם פסול וריעותא למקוה הולך ונעשה במשך זמן עי"ז נתקלקל חזקה דלמפרע שהיתה בשלימותה ואין עומד לחסור וכיון שאותה חזקה דמעיקרא אתרעי הולכים אחר חזקה דהשתא ודוק: ובאמת דברי הרשב"א צריכים ביאור במ"ש לחלק בין יצתה מחזקתה זמן מה או לא דמה בכך דאין סירכא פחות מג' ימים. מ"מ יש לנו לומר דעד התחלת ג' ימים קודם השחיטה היתה בחזקתה דמעיקרא כמו שאנו אומרים באם י"ל דעתה ברגע סמוך לשחיטה נעשה הטריפות דמוקמינן לי' אחזקה בכל מה שיוכל ולענ"ד כוונת הרשב"א בזה מקורו מהא דרפ"ק דנדה ג' ע"ב] דמחלק שם דכל היכא דאיכא למימר חסר ואתאי אין הולכים אחר חזקה דמעיקרא רק אחר חזקה דהשתא. והיינו דבאמת במקום שיש חזקה נגד חזקה קיי"ל דבטלו שניהם. רק דקיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא דכל שאתה אומר דאתרעי חזקה דמעיקרא ונסתלקה עליך להביא ראי'. ולכן כל שאנו מוכרחים לומר דחזקה דמעיקרא אתרעי קצת שהרי אין אתה יכול לומר שהחזקה דמעיקרא על מקומה עומדת עד שרואים שנסתלקה לגמרי. דע"כ אתה צריך להודות דהתחילה להתקלקל ולהסתלק מעט מעט קודם שראינו הריעותא א"כ שוב אין החזקה ברורה ואזלינן בתר חזקה דהשתא

ד זכינו לדון שגם הרשב"א ורבינו יונה דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור אין כוונתם דהוי כהוחזק באיסור ודאי אלא דלא מיקרי הוחזק בהיתר כמ"ש ודלא כהרב תשו' פר"ת. ומה שהוכיח זה ממה דס"ל דגם בספק אם נעשה הריעותא לאחר שחיטה אסור אם לא בדבר שיש במה לתלות כגון בבא זאב ונטל בני מעיים אין משם הוכחה כמו שית'. ומ"ש שם ג"כ ליישב דברי הרשב"א שלא יסתור דברי עצמו במה שמתירין הגבינות באם י"ל עכשיו סמוך לשחיטה נטרפה. ובספק שמא לאחר שחיטה למה לא נאמר ג"כ השתא הוא דאתרעי כמו שאומרים כן בגבינות. וכ' שם דשאני גבינות שכבר הי' להם מעיקרא חזקת כשרות גמור לאכילה וחזקת איסור אבמ"ה לא חלה עליהם כלל משא"כ בבהמה שהי' לה מקודם חזקת אבמ"ה וקודם שיצתה מחזקה זו נולד ספק אחר ולא הי' לה שעת היתר גמור לא מהני בהם רוב כשירות לומר שנולדה הריעותא לאחר שחיטה ע"ש אין דבריו נכונים דגם בבהמה שנשחטה כבר יצתה מחזקת אבמ"ה