בית נאמן עד

הוא אם נאמר דא"נ א"כ יש לחקור לשיטת הפוסקים דס"ס מהני במקום דאתחזק איסורא כגון שהי' לפנינו סכין שיש לו שתי פיות ובצד א' הי' יפה ובצד השני הי' ספק פגימה והעיד ע"א ששחט באותו צד שיש בו ספק פגימה אם נאמן לאסור מספק או שי"ל דכיון דאינו מעיד [אלא] על ספק א' י"ל דנאמן וממילא נשארת הבהמה בספק איסור. ועוד דחזקת איסור דבהמה מסייע לי' ובלא"ה כיון דקיי"ל ברובא וחזקה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אפי' אם נאמר דס"ס עדיף מרובא אין זה אלא בגדר מיעוטא דלא שכיחא דלא אמרינן בכה"ג סמוך. מ"מ לא גרע עדות העד ממיעוט המצוי כיון דעדות ע"א מועיל בעלמא גם בממון לחייב שבועה ובכה"ג ודאי דחיישינן לחזקה ואפי' לדעת הסוברים דס"ס מותר במקום חזקה יש לאסור כאן

הגה"ה (ובענין מחלוקת הפוסקים בס"ס במקום חזקה הי' נראה לענ"ד דאין מועיל ממ"ש התוס' בפ' חזקת ובכ"מ במ"ש דספק טומאה ברה"י טמא ואפי' כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י הכל טמא שכ' הטעם משום דמן הסברא הי' לנו לטהר אפי' בספק א' דמוקמינן לי' אחזקה ואעפ"כ אסרה תורה. וא"כ מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקות. ובפ"ק דחולין כתבו דמה שלמדו ספק טומאה ברה"י מסוטה אע"ג דלא דמיא דשם ליכא חזקה היינו משום דעשה התורה ספק כודאי ומטעם דליכא חזקה הי' לנו לעשות רק כספק. וא"כ בס"ס במקום חזקה נמי י"ל דהדין כמו בספק טומאה ברה"י דהא ספק א' שלו אסור כודאי משום דמוקמינן לי' אחזקה וכיון דספק א' אסור מה לי חד ספק או ב' ספיקות. גם יש להעיר בדברי התוס' שם מ"ש כיון דחד ספק טמא ברה"י אע"ג דהי' לו לאוקמי' אחזקה לכך גם בכמה ספיקות כן. ולשיטת הרשב"א דס"ס מטעם רובא הוא אין תירוץ זה מספיק דבאמת שנא ושנא דבשני ספיקות יש כאן רובא דעדיף מחזקה ואיך נדמה ספק א' במקום חזקה לרובא דעדיף טפי. ונראה מדברי תוס' אלו דלא ס"ל כשיטת הרשב"א דס"ס מטעם רובא הוא. אך א"א לומר ג"כ דס"ל כמ"ש מקצת הפוסקים דה"ט משום דספק א' מותר מה"ת כשיטת הרמב"ם דבאמת מוכח מדברי התוס' בכ"מ דס"ל דספיקא דאורייתא אסור מה"ת. לכך נ"ל דס"ל דטעם דמתירין בס"ס הוא משום דספק א' דאסור מה"ת נלמד מדאיצטריך קרא גבי ממזר ממזר ודאי לא יבוא הא ספק ממזר יבוא ש"מ דבכל התורה אסור ספק מה"ת. ואין לומר דאדרבא נילוף משם לכל התורה כולה וכמ"ש מקצת פוסקים דזהו טעמו של הרמב"ם דס"ל דבכל התורה מותר מה"ת. דא"כ למה אצטריך עוד קרא במעשר עשירי ודאי ולא עשירי ספק והוי כשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. וא"כ כיון שלא מצינו זה רק בספק א' אמרינן הא בספק ב' מותר. וכיון שכן אין לך אלא מה שגילתה תורה. וכיון דספק א' אין איסורו אלא מטעם ספק לכך בב' ספיקות מותר. וכיון שכן בספק טומאה כיון שיש לו חזקת טהרה דהוי כודאי טהור אעפ"כ החמירה בו תורה שוב אין לחלק בין ספק א' לכמה ספיקות דס"ס לאו מטעם רובא הוא ולפ"ז גם בס"ס במקום חזקה דספק ראשון כודאי הוא שוב אפי' כמה ספיקות אסורים דכולם דין ודאי יש להם ומוכח קצת מדברי תוס' אלו דבמקום חזקה אפי' ג' וד' ספיקות אין מועילים דכולם דין ודאי יש להם דאל"כ גם בספק טומאה ברה"י בג' ספיקות היו לנו לטהר וזה דלא כדברי הש"ך ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס שכ' לחלק בין ב' ספיקות לג' במקום חזקה ע"ש ובדברי האחרונים שהאריכו בזה): (ע"כ הגה"ה

) ובהיותי עוסק בזה הענין אמרתי להעלות על הספר מ"ש במ"א בסוגיא דפ' כשם [כ"ט ע"א] דהסוגיא שם צריך ביאור במה דאיתא שם א"ר גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לשאול כו' מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק יאכל וכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לשאול כו' והוא תמוה לכאורה דמה דיוק הוא זה ממ"ש והבשר אשר יגע וגו' דדוקא ודאי אסור ולא. ספק דהא התורה הוצרכה לכתוב זה לעיקר דינא דטהור שאכל את הטמא בלאו וממילא נדע דספיקו אסור ככל ספיקות של איסור תורה למ"ד אסור מה"ת דנזכר ג"כ איסורם בכתוב בלשון ודאי כגון לא תאכל טריפה כו' וכל דומיהם. ואין זה דומה למה דילפינן בפ"י יוחסין דספק ממזר מותר דכתיב לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבוא כו' דשם מיתורא דקרא דרשינן הכי כמ"ש רש"י שם ע"ג ע"א] דאי לאו יתורא הוה אמרינן דספיקו אסור ככל ספיקות של תורה ע"ש [ובחיבורי בית יצחק הבאתי ראי' מזה דרש"י ס"ל כשיטת הרשב"א דכל ספיקות של תורה אסורים מה"ת] ולמ"ד ספק תורה מותר מה"ת קשה להיפוך מה שדייק מקרא דכל טהור יאכל בשר ודאי טהור יאכל כו' מנין לנו זה דאין לומר דמיתורא דקרא דייקא לה דלמה הוצרך לכתוב דטהור יאכל. דהא שפיר אצטריך למ"ע דאכילת קדשים. וגם צריך לסמכו לקרא דבשר אשר יגע וגו' לומר דהניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה ושאינו ניתר לטהורים אין חייבים עליו כו' כדאית' במס' זבחים ובכ"מ. ועוד תמוה לי דבפ' א"ט (ס"ו ע"ב] דמביא שם קרא דמכל אשר במים וגו' אשר לו סנפיר וקשקשת וגו' וכל אשר אין לו סנפיר וגו' למה לא דייק שם ג"כ כמו דדייק הכא כל אשר לו סנפיר וגו' בודאי יאכל הא ספק כגון שבא לפנינו מחותך ואינו ניכר לא יאכל ומקרא דאין לו נשמע להיפוך דספק מותר. והי' עולה ע"ד לומר דגם כאן מיתורא דקרא דרשינן לי' מדכתיב אשר יגע בכל טמא ולא כתיב אשר יטמא דכבר ידעינן מקרא דפ' שמיני דאוכל מטמא בנגיעה מקרא דכל אשר יפול עליו וגו' מכל האוכל וגו' ולכן דרשינן מתי' יגע דמיותר לומר דדווקא בודאי נגע ולא בספק. אך לפ"ז יקשה דמה הוצרך לדרוש ג"כ קרא דכל טהור יאכל וגו' לדקדק מזה דספק לא יאכל להוכיח מזה לחלק בין דבר שיש בו דעת לשאול כו' הא מהך קרא דאשר יגע וגו' לחוד מוכרח לחלק כן כדי שלא יקשה מה דמוכח מכאן דספק טומאה לקולא דהא הילכתא גמירי לה מסוטה דספק טומאה ברה"י טמא. אע"כ דצריך לחלק בין דבר שיש בו דעת לשאול כו' דבשר דבר שאין בו דעת לשאול הוא. ומזה ק"ל עוד לשיטת הרמב"ם דכל הספיקות הם מדבריהם ונמצא במקצת נוסחאות בדברי הרמב"ם בה' אבות הטומאה דבאיסור כרת ספיקו לחומרא מה"ת. וא"כ הרי לא קשו קראי אהדדי כלל דבשר שנטמא דאינו אלא בלאו לכך ספיקו טהור ולכך ודאי נגע לא יאכל הא ספק יאכל. אבל קרא דכל טהור יאכל בשר דמיירי בטומאת הגוף דבכרת ספיקו אסור מה"ת. ולכן ודאי טהור הוא דיאכל כו' ולכן נלע"ד דבאמת דיוק דש"ס הוא מתי' כי יגע שהוא מיותר כמ"ש ועיקר כוונת הש"ס הוא דכיון דקיי"ל דכל ספק טומאה ברה"י לחומרא מסוטה גמרינן לה א"כ קרא דכי יגע וגו' דמוכח דספיקו מותר ע"כ מיירי ברה"ר וא"כ בכה"ג גם בספק טומאה דגברא אזלינן לקולא דמוקמינן לי' אחזקת טהרה כמ"ש התוס' פ"ק דחולין דהא דספק טומאה ברה"ר טהור מסברא ידעינן לה ולאו מסוטה גמרינן לי' אלא משום דיש לו חזקת טהרה. וא"כ בכה"ג גם בספק כרת אזלינן לקולא כדמוכח בכ"מ דגם בספק א"א מוקמינן לי' אחזקה ולכך מקשה שפיר. ולכן ע"כ צ"ל דמה דטמא ספק היינו ברה"י וא"כ שוב אין לחלק בין איסור כרת או לאו. וע"כ צ"ל דהחילוק הוא בין יש בו דעת לשאול או לאו דאז אפי' ברה"י טהור וקרא דכי יגע דמיותר אתיא ברה"י בדבר שאין בו דעת לשאול. ומה דמייתי הש"ס קרא דכל טהור וגו' למידק דספק לא יאכל לאו בדווקא נקט לי' תדע דהא יש בו דעת לשאול אין צריך קרא דמסוטה גמרינן לי'. ולפ"ז מתורץ ג"כ לפי שיטת הסוברים דספק תורה לחומרא מה"ת דהש"ס מדייק מיתורא דכי יגע וכמ"ש ומתורץ ג"כ מה שהקשינו מהא דלא דייק כן בקרא דכל אשר לו סנפיר וקשקשת וכן הרבה פסוקים כמותם ודוק: