בית נאמן עג

לע"א הוא משום דרגלים לדבר שאומר אמת ומילתא דמסתבר הוא דבכ"מ מצינו במה שהדברים ניכרים שאומר אמת נאמן ע"א כמ"ש התוס' בר"פ הא"ר בהא דע"א נאמן להעיד באשה שמת בעלה. ועי' ר"פ מי שקינא [ל"א ע"א] אמר ע"א שנטמאת כו' שהי' בדין מה אם עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים ת"ל ועד אין בה כל עדות שיש בה כו' מזה ג"כ יש קצת ראי' דאין ע"א נאמן לעשות מספק לודאי דאל"כ מאי ק"ו הוא זה הא איכא למיפרך מה לעדות ראשונה שבא לאוסרה במה שהיתה מותרת מתחי' לכך בעינן ב' עדים משא"כ עדות אחרונה שבלא"ה היתה אסורה תחי' מספק וא"כ קרא למה לי. אך דיש לדחות דאחר שגילה הכ' דבעד טומאה מהימן ע"א משם ילפינן לכל דבר שבערוה דדינא הכי דעיקר הטעם שגילתה התורה דיש חילוק בין אם ע"י העד באנו לאסור מה שהוחזקה בהיתר מתחי' או להיפוך להתיר מה שהוחזקה באיסור בזה בעינן ב' עדים. משא"כ מה שהי' תחי' בספק נאמן לעשותו ודאי. אך עדיין קשה במה דקאמר שם במשנה מעתה ק"ו לעדות הראשונה מעתה כו' ת"ל כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן ערות דבר כו' ושם פריך האי ת"ל כי מצא כו' ת"ל בה ולא בקינוי כו' ומשני ה"נ קאמר ת"ל בה בה ולא בקינוי כו' וטומאה בעלמא בלא קינוי כו' דלא מהימן ע"א מנלן נאמר כאן דבר כו' קשה למה לי קרא דבה למעוטי בקינוי ובסתירה דלא מהימן ע"א הא האי ק"ו פריכא הוא. דמה לי בעדות אחרונה שכבר נאסרה תחילה מספק

הגה"ה ומכאן היה נראה להוכיח קצת שלא כשיטת פוסקים הסוברים דגם בדבר שבערוה הא דבעינן ב' עדים היינו דוקא היכא דיש חזקה. דאל"כ קשה מאי ק"ו הוא זה דילמא שאני עדות טומאה דכבר אבדה חזקתה כמ"ש התוס' בפ"ק דחולין דכיון דקינא לה ונסתרה אבדה חזקתה לכן די בע"א. משא"כ עדות הראשונה אלא ודאי דאין חילוק דכל דבר שבערוה אפי' ליכא חזקה בעינן ב' עדים ולכן שפיר יליף ק"ו לעדות הראשונה. ומצאתי בירושלמי רפ"ק דסוטה הובא בתוס' כאן וז"ל מ"ט דר"י כי מצא בה ערות דבר ערוה זו סתירה דבר זו הקינוי וילפינן דבר דבר מה דבר האמור להלן ע"פ שנים כו' וחולק על ש"ס שלנו דיליף לקינוי וסתירה דבעינן ב' עדים מבה ולא בקינוי וסתירה ודבר דבר דע"א בטומאה בלא קינוי וסתירה לא מהני. והיה נ"ל לכאורה דהירושלמי וש"ס דילן פליגי בזה בהא דדבר שבערוה בעינן ב' עדים אם הוא דוקא במקום חזקה או לא. דהירושלמי ס"ל דבעינן ג"כ דאתחזק איסורא. ולכן בלא קרא דבה ילפינן ליה מדכתיב ערות דבר דילפינן מממון דבעינן ב' עדים. ולכך לא ילפינן לה מעדות טומאה דשם שאני דכבר אתרע חזקת כשרותה. ומפרש כפשטות במשנה דקאמר שם מעתה ק"ו לעדות הראשונה ת"ל כי מצא בה ערות דבר כו' ר"ל דכיון דילפינן מדבר דבר דבערוה ואתחזק איסורא לא מהימן ע"א ממילא ילפינן דבמקום חזקה לא מהימן ע"א. אבל ש"ס דילן ס"ל דדבר שבערוה בלא חזקה בעינן ב' עדים וכיון דהתורה גילתה דבסוטה בטומאה מהימן ע"א אחר קינוי וסתירה וא"א לומר דמשום דאתרע חזקתה דהא גם בלא חזקה צריך ב' עדים לכן הוצרך מיעוטא דבה למעט קינוי וסתירה דבעינן ב' עדים מקרא דערות דבר לטומאה בלא קינוי וסתירה דבעינן ב' עדים דדוקא בקינוי וסתירה שאז רגלים לדבר שהעד אומר אמת הוא דמהימן ע"א אבל בלא רגלים לדבר אע"ג דליכא חזקה בעינן ב' עדים ודוק: משא"כ עדות הראשונה דעדיין מותרת היא אע"כ דאין לחלק בדבר שבערוה דכיון דגילתה תורה דע"א נאמן בה לעשות מספק ודאי כמו כן נאמן מדבר המוחזק להיתר לעשות ע"י עדותו לספק

ו ועי' בפרש"י בפ' מי שקינא שם ד"ה בה ולא בקינוי שכ' וז"ל למאי איצטרך גז"ש הא כתיב גבי טומאה ועד אין בה ומיעוטא הוא בה ע"א נאמן ולא בעדות אחרת והוי לה עדות סתירה כשאר עדיות שבתורה ובד"ה וטומאה בעלמא כו' כ' וז"ל עד א' שהעיד כו' ולא אמרינן אטומאת אשה הימנה רחמנא ל"ש אחר קינוי כו' ודבריו צריכים ביאור מ"ש תחי' דהוי להעדות סתירה כשאר עדיות למה הוצרך לזה ולא פי' כפשוטו דהכ' מיעט בפי' בה ולא בקינוי אפי' אם הי' נאמן ע"א בשאר עדיות. גם מ"ש אח"ז דסד"א בטומאת אשה הימנה רחמנא כו' לכאורה הוא שפת יתר דהא הש"ס אקרא דכי מצא בה ערות דבר קאי דמזה ילפינן גז"ש דבר דבר מממון ואי לא קרא הוה אמינא דדבר שבערוה ג"כ דומה לשאר איסורים דע"א נאמן ולא דווקא בעדות טומאה דינא הכי. ולשיטת הפוסקים דע"א א"נ במקום חזקה גם בשאר איסורי תורה י"ל כוונת רש"י דר"ל דבאמת תי' בה אתי למעוטי דווקא בעד טומאה כיון דאתרע חזקתה נאמן ע"א אבל לא בשאר איסור נגד חזקה. וא"כ ממילא אימעט ג"כ עדות קינוי וסתירה דהא ע"א א"נ במקום חזקה וע"ז מתרץ הש"ס דבאמת מבה ממעטינן לעדות קינוי וסתירה וטומאה בעלמא בלא קינוי וסתירה ע"ז צריך קרא דערות דבר דלא נימא דגזירת הכ' הוא דבטומאה מהימן ע"א אף דליכא חזקה הואיל ומצינו שהחמירה תורה בסוטה יותר משאר איסורי תורה שעשה הכ' ספק כודאי וקרא דבה ממעט שאר איסורי תורה דבעינן ב' עדים לזה קאמר דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים אף בסוטה וקרא דבה אתי לקינוי וסתירה לומר דאפי' יש ע"א על קינוי וסתירה וע"א בטומאה ג"כ לא מהימן ודוק

ז ונלע"ד להביא ראי' דגם מספק לעשות ודאי אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ממה דאי' בירושלמי פ' מי שקינא הלכה ב'] שמביא שם פלוגתא דר"ט ור"ע דתניא ר' טרפון אומר ע"א נאמן לטומאתה ואין ע"א נאמן להפסידה מכתובתה ר' עקיבא אומר כשם שע"א נאמן לטומאתה כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה א"ל ר"ט איכן מצינו ע"א בממון כלום א"ל ר"ע והיכן מצינו ע"א באשת איש כלום אלא כשם שע"א נאמן לטומאתה כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה חזר ר"ע להיות שונה כר"ט. ושם ר' בון בר חייא בעי חמותה שאמרה אני ראיתיה שנטמאת ובא ע"א ואמר אני ראיתי שנטמאת מה בא להעיד אם שלא תשתה כבר נראית שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידין ממון ע"פ ע"א ופשיט ממה דתניא אמר לו ע"א חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א הוא כו' ופי' הבעיא הוא דאף אם נאמר דע"פ ע"א בטומאה מהני להפסידה מכתובתה הוא משום דכיון דעדותו מועיל לטומאתה אע"פ דדבר שבערוה אין פחות משנים וכיון שהתורה האמינתו לזה האמינתו ג"כ שלא להגבותה כתובתה. משא"כ אם כבר אינה ראוי' לשתות ע"י עדות חמותה א"כ מה שבא ע"א אח"כ הוא רק לממון לבד ובממון לא מהני ע"א. ופשיט לי' מהא דאמר לו ע"א חלב הוא דאם אכל אח"כ לוקה כיון שכבר הוחזק לחלב ע"פ ע"א שהי' נאמן בזה מועיל עדותו גם ללקות ע"י אם יש ב' עדים שאכלו והתרו בו וכמו כן מועיל עדותו ג"כ לממון גבי סוטה כיון דהאמינתו תורה כשנים נאמן לכל מילי. ונראה דט"ס שם בירושלמי דלפי הנוסחא דחזר ר"ע להיות שונה כר"ט דאין ע"א נאמן להפסידה כתובתה הוא תמוה. וצ"ל בהיפוך דחזר ר"ט להיות שונה כר"ע ומוכח מכאן דכשם דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה לאסור או להתיר כמו כן א"נ לעשות מספק ודאי דאל"כ מאי בעי אי ע"א נאמן אחר שכבר העידה חמותה להפסידה מכתובתה משום דאין דבר שבממון פחות משנים הא כבר אתרע חזקתה ונאסרה מספק אע"כ דכלל גדול הוא דלעולם אין עדות ע"א מועיל כלל בממון. ולכן נסתפק דשמא דווקא בע"א בטומאה שהועיל עדותו לעשותה ודאי טמאה שלא לשתות וכיון דדבר שבערוה ילפינן מממון כמו שנאמן לדבר שבערוה כך נאמן לממון. משא"כ אם לא בא רק בשביל ממון לבד ופשיט לי' דכיון שכבר החזקנו עדותו לודאי טמאה דהא כהן לוקה עליה משום זונה ע"י לכן שוב מהני ג"כ לגבי ממון

הגה"ה וצ"ל דהבעי' דירושלמי הוא לענין אם תפסה האשה כתובתה דמוציאין מידה וכן פלוגתא דר"ט ור"ע הוא בכה"ג דאל"כ קשה מה קאמר והיכן מצינו ע"א לגבי ממון הא הא דבעינן ב' עדים בממון היינו להוציא ממון בחזקת בעליו משא"כ כאן דהבעל מוחזק דהא אנן קיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואפי' במתו בעליהם עד שלא שתו קיי"ל כב"ה דאין נוטלות כתובה כדאי' בפ' כשם וזה ברור

ח ולענין אם ע"א נאמן נגד ס"ס אם נאמר דמטעם רובא