בית נאמן עא

הפסד הקלפים שלו ג"כ משא"כ באינו מפסיד רק שכר טרחו בכתיבת האזכרות אינו נאמן על של חברו דבכה"ג לא חשיב מעיד על שלו. וא"כ בעובדא דידי' שהאשה החזירה הקמח להחנוני אע"ג דהחנוני הי' יכול לפטור עצמו ע"פ הדין ולומר איני מאמינך הא טענה וסברא שיהי' מחוייב להחזיר דמיה. וזה דומה ממש להא דאמר ס"ת שכתבתי אזכרות שבה לא כתבתי לשמן דאף אם הי' האמת כן הפסיד שכר כל הס"ת מ"מ כיון שהוא טעה בזה וחשב שלא יפסיד אלא טרחתו אינו נאמן כמבואר שם. א"כ ה"ה כאן דהאשה לפי טעותה לא הפסידה אלא טרחתה לבד ודאי דאין זה בגדר מעיד על שלו כן נראה לענ"ד [ומדברי הגאון בעל חו"י שם ג"כ יש סתירה לדברי הרב לבו"ש בדין האשה שקנתה דקין ואמרה שמצאה בהם מחט שהבאתי למעלה ע"ש): חדר כ אם ע"א נאמן באיסורים במקום שיש ס"ס נגד עדותו ובו ח"ח

לפי מ"ש [בחדר יח] דע"א א"נ נגד רובא אם המיעוט אינו בודאי לפנינו יש להסתפק אם העיד ע"א בספק איסור להקל לא להחמיר ובלא עדותו יש ס"ס להיפוך אם נאמן בכך. דהנה לכאורה דין זה תלוי בשיטת מחלוקת הראשונים. דהרשב"א ס"ל דס"ס מטעם רובא הוה ואפשר דאלים יותר מרוב. א"כ כמו שאין ע"א נאמן נגד רוב כמו כן א"נ נגד ס"ס. אבל לשיטת הפוסקים דס"ל דהטעם דמתירין איסור בס"ס הוא לפי שיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מותר מן התורה וספק השני עושה אותו ספק דרבנן א"כ אין ראי' לומר דס"ס הוי כרוב. ולפי שיש לי בזה עיון גדול מוכרח אני להאריך בזה. דהנה לכאורה הי' נראה להוכיח דס"ס לאו מטעם רובא הוא מהא דאיתא במס' טהרות [פ"ו משנה ד'] דרבנן מטמאין ספק ברה"י אפי' בכמה ספיקות וכדאי' התם כל שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא ברה"ר טהור כו' הרי דלענין ספק טומאה ברה"י לא מהני ס"ס אע"ג דלענין רובא אזלינן גם לענין טומאה ברה"י כדמוכח מהא דמייתי בפ"ק דפסחים ובספ"ק דכתובות [י"ד ע"א] דתשעה צפרדעים ושרץ א' כו' או להיפוך ט' שרצים וצפרדע א' ביניהם דבפירש אחד מהם אזלינן בתר רובא. הרי דס"ס גרע מרובא. ואין לחלק דדווקא ברובא דליתא קמן אמרינן דס"ס עדיף ממנו אבל לא מרובא דאיתא קמן דהא גם ברובא דליתא קמן קיי"ל דטהור אף ברה"י כדמוכח בפ' כיסוי הדם [פ"ו ע"א] בהא דתינוק שנמצא בצד העיסה דחכמים מטמאין אע"ג דתינוק הוה דבר שאין בו דעת לשאול וטהור ברה"י אעפ"כ מטמאין רבנן משום דרוב תינוקות מטפחין בשרצים כדאי' התם. ועוד דהא הרשב"א בתשובה [סי' ת"א] הוכחתו דס"ס עדיף מרובא הוא מסוגיא דספ"ק דכתובות שם בהא דאלמנת עיסה דמטהרינן לה אפי' לר' משום ס"ס אע"ג דס"ל דגם ברוב כשרים אצלה אינה נאמנת בחד ספיקא ע"ש הרי דמוכח דס"ס עדיף אפי' מרובא דאיתא קמן. ועי' תוס' פ' חזקת [נ"ז ע"ב] שכתבו טעם למה אין מועיל כמה ספקות לטהר ברה"י משום דמן הדין הי' לנו לומר דגם בספק א' טהור דמוקמינן לה אחזקה רק דמסוטה גמרינן לי' דלא יועיל חזקה וא"כ מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקות

הגה"ה ובתשובה לחכם אחד כתבתי שיש כאן צע"ג כיון דכל ספק טומאה מסוטה גמרינן לטמא ברה"י למה קיי"ל דאפי' כמה ספיקות אין מועיל והא בסוטה עצמה קיי"ל דס"ס מותרת לבעלה כדמוכח פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ וכתבתי שי"ל דבש"ס אמרו כל טומאה ברה"י מסוטה גמרינן לה הלכתא משמע דהלכה למשה מסיני הוא לגמור ספק טומאה מסוטה. וא"כ י"ל דכן היה הלכה למשה מסיני דכל ספק טומאה אפי' יש כמה ספיקות טמא רק דאנן גמרינן מסוטה שיהיה דווקא ברה"י דומיא דסוטה שהוא מקום סתירה. ועי' תוס' ר"פ כשם (דף כ"ח ע"ב) דמשמע מדבריהם ג"כ דספק טומאה ברה"י הלכה למשה מסיני הוא. והא דגמרינן לה מסוטה הוא למקום סתירה. אך לפ"ז צ"ע במ"ש בירושלמי פ"ק דסוטה שאלו את בן זומא מפני מה ספק טומאה ברה"ר טהור אמר לון מצינו שהציבור עושים פסחיהם בטומאה כו' ולמ"ש קשה דהא מהלכתא גמרינן לה דבעינן מקום סתירה דווקא. וצ"ל דב"ז לא השיב להם לומר מהיכן למדו חכמים לעיקר דין זה דספק טומאה דבזה אין סברא לחלק לדמות לסוטה ובזה מתורץ קושיית התוי"ט פ"ד דטהרות ובמראה הפנים בירושלמי שם. אך מדברי התוס' בכ"מ מוכח דס"ל דהא דספק טומאה ברה"ר טהור לאו מסוטה גמרינן לה אלא משום דמוקמינן לה אחזקת טהרה ועדיין אין דעתי נוחה בזה

והנה בפ"ק דחולין [ח' ע"ב] כתבו התוס' הא דמטמאין ספק טומאה ברה"י אף במקום חזקת טהרה דגמרינן מסוטה אע"ג דבסוטה אתרע חזקתה היינו משום דשם עשה הכ' ספק כודאי ואם היינו הולכים בתר חזקה הי' לנו לעשותה ספק ולכך גמרינן מיני' כאן לטמא אפי' נגד חזקה. וא"כ יש לחלק בין הנושאים דבאמת י"ל דס"ס מטעם רובא הוא. ומ"מ יש חילוק בין הא דט' צפרדעים ושרץ א' דכיון דבכל התורה הולכים אחר הרוב א"כ הוי כודאי אין כאן טומאה במקום הזה דאמרינן דודאי בשרץ נגע ולא שייך למילף זה מסוטה דשם עכ"פ אתחזק אסור סוטה והספיקות נולדים מצד אחר וכן בטומאה ברה"י שיש כמה ספיקות כיון דהטומאה איתא בעין רק דהספיקות הם בענין אחר אם נטמא ע"י טומאה זאת הוי דומיא דסוטה שיש ספק אם נטמאת ע"י הבועל שנסתר עמה והבועל הוא דומיא דשרץ שהי' שם בודאי. משא"כ אי אמרינן דע"פ רוב אין כאן דבר המטמא כלל. ואפי' למאי דאמרינן במס' בכורות בפ' הלוקח בהמה (כ"ה ע"ב] דטומאה כמאן דאיתא דמיא במיעוט שנתערב ברוב היינו דווקא כשהטומאה ודאי בתערובות עם הטהרה כמו בהא דלוקח ציר מע"ה ע"ש. אבל כאן בהא דתשעה צפרדעים ושרץ א' ביניהם ופירש אחד מהם דאנו דנין על מה שפירש וכיון שאנו הולכים אחר הרוב הוי כודאי טהור ולא דמיא לסוטה כלל ובזה א"ש ג"כ הא דר"א ס"ל ספק ביאה טהור בבקעה שיש בה ספק טומאה כדאי' בפ' חזקת ובפ' הפועל במס' ע"ג ובכ"מ והיינו דס"ל דכיון שיש ספק אם נכנס כלל למקום שהספק הוא שם הוי כלא אתחזק שם טומאה כלל וכמו הא דפירש אחד מהם ולא דמיא לסוטה

הגה"ה ובמ"א כתבתי שיש לי מקום עיון בדברי הראשונים במחלוקת הרמב"ם והרשב"א בכל הספיקות של תורה אם הוא מן התורה או מדבריהם דנראה לכאורה ראיה לדברי הרמב"ם מהא דסוטה דהא ע"כ מ"ש התוס' שבסוטה עשה הכ' ספק כודאי אין פירושו כודאי טמא ממש דהא התורה אמרה שתשתה המים ולבודקה ואם לא יבדקוה המים טהורה לבעלה. וא"כ אינו אלא בגדר ספק. וראיה לזה דהא אם בא ע"א והעיד שנטמאה לא היתה שותה וא"כ ע"כ צ"ל דה"פ דגבי סוטה אסרה תורה ספק כמו שאסרה תורה ודאי בשאר איסורים דבשאר איסורים ספיקו מותר וכאן גבי סוטה אסרה גם בספק וא"כ מוכח מכאן כדברי הרמב"ם. ואין לומר דהיינו חידושי' דסוטה משום דיש לה חזקת טהרה דבכה"ג נשאר ספק איסור תורה קיי"ל דמוקמינן ליה אחזקת היתר היכא שיש חזקה דהא אתרע לה חזקת כשרותה כיון שנסתרה אחר הקינוי ועי' תוס' פ' כשם שם (דף כ"ח ע"א) ד"ה מה ת"ל שהקשו שם למאי אצטרך קרא למיסר ספיקא ותי' דהכ' אוסרה קודם שתיה כאלו הוא ודאי כו' ונענש עלי' בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כו' אבל עדיין אינו מיושב כ"כ דמנין לנו זה דהכ' שינה בסוטה יותר משאר איסורי תורה בספיקו דלא נזכר בפ' שום לאו ולא איסור עשה כלל בספק דמ"ש אחרי הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה אינו על ספק רק שודאי נטמאה כדאי' פ"ק דיבמות (דף י"א י"ב) ולדברי הרמב"ם א"ש דבזה חילקה התורה בדין סוטה יותר משאר איסורי תורה. ולשיטת הרשב"א י"ל בדוחק דמ"ש בש"ס דבסוטה עשאה ספק כודאי היינו במה שאסרה תורה על הבועל כמ"ש ונטמאה ונטמאה חד לבעל וחד לבועל דבשאר איסורי תורה אין אסור אם אומר ברי לי שמותר הוא אף דלשאר אינשי אסור מספק כהא דאיתא בפ"ב דכתובות בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דמקשה הא באשם תלוי קיימא ולמה קאמר אם ניסת [לא] תצא ומשני בניסת לא' מעדיה ואומרת ברי לי. וא"כ כאן שהבועל אומר ברי לי שלא נטמאת למה אסורה עליו אלא משום דהכתוב עשה מה שספק לאחרים ולבעלה כודאי איסור ועכ"פ הנך רואה מדברי התוס' שהבאתי דס"ל כשיטת הרשב"א דספיקא דאורייתא מן התורה אסור דאל"כ לא מקשי מידי ולא כמ"ש מקצת אחרונים שהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם. ובספרי בית יצחק הארכתי דרש"י ס"ל כשיטת הרשב"א מהא דפ' עשרה יוחסין גבי ספק ממזר ע"ש אך מדברי