בית נאמן סז

אנו אומרים כיון שע"י דבריו יפסלו בני בניו ועליהם לא האמינתו תורה א"א לפסול גם בניו עי"ז שלא האמינתו תורה כי אם כשלא יגרום פסול לבני בניו. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שא"א להאמינה על גוף הבהמה לאסור לאחרים א"א להאמינה גם על הדקין שבידה לאסור לאחרים רק לעצמה דשוי' אנפשה חד"א ויכול אדם לאסור עליו דבר דבר המותר לו (ובמ"א הארכתי בענין שוי' אנפשי' חד"א אם הוא מטעם נדר או דנאמן ע"ע יותר ממאה עדים ואכ"מ) ואע"ג דשם פסק כאוקימתא דר"נ בר יצחק דאמר ה"ק לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי. מ"מ בסברא זו לא מצינו דחולק על רבינא רק שבא לומר דאף כשאין לו בני בנים אינו נאמן לאסור בניו משום דאין עדות כו' דהרי שם מביא סייעתא לרבינא מהא דתניא ר"י אומר נאמן אדם לומר על בנו קטן וא"נ על בנו גדול וא"ר יוחנן לא קטן קטן ממש כו' אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול וכן פסק הרמב"ם פט"ו מה' א"ב ובשו"ע אה"ע (סי' ד' סעיף כ"ט) ע"ש (ועי' מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בתשו' בנין עולם חלק יו"ד סי' י"א אות כ"ג)

ד ולכאורה היה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי' בפלוגתא דאמוראי פ"ק דכתובות (דף י"ג ע"ב) בהא דראוה מעוברת כו' מה טיבו של עובר זה ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא דקיי"ל דנאמנת ופליגי שם ריב"ל ור"י ור"א דריב"ל ור"י אמרי לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ור"א אומר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ואמר רבה מ"ט דר"א בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות. וצ"ל דריב"ל ור"י ס"ל כיון דהיא עצמה כשירה משום הך חזקה א"א לפסול בתה משום דהוי תרתי דסתרי. וא"כ כיון שע"כ נאמנת ע"ע להכשיר משום הך חזקה ממילא צריכים אנו להכשיר גם בתה אבל א"א לומר כן חדא דא"כ יקשה על ר"א מברייתא דפ' החולץ שהבאתי דמסייע לרבינא דנאמן על בנו קטן וא"נ על בנו גדול וא"א לפרש כי אם כמו שפי' ר' יוחנן לא קטן קטן ממש כו' דאל"כ לא מצינו לחלק בין קטן לגדול דקרא דיכיר סתמא כתיב דהרי לענין נחלה והכרת בכורה נאמן אפי' על גדול. ועוד דכיון דאנו אומרים לקולא כל שהאמינתו תורה ע"ע להכשיר מטעם חזקה דכשרות ע"כ צריכים אנו להכשיר גם הולד ואין אנו אומרים להיפוך כיון שאינה נאמנת על בתה א"נ גם על עצמה להכשיר. כ"ש דראוי לומר להיפוך לחומרא כיון דהאמינתו תורה לפסול בניו מקרא דיכיר ממילא נאמן לפסול גם בני בניו וע"כ צ"ל שיש חילוק בזה דדוקא התם לענין לפסול דמסברא אין להאמינו כל שהוחזקו בניו ובני בניו בכשרות כל שאין יודעים שנתגייר בינו לבין עצמו ולא הי' ידוע שהיה נכרי וכמ"ש התוס' בפ' החולץ שם דבכה"ג א"צ להביא ראיה שנתגייר בב"ד של ג' דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראל הם. רק גזירת הכ' הוא שנאמן לפסול בניו. וכן לר"נ בר יצחק לענין יכיר דמסברא א"נ לפסול בניו ולעשותם ממזרים דכל המשפחות בחזקת כשרות הם. ואינו אלא גזירת הכ' לכך אמרינן אין לך בו אלא חידושו דהתורה לא האמינתו כשיגרום פסול לבני בניו. וכיון דאין נאמנות לחצאין לכך מוקמינן לסברא חיצונה דבכה"ג לא גילתה תורה כלל וא"נ אפי' לפסול בניו. אבל הכא טעמא אחרינא איכא דהחזקה דכשרות של האם נמשך ממילא גם על הבת דכיון דהיא עצמה כשירה מטעם חזקה ממילא גם בתה באותה חזקה קיימא. ולכן כשמתה האם ואין אנו באים לדון על האם לא מהני חזקה דידה לגבי בת כמ"ש רש"י בפ' האומר בקדושין (דף ס"ה א') בעובדא דינאי המלך ע"ש. וא"כ בנידון דלבו"ש דכיון דהלכה פסוקה היא לאותם פוסקים דאין ע"א נאמן להוציא דבר מחזקת כשרותו אם לא על שלו מגזירת הכ' דכתיב וספרה לה. א"כ אין לך אלא חידושו וכל שא"נ לאסור שאר הבשר לאחרים גם על הדקין שבידה א"נ לאסור

ה ואין להביא ראיה מהא דאיתא בפ' האומר שם (דף ס"ג ע"ב) בהא דאב שאמר קדשתי את בתי כו' דקיי"ל התם כרב. דאמר נאמן לאסור אבל לא לסקול ע"י. הרי דיש נאמנות לחצאין. דשאני קטלא דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו וגו' וגם כתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא יומת ע"פ ע"א. הרי דבפירוש גילתה תורה לחלק דלאיסור נאמן מקרא דאת בתי נתתי וגו' ובפירוש אמרה דלא יהא נאמן לקטלא. משא"כ היכא דלא גלי קרא ודאי דאין נאמנות לחצאין ועי' בפ' הניזקין (דף נ"ד ע"ב) ההוא דאתי לקמיה דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבה לא כתבתי לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת. ושם ל"ק דאין נאמנות לחצאין דלעצמו נאמן להפסיד דהרי גם לאיסור יכול לאסור ע"ע משום דשוי' אנפשיה חד"א וכמו כן לענין ממון ולא גרע ממחילה. והא דאיתא שם אח"ז ההוא דאתי לקמי' דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתים לשמן כו' א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת ופריך שם ומ"ש מדר' אמי התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה הכא כיון דקא מפסיד כולי' אגרא ואתי ואמר אימר קושטא קאמר. הרי דכל שמפסיד של עצמו לגמרי נאמן לאסור גם לאחרים. וא"כ היה לנו לומר בעובדא דהלבו"ש מתוך שנאמנת להפסיד הדקין שלה לגמרי נאמנת ג"כ לאסור כל הבהמה לאחרים. אבל גם מזה אין ראיה דהרי כיון שאמר שלא עיבד כל הגוילין לשמן מחוייב לשלם לבעלים בעד כל הגוילין וכ"ש שי"ל דהך עובדא הוי שהיו כל הגוילין של הסופר וא"כ לא יפסידו הבעלים בשום דבר והוי כמו שבא להפסיד רק לעצמו. וכל מה שחקר הש"ס שם בהך דינא הוא רק לענין לפסול הס"ת לקרות בו. ומ"מ תי' זה אינו מספיק דמה בכך אם צריך לשלם וכי נאמר שאם אמר אחד אני טמאתי טהרותיך יהיה נאמן אף שלדבריו יצטרך לשלם בעדם גם רוצה לשלם. הא סתמא קאמר שם הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמא כו' שאם אין בידו א"נ ומשמע ודאי אפי' אמר שטימא אותם בידים. אע"כ כיון שעכ"פ החפץ הוא של אחרים וכבר יצא מתח"י א"נ לאסור של אחרים להוציאם מחזקת כשרותם דרוצה אדם בקב שלו ואינו רוצה בתשלומי דמיהם ועכ"פ אין זה שלו אלא של אחרים שא"נ עליהם וא"כ קשה בהא דס"ת שכתבתי כו'

ו לכן נלע"ד לפרש הסוגיא שם ע"פ שני השיטות הידועים בזה דלשיטת התוס' והרא"ש אין ע"א נאמן לאסור דבר שהוחזק כבר בכשרות אם אינו בידו. ולשיטת הרמב"ן והרשב"א וריטב"א נאמן ע"א גם באתחזק היתירא רק דפועל שאני דאמרינן מסתמא עשה כהוגן ושקורי משקר ולצעורי קא מכוין. ולכן א"ש בהא דסופר שאמר שלא עיבד הגוילין לשמן דכיון דבא להפסיד כל שכרו אתרע חזקה זו דמסתמא עשה כהוגן דאדרבא יש חזקה אחרת דאין אדם מפסיד לעצמו בחנם וע"כ אומר אמת לכן הדר דינא דע"א דעלמא נאמן לאסור של אחרים אפי' נגד חזקה. אבל בהא דנטמאו טהרותיך אפי' אומר אני טמאתים לא שייך כאן חזקה דאומר אמת שאינו מפסיד לעצמו דאין זה דין ידוע לכל שיצטרך לשלם שהרי היזק שאינו ניכר הוא והרי איתא שם פלוגתא דאמוראי אם היזק שאינו ניכר חייב מדינא או מקנסא לכן א"נ דחזקה דמשקר דפועל עושה כהוגן ולשיטת התוס' דס"ל דאין ע"א נאמן נגד חזקה צ"ל כמ"ש הפנ"י בכ"מ דהטעם דא"נ לאסור דאיכא למימר לצעורי מכוין משא"כ אם מפסיד כולי' אגריה אין לומר כן דבשביל לצעורי לחברי' לא יגרום לעצמו הפסד בחנם. וא"ש מה שמחלק שם בין הא דמפסיד שכר האזכרות לבד למפסיד כולי אגרי' די"ל דמיירי באם שכרו מס"ת הרבה עד שאם יפסיד שכר האזכרות מ"מ לא יהיה לו הפסד מכיסו שהריוח שמרויח בעד שלוקח מן הס"ת כולו בעד הקלפים ושכר טרחו משלים מה שיפסיד מכיסו ובכה"ג שייך לומר לצעורי מכוין משא"כ אם מפסיד כולי אגרי' דבזה מפסיד מכיסו מה שהוציא בהוצאות העורות ותיקונם דלא שייך לומר לצעורי מכוין לכך נאמן. ובלא"ה הסוגיא שם צ"ע מה שמחלק בין מפסיד שכר האזכרות למפסיד כולי אגרי' כמו שהקשה בני הרב הגדול מ' יוסף נ"י האבד"ק קנישין בחידושיו דא"כ נתת דבריך לשיעורים עד כמה הוא שיעור הפסד מועט דנימא דבכה"ג אין הסופר חושש לעצמו וא"כ אם הוא עני שדבר מועט נחשב אצלו לסך מרובה