בית נאמן סו

שגם המיעוט לפנינו בודאי דבכה"ג נאמן שאינו אלא כמברר הרוב שדבר זה הוא מן המיעוט שידוע לנו שישנו כאן ואין זה דומה למעיד לסתור החזקה. וראיתי בתשו' נוב"י (חלק אה"ע סי' ס"ט) שעמד בחקירה זו היאך נאמן ע"א באיסורים נגד רובא והיאך מאמינים לקצבים שהיו במקולין שלו רוב טריפות לומר שזהו מכשירה כיון דרובא עדיף מחזקה. וכ' שם לחלק דבחזקה דדינא שהמעשה נעשה בודאי רק שאנו מסופקים אם נעשה בהכשר בחזקה זו אנו אומרים דרובא עדיף מיני' אבל בחזקה שאנו מסופקים אם נעשה המעשה כל עיקר חזקה זו עדיף מרובא ובחזקת שבאמת נעשה המעשה רק שמסופקים אם נעשה בהכשר נאמן ע"א. ולכאורה יש סתירה לזה מסוגיא דרפ"ק דגיטין בהא דפריך היאך נאמן השליח לומר בפ"נ ובפ"נ לרבה דאמר משום דאין בקיאים לשמה הא הוי דבר שבערוה כו' ואתחזק איסורא כו'. והא שם ודאי נעשה מעשה הגט רק שא"י אם נגמר בהכשר היינו אם נכתב לשמה. אך יש לדחות קצת דש"ה דהשליח צריך שיאמר בפ"נ קודם שמוסר הגט ליד האשה לכן מיקרי זה חזקה שמחוסר מעשה אע"פ שעיקר מה שאנו דנין עליו הוא על כתיבת הגט ולא על המסירה ליד האשה. אבל הוא דחוק מאוד דכבר הוכחנו למעלה מדברי הרי"ף בהא דאשתמודעינהו דפלוני אחוה דמיתנא הוא דכיון דעיקר עדותו הוא על האיש אם הוא אחיו אין זה דבר שבערוה אע"ג דמחוסר מעשה החליצה. אלא ודאי שאני גבי גט דגם מה שאנו דנין על גוף הגט אם נכתב לשמה מיקרי דבר שבערוה ודומיא להא דהזאה מפרה על הטמא שכ' שם דמיקרי אין מחוסר מעשה ע"ש. עוד יש הוכחה לזה דאין חילוק בין רוב נגד חזקה שכבר נעשה מעשה לאם אנו מסופקים אם נעשה כלל דבשניהם קי"ל דרובא עדיף מהא דאי' במתני' דמס' שקלים נמצא בעיר שרובא ישראל חתיכות כו' דכשירות. הרי אף דשם יש להסתפק אם התחיל ונעשה מעשה שחיטה כלל דשמא עכו"ם הרגה בקופץ ובהמה בחי' בחזקת איסור עומדת אפ"ה קיי"ל דרובא עדיף. ואין לומר ש"ה משום דהוה רובא דאיתא קמן דבכ"מ מוכח דאין חילוק לדידן בין רובא דאיתא קמן לאם ליתא קמן. ועוד ראי' מפ' הלוקח בהמה במס' בכורות שהאריכו התוס' שם בהא דפסק כרשב"ג דלא מרחמא אא"כ ילדה למה לא קאמר משום דרוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדות אע"ג דיש לה חזקה דלא ילדה כלל. ושם לא תי' רק משום דמדרבנן מצרפינן מיעוטא לחזקה רק לפי' ר"י שם דמסקי התוס' דאזלינן בת"ר משום דיש חזקה אחרת כנגדה העמד הולד בחזקת שאינו קדוש ע"ש. הרי דמוכח דאפי' ברובא דליתא קמן קיי"ל דרובא עדיף מחזקה מדאורייתא אפי' בחזקה שמסופקים אנו אם נעשה המעשה כלל. גם מהא דפריך בר"פ האשה בתרא (דף קי"ט ע"א) באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י אמאי נימא הלך אחר רוב נשים דמתעברות ויולדות כו' ושם הא יש לה חזקת יבום והוי רובא דליתא קמן אפ"ה עדיף מחזקה שאנו מסופקים אם נעשה מעשה כלל. גם מהא דפ' כיסוי הדם (דף פ"ה ע"א) גבי רוב תינוקות מטפחים באשפה כו' ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת כו' מוכח שם דלרבנן דלא חיישי למיעוטא אמרינן רובא עדיף מחזקה אע"ג דהספק אם נעשה המעשה אם נגע בעיסה זו כלל לפי' התוס' שם שפי' רוב תינוקות מטפחים בעיסה וכ"ש לפרש"י שם דרוב תינוקות מטפחים בשרצים ע"ש. לכן לענ"ד דברי הנוב"י תמוהים בכאן

ב גמ' מ"ש שם דברובא דליתא קמן לית דינא ולית דיינא דע"א נאמן והוכיח זה מאשה שרוב ימיה טמאים כדאיתא בר"פ הרואה כתם ואעפ"כ מקרא דוספרה לה קיי"ל דנאמנת ע"ש. לענ"ד אין משם ראיה לפמ"ש בחדרים הקודמים בהיפוך דרובא דאיתא קמן והמיעוט לפנינו דעדיף טפי דבכה"ג ודאי דנאמן ע"א משום דאין זה אלא כמברר הרוב דזה הוא מהמיעוט שהוא טהור. וכעין מ"ש הר"ן בהא דהאב שאמר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן אע"ג דהוי נגד חזקה משום דהוא רק מברר החזקה שלזה נתקדשה ומשם מוכח ג"כ דבמיעוטא דאיתא קמן ורובא דאיתא קמן נאמן ע"א דהא גם כאן המקדש לא היה רק א' ורובא הם שלא קידשו אותה ואעפ"כ נאמן ע"א שזהו האחד שקידשה. ולא ידעתי למה כ' הגאון נוב"י דהא דאשה שרוב ימיה טמאים הוא רובא דליתא קמן. והרי אשה זו כיון שדרכה לראות רוב ימיה וא"י באיזה זמן נגעה בטהרות אין לך רובא ומיעוטא דאיתא קמן יותר מזה. ובזה א"ש ג"כ הא דמעשים בכל יום שמאמינים לקצבים על בשר כשר במקולין אף אם רוב טריפות במקולין דגם שם הוא מיעוטא דאיתא קמן. ובהיות כן מה שחקר שם לחלק בין קצב דנאמן משום דבידו לערבם ובין ע"א דעלמא שהעיד לאדם שנתערבו אצלו מיעוט כשירות ברוב טריפות ואמר העד שהוא מכירם דא"נ משום דאינו בידו. לפי מ"ש אין הדין כן אלא גם בכה"ג נאמן מטעם שכתבתי. וראיה לזה דהא בנאבד לו בשר בשוק במקום שרוב נכרים מצויים ומכירו בטב"ע נאמן עליו אע"ג דזה לא מיקרי בידו שהרי נאבד ממנו במקרה. וא"כ למה יהי' נאמן עליו יותר מע"א דעלמא והתם הוי רובא דאיתא קמן

ג ועי' ביו"ד (סי' ל"ט סעי' י"ז) במי שקנה ריאה ואמר שמצא בה סירכא כו' שהקשו האחרונים הא אין ע"א נאמן במקום דאתחזק היתירא משמע מדבריהם דגם נגד רובא דליתא קמן אין ע"א נאמן דהא הך חזקה דכשרות הוי חזקה שלא נתבררה וכמ"ש התוס' פ"ק דחולין. וצריכים אנו לדברי הרא"ש הדין דמתירין הגבינות משום דהוי' חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות הם וא"כ לא עדיף חזקה דאתיא מחמת רובא מרוב עצמו ומקור הדין הנזכר (שם סעי' י"ד) הוא מתשובת הרא"ש (כלל כ' סי' י"ט) ושם כ' טבח שהכניס ידו כו' וכ' שם הטעם משום דע"א נאמן באיסורים בדבר שבידו. ושם א"ש דכיון שהוא טבח והוא בעליו ובכה"ג נאמנים אפי' נגד חזקה והרא"ש לשיטתו אזיל כמ"ש בפ' הניזקין דכל שהוא בעלים שלו נאמן עליו אף שאין בידו עתה לעשות ע"ש. אבל הדין דקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא כו' שכ' המחבר שם קשה היאך נאמן על מה שאינו בידו ואינו בעליו. נהי דנאמן על הריאה עצמה דמיקרי בעליו ונאמן לשוויה אנפשי' חד"א איך נאמן על הבהמה לאוסרה וראיתי בס' לבושי שרד בחידושי דינים (סי' כ"א) במעשה שאשה אחת קנתה דקין אצל הטבח ואמרה שמצאה בהם מחט שכ' שהבהמה כולה אסורה לאותה אשה מטעם דשווי' אנפשה חד"א ומותרת לאחרים לאותם פוסקים דבאתחזק היתירא אין ע"א נאמן לאסור. והדקין אסורים לכל העולם דאדם נאמן על שלו לאסור. ודין זה תמוה לענ"ד ואין הדעת סובלתו דהיאך אפשר לומר דהאשה נאמנת לאחרים לחצאין לאסור הדקין והבשר עצמו יהי' מותר ומי יתן טהור מטמא. ואין זה דומה למחלוקת הגדולים במעשה דווילנא בחצי הבהמה שפירש מן הקבוע שבס' בית הלל ביו"ד סי' ק"י שפסקו דחצי הבהמה הנפרשת מותרת והנשארת בקביעותה אסורה. דשם אנו אוסרים הנשארת קבוע מדרבנן דהא תערובות חתיכות בחתיכות הראויות להתכבד אסור מדרבנן ומן התורה אזלינן בת"ר וכולם מותרות וכיון שגזרו חכמים לאסור חהר"ל דלא בטלה אין לבטל גזירת חכמים אף שהחצי שפירש מתירין מטעם כל דפריש מרובא פריש ובגזירת הכ' הוא מקרא דאחרי רבים להטות אע"פ שהיה באמת אסורה. משא"כ כאן כיון שנתפוס דהאשה נאמנת לומר שיש נקב בדקין כיון שהם שלה לאסור על כל העולם מוכרחים אנו להאמין בכולא מילתא. וראי' לזה מהא דאיתא בפ' החולץ (דף מ"ז ע"א) מעשה בא' שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל ר"י כו' נאמן אתה לפסול כו' רבינא אמר ה"ק יש לך בנים הן יש לך בני בנים הן א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. ופרש"י נאמן לפסול בניו משום שנאמר יכיר כו' וכ' התוס' שם בשם ר"י דה"פ נאמן אתה לפסול בניך פי' כשאין לו אלא בנים ולא בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך דכשיש לו בני בנים א"נ אפי' לפסול את הבנים. דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים. הרי אע"ג דיש סברא לפסול הבנים משום דנאמן עליהם מגזירת הכ' דכתיב יכיר כו' אפ"ה א"א לחלק דנאמן לפוסלם ולא לבניהם משום דהוי תרתי דסתרי. אלא