בית נאמן נז

כרבא. וא"כ כ"ש כשהוא א"י מזה כגון שאומר אביך קיבל קדושין בשבילך למה נאמן ע"א לאוסרה. ועי' ברמב"ם (פ"ט מה' אישות) דמשמע מדבריו ג"כ דס"ל דאסורה להנשא לכתחילה. והוסיף עוד לומר דגם בע"א אומר נתקדשה וע"א לא נתקדשה כלל והיא ג"כ אומרת שלא נתקדשה דאסורה להנשא וגרע טפי כשיש לה ע"א מסייע אותה משום דמעיזה טפי ע"ש במ"מ וכ"ז תימא למה. ועי' בחדר הקודם באורך שיש מקום לדברים אלו משום דילפינן דבר שבערוה מממון דכמו דשם ע"א אע"ג דלא מהני להוציא ממון מ"מ מחייב ש"ד הרי שיש לחוש קצת לדבריו לכן גם בקדושין מהני לכתחלה אם אומר שנתקדשה בפניו ובפני עוד ע"א. ולמד כן מסוגיא דפ"ב דכתובות שם דאינו מפרש כפי' התוס' דמעידים שזרק לה קדושין אלא מעידים סתמא ואפ"ה קתני לא תנשא. ועי' בפתח הבית (שם שורש ב' ענף ג') שהקשה לפ"ז אם ע"א נאמן לומר שנתקדשה לחוש לכתחלה למה אין האב נאמן לומר על בתו הגדולה קדשתיה כשהיא קטנה דמשמע דאפי' לכתחילה א"נ. ולפי מ"ש לק"מ כיון דמדין ממון ילפינן לה יש לה דין ממון כמו שם אין ע"א קרוב מזקיק לשבועה לכן גם לקדושין אין דבריו כלום רק דבקטנה נתנה תורה לאב נאמנות מגזירת הכ'. שוב מצאתי בס' המקנה בפ' האומר בהא דאמר אביי דע"א נאמן בדבר שבערוה אם הבע"ד א"י כ' שם ג"כ דטעמו דיליף מממון דמחייב שבועה ובאם הנתבע הוי ליה למידע ואומר א"י הוי משואיל"מ ע"ש. ודבריו שם אינם ברורים בזה דהא בממון גזירת הכ' הוא דהא ע"א בקרקעות ועבדים גם באומר א"י והוי ליה למידע פטור א"כ מאי חזית למילף בערוה מממון דמטלטלין ולא ילפינן מקרקע וכ"ש בעדות אשה דאדם. אבל מ"ש דלענין לאסור לכתחלה א"ש דילפינן משם דהכ' חשש לעדות ע"א דשמא קושטא קאמר עכ"פ לחייב שבועה בממון לכן ראו חכמים לאסור לכתחלה לינשא אבל לענין איסור בדיעבד אם נישאת ודאי דלא שייך למילף מממון מטעם שכתבתי. ולענ"ד טעמו של אבי' הוא דאע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ לענין זנות ס"ל דילפינן מסוטה דחזינן דשם גילה הכ' דאף דהיכא דליכא עדים כל שיש רגלים לדבר אסורה לו דע"א בטומאה אחר קינוי וסתירה מהני לאוסרה עליו. ובזה מתורץ מה שהקשה בפתח הבית שם לאביי בעד אחד אומר נתגרשה גם כן יהא נאמן כיון דסבירא ליה דעד אחד נאמן בדבר שבערוה ולענ"ד אין זה קושיא דודאי מודה אביי דאין דבר שבערוה פחות משנים. דאל"כ וכי ס"ל דבגט מהני ע"א והא בין ר"מ בין ר"א מודים דעכ"פ בעינן עידי חתימה או עידי מסירה. ולשיטת התוס' והרא"ש גם ר"מ מודה דבעינן ב' עידי מסירה. וגם סתמא דש"ס ברפ"ק דגיטין פריך בפשיטות והא אין דבר שבערוה פחות משנים וכי נימא דכל הסוגיות דלא כאביי. לכך נלע"ד דאביי רק גבי זנות ס"ל הכי ולמד מסוטה דגילה הכ' דכל שידוע לו אמיתת הדבר אסורה לו. לכן גם בע"א כל ששותק הוי רגלים לדבר ומהימן

ב והתוס' פ' האומר שם (דף ס"ו ע"א) ד"ה אמר אביי כו' כתבו וז"ל תימא והא אמרת המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו כו' וי"ל דהתם כיון דלא קידשה בפני עדים המעות מתנה אבל הכא הביאה אוסרת כו' ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל האמת כו' משמע קצת מדבריהם דרק בקדושין לא מהני ע"א משום די"ל דנתן מעותיו לשם מתנה. וכן י"ל דגם בגיטין לא מהני ע"א דלא נתן לשם גירושין אלא להשטות. אבל אם בא ע"א ואמר בפני ובפני עוד אחד נתקדשה נאמן. ולא כן משמע בכ"מ בש"ס וכי נאמר דכל הסוגיות דלא כאביי. לכך נלע"ד דכוונת התוס' ג"כ לחלק כעין מ"ש דבזה יש חילוק בין עדות זנות לעדות קדושין וגירושין דבזנות דגילתה תורה דכל שידוע לו אסורה עליו וה"ט דשם עיקר האיסור נעשה ע"י הביאה א"כ כל שידוע לו ודאי דאסורה עליו וכהא דפ"פ שבחדר הקודם לכן גם ע"א מהימן כל ששותק ויש רגלים לדבר וכמ"ש בדיבור שאח"ז שם. משא"כ בקדושין שעיקר המעשה נעשה במה שמקדש אותה ואסרה אכ"ע לכן כל שאין האיסור חל אכ"ע שהרי אין הע"א נאמן לגבי כ"ע. א"כ לא חל הקדש דידה ולא חל לגבי דידים וכמ"ש בחדר הקודם. ומ"ש דהמעות מתנה כוונתם דלא נימא כמו ששם הביאה אוסרת ואף שאין עדים הביאה אינה בטילה כך נימא בקדושין שבמה יתבטל. לזה כ' כיון שאין הקדושין חל כל שלא היו עדים בדבר ע"כ צ"ל דהמעות מתנה וכעין מ"ש בהמקדש אחותו. ובזה מיושב ג"כ מה דקשה גם לרבא דס"ל דע"א א"נ בזינתה משום דאין דבר שבערוה כו' א"כ גם במהימן כבי תרי למה מודה רבא דנאמן כדאיתא התם אי מהימן לך כבי תרי כו'. דהא בממון כה"ג ודאי דגם במהימן כבי תרי אינו מועיל להוציא ממון דגם משה ואהרן פסלה תורה בע"א. וסתמא כתיב לא יקום ע"א באיש וגו'. ולפי מ"ש א"ש דגם רבא מודה דאם הדבר ברור לבעלה ונתאמת בלבו שזינתה אסורה לו כמ"ש דפ"פ כשני עדים דמי והיינו משום דגילתה רחמנא שם דרגלים לדבר מהניא מקרא דועד אין בה כמ"ש רק דס"ל דע"א ושותק לא מהני דס"ל דזה לא הוי רגלים לדבר ממש. ולכן ס"ל לאביי דגם בעדות שבויה ועדות בן גרושה וחליצה כיון דע"י אסורה לכהן מיקרי זנות ונטמאה כתיב ביה א' לכהונה הרי דמה דפסולה לכהונה שביאתה הייתה באיסור שם זנות עליה. ולכן מביא אביי ראיה שם מהא עובדא דינאי המלך ומהא דעדות בן גרושה בפלוגתא דר"ע ור"ט

ג שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בפתח הבית (שורש א') שכ' בשם מהרי"ט בחידושיו שהבין ג"כ מדברי התוס' שם שכוונתם שגם אביי מודה דאף אם אמר ע"א נתקדשה בפני ובפני עד אחר דאין חוששין לקדושין והשיג עליו בס' פה"ב שם דהיאך אפשר לומר דכיון לשם מתנה דהא העד מעיד שאמר בפי' לשם קדושין ע"ש. ולפי מ"ש בחלון הקודם א"ש דהתוס' דקדקו בלשונם שלא כתבו שמסתמא נתן לה לשם מתנה אלא כתבו כיון שלא קידשה בפני עדים המעות מתנה ור"ל כמש"ל דכל שלא נתפרסם הקדושין ע"י שני עדים המעידים ע"ז שלא חל האיסור אכ"ע שאין ע"א נאמן אכ"ע ממילא לא חל הקדושין והמעות ממילא הוי מתנה. ואין זה דומה לזנות דשם הביאה עצמה אוסרת שהביאה אינה מתבטלת. וע"ש מ"ש בשם תוס' רי"ד שכ' לתרץ קושיית התוס' שם דס"ל לאביי באמת דמקדש בע"א חוששין לקדושיו ותמה עליו דא"כ יחלוק אביי על עיקר כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים. ובאמת עיינתי בתוס' רי"ד עצמו ולא מצאתי דבר מזה רק שפי' שם מ"ש אביי היא היא כו' דבאשתו זינתה בע"א שאינו מכחישו דנאמן כשאר איסורים ולא הזכיר שם הא דקדושין כלל. גם בלא"ה מוכרח הוא לחלק בין זנות לקדושין דהא גם מאן דסבר המקדש בע"א חוששין לקדושיו מודה דאם קידשה בינו לבין עצמו ודאי דאין הקדושין כלום אפי' שניהם מודים דאל"כ למה קאמר בע"א דוקא ובזנות אפי' ליכא עד כלל אם ראה הבעל בעצמו שאשתו זינתה ודאי דאסורה עליו דהא אפי' מצא פ"פ אסורה עליו ואמרינן דכב' עדים דמיא. וא"כ ע"כ צריכים אנו לחלק בין זנות דהמעשה עצמו אוסר למעשה הקדושין. והא לא תקשה למ"ש בכוונת דברי התוס' דאביי מודה דגם אם אומר ע"א שנתקדשה בפני ב' אין הקדושין כלום כל שלא נודע לכל והוי המעות מתנה דא"כ באומר לאשה קדשתיך ואין כאן עדים למה אסור בקרובותיה. וכן אם היא אומרת קדשתני דאסורה בקרוביו ואם אומרת נתקדשתי דאסורה לעלמא דשויתה אנפשה חד"א. דזה אינו דעיקר כוונת התוס' דאביי מודה דלאוסרה אכ"ע לא חל האיסור בלא עדים בדבר לא חל האיסור והקדושין גם לגבי עצמה וממילא ידעינן דע"א האומר שנתקדשה בפני שנים אין יכולת בידו לאסור עליו גם בשותק כיון דאין זה דומה לזנות שעיקר הביאה אוסר בעצמו גם בלא עדים ולכן כיון שע"א א"נ בדבר שבערוה אין יכולת ביד העד לאסור עליו דלו יהא עדות העד כאלו אנו יודעים שקידשה לפניו כל שלא היה רק העד עצמו אין הקדושין כלום ונמצא שעדות העד שאומר שנתקדשה בפני שנים כיון שיכול להיות שיתוודע הדבר ויתגלה ע"י שיבואו העדים ויהיה חל הקדושין אכ"ע לכן שפיר מקרי שוי' חד"א לגבי עצמו ועי' בפ' יש נוחלין (דף קל"ה ע"א) אמר לי' אביי הא אמרי דאיכא עדים במדה"י דידעי דאית ליה