בית נאמן נו

ופריך מי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה כו' ומסיק דפ"פ כשני עדים דמי ופרש"י שם דכיון דדבר ברור הוא לו שנבעלה כו'. והנלע"ד דשאני גבי סוטה דכיון דגילתה תורה דע"א נאמן בה לאחר קינוי וסתירה מקרא דועד אין בה וטעמא משום דרגלים לדבר כיון דקינא לה ונסתרה. הרי דלא הקפידה תורה על עדים דוקא אלא בשביל שבעלה יתברר לו ע"י עדים ובלא עדים אין זה ברור לו. ולכן כל שידוע לו בלא"ה אמרינן דלא אברו סהדי אלא לשקרי ולכן אסורה לו ומ"ש הכ' דבר למילף מממון היינו שכ"ז שאין ב' עדים אין זה ברור לו. אך לפ"ז יקשה א"כ גם בקדושין נמי נימא הכי כיון דילפינן מדבר דכתיב גבי סוטה. ובתשובה הארכתי בזה וכתבתי ליישב דבזה חלוק דין קדושין מדין סוטה דבקדושין עיקר המעשה הוא רק כדי לאסור לאחרים כמ"ש בריש קדושין (דף ב' ע"ב) דאסר לה אכ"ע כהקדש ונמצא דעיקר המעשה דקדושין הוא בשביל אחרים לכך בעינן שיקדש בב' עדים דכל דליכא ב' עדים אין זה ידוע לאחרים מהקדישו ואיסורו לכן לא חל האיסור אכ"ע. ולכן גם לדידיה לא מהני להיות אסור בקרובותיה דאין קדושין לחצאין משא"כ בסוטה דבלא"ה היא אסורה אכ"ע. וא"כ עיקר איסורה הוא רק לגבי בעלה בלבד. לכך כל שידוע לו אסור בה אפי' ליכא עדים. ולכך אסורה אח"כ ע"י ע"א בטומאה אחר קינוי וסתירה לגבי כהן כיון שכבר חל עליו שם איסור זונה וכעין מ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' סנהדרין) דאיסור שהוחזק ע"פ ע"א לוקין עליו אח"כ. ומה דילפינן בקדושין מקרא דכי מצא בה ערות דבר היינו שכמו שמצינו דלאסור על בעלה כל שא"י לו בעינן ב' עדים כמו בממון כמו כן בקדושין לאסור לאחרים בעינן ג"כ ב' עדים וז"ש בש"ס התם לא חב לאחריני הכא חב לאחריני ר"ל דבקדושין עיקר המעשה הוא רק לחוב לאחריני מצד איסור א"א ומה שנאסר בקרובותיה הוא טפל לעיקר הדבר ולא כפרש"י דפי' חב לאחריני משום איסור קרובות. וכן ראיתי בפי' הר"ן שם דמ"ש חב לאחריני היינו דאוסרה אכ"ע מצד א"א. ולפ"ז בממון א"ש מה דמהני הודאתו לגבי דנפשיה ולא מהני לאחריני דהתם לאו מצד המעשה בא עליו החוב אלא כיון שיודע שחייב לאחרים והודאת בע"ד כמאה עדים דמי הרי הוא עובר על לא תגזול וזה ברור לענ"ד בפי' הסוגיא שם. ולפ"ז מ"ש הגאון פנ"י לתרץ הא דאצטרך גז"ש דדבר דבר מממון אע"ג דבלא"ה הוא נגד חזקה משום לגלות אע"ג דהענין אמת. דבריו תמוהים דהא עיקר קרא דכי מצא בה ערות דבר דילפינן מממון גבי סוטה כתיב ושם אם הענין אמת אסורה לו וכמ"ש ולכן נראה ברור דלשיטת הסוברים דבשאר איסורים אין ע"א נאמן נגד חזקה צ"ל בדבר שבערוה אפי' ליכא חזקה בעינן ב' עדים וכמ"ש

טז עוד נלע"ד דמה דקאמר שם בקדושין אי מממון נימא מה התם הודאת בע"ד כו' לאו לענין הודאה שלוה וחייב לאחרים קאמר דודאי זה פשוט לש"ס דאין לדמות בזה קדושין לממון דהיאך אפשר לומר אם מודה שחייב לשמעון מנה שלוה ממנו ושמעון תובעו שיפטר והרי גזל בידו. אלא כוונת הש"ס כעין הא דר"פ הנושא (דף ק"ג ע"א) באומר לחברו חייב אני לך בשטר דחייב כר' יוחנן דקיי"ל כוותיה וכפי' התוס' שם שלזה הסכימו הרמב"ם ורוב הפוסקים דיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב דאלימא מילתא דשטרא. ע"ז מקשה דבזה שפיר דומה קדושין לממון דכמו דשם ע"י הודאתו נעשה עליו חייב אף בלא עדים כמו כן בקדושין נימא הכי. וע"ז משני התם לא חב לאחריני כו' ר"ל דשם עיקר מה שמתחייב לאחרים אינו חוב לאחרים אע"ג דע"י מקרה יכול להזדמן עי"ז ג"כ חוב לאחרים כגון שחייב ג"כ לאחרים כ"ז שלא הגיע זמ"פ של הראשון דיכול להתחייב א"ע גם לאחרים ונפ"מ דאין קדימה במטלטלין ושניהם חולקין. מ"מ עיקר הודאתו אינו לחוב לאחרים. וזה דומה לסוטה דנאמן ע"א אחר קינוי וסתירה אע"ג דאסורה גם לכהונה עי"ז מ"מ כיון שעכשיו היא נשואה לו ועיקר העדות הוא רק לבעלה מהני כל שרגלים לדבר. או באומר פ"פ מצאתי דנאמן לשוי' אנפשי' חד"א אבל בקדושין חב לאחריני ר"ל עיקר המעשה הקדושין הוא לאסור אותה אכ"ע אע"ג דעי"ז חב גם לדידיה לאסור בקרובותיה. מ"מ עיקר הדבר הוא לחוב לאחרים לכן לא מהני בלא עדים ובזה מתורץ מה שמצאתי בפתח הבית שם בשם הרשב"א שמקשה באמת הא בממון אם מתחייב א"ע לאחרים במקום דחב לאחרים בע"פ דאפ"ה מהני ותי' שם בשם הרשב"א די"ל מסברא גם בממון לא מהני הודאה רק דגזירת הכ' הוא מכי הוא זה אבל בדבר שבערוה דגז"ש דדבר דבר כתיב במקום ב' עדים אמרינן דלצד חובה של ממון הוקשו ולא לצד שאינו חובה ע"ש. ולא זכיתי להבין דברים אלו דא"כ למה קאמר הש"ס ה"ט משום דמחייבי לאחריני ובממון לא מחייב לאחריני הא לפי דבריו ממון שוה בזה לקדושין דגם שם חב לאחריני רק דלא הוקשו לממון לכל מילי. ועוד תמוה לי דהא גז"ש גמורה היא הא דדבר דבר וקיי"ל אין גז"ש למחצה ולמה לא נילף משם לכל מילי וגם כיון דלא מצינו להשוותו לממון לכל דבר שאין ללמוד ממנו כלל וכעין זה כתבו התוס' פ' שור שנגח (דף מ' ע"ב) ד"ה לאו לקרבן דלא מצי יליף נוגח מרובע גבי רצון משום דלא אפשר למילף בכל ענין בין באונס בין ברצון יעו"ש וכעין זה הוא בכ"מ בש"ס. אבל לפי מ"ש מתורץ הכל דבאמת שוה קדושין בזה לממון בכל דבר דבמקום דעיקר העדות הוא כדי לחוב לאחרים בשניהם בעינן ב' עדים ממש אפי' אם הענין אמת משא"כ אם עיקר הענין הוא לחוב לעצמו ודוק כי כן נ"ל ברור והא לא תקשי דא"כ בגירושין דקיי"ל ג"כ אין דבר שבערוה כו' ולא מהני הגט אם נתן לה בינו ובין עצמו בלא עידי חתימה ועידי מסירה דהא שם לא שייך עיקרו חב לאחריני דאדרבא ע"י הגט הוא מתירה לכ"ע ואף שגורם עי"ז לאוסרה לכהונה אין זה אלא גרמא בעלמא וכמ"ש דאין זה קושיא כלל מתרי טעמא חדא דכיון דקדושין ב' עדים מטעם זה ובלא ב' עדים אין מעשה הקדושין כלום גם גירושין דינא הכי דהא אתקש יציאה להויה מקרא דויצאה והייתה דילפינן לה לכל מילי ואין היקש למחצה ועוד דסברא הוא כמש"ל דכל מילתא דמתעבדי בי תרי צריכים תרי למשלפא דכיון דעיקר קדושין דידה נעשו ע"י עדים לכך התרתה ממנו בעינן ג"כ ב' עדים. ולכך גם באומר לאשה קדשתיך בפני עדים כיון דלפי דבריו באמת נעשה המעשה ע"י ב' עדים רק דלא מהימן בזה לגבי אחריני מ"מ לגבי דנפשיה שויא חד"א כמו בממון ממש אם מודה שלוה משמעון דחייב לשלם דאין בזה שוב חוב לאחריני רק לגבי דידיה שוי' אנפשיה חד"א וא"ש ג"כ מה דקיי"ל דקנין בפ"ע מהני ולא אברי סהדי אלא לשקרי כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' פ"א. משום דשם עיקר הדבר הוא לחוב לעצמו וז"ב ודוק בכ"ז:

יג ע"א שהעיד בדבר שבערוה אם יש לחוש לדבריו לכתחי' ובו נ"ח

א באה"ע (סי' מ"ז סעיף ג') וז"ל ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה אם אמר שמעולם לא היה בה ספק קדושין תנשא לכתחלה ואם זרק לה קדושין א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה לא תנשא ואם נישאת לא תצא ע"כ. ודין זה מקורו בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב) עד אומר נתקדשה כו' תרווייהו בפנוי' מסהדי כו' וכתבו התוס' שם להקשות דמאי אצטרך לאמר משום דתרווייהו בפנויה מסהדי תיפוק ליה דאין ע"א נאמן והיא בחזקת פנויה. ותי' דשם מיירי שזרק לה קדושין דאתרע חזקתה. וכבר הארכתי בזה למעלה. ומשמע שם דאם לא זרק לה קדושין רק שבא אחד סתם ואמר נתקדשה תנשא לכתחלה דוקא אם אחר מכחישו אבל אי ליכא אחר דמכחיש ליה אסורה לכתחלה וצ"ע למה כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים למה נחוש לעדותו ובשלמא אם אומר העד בפניה והיא שותקת י"ל משום דשתיקה כהודאה דמיא כהא דאמר נטמאו טהרותיך בפניך וכמ"ש התוס' שם וגם בזה קשה הא בזה יש חילוק בין שאר איסורים לדבר שבערוה כמ"ש רבא שם בפ' האומר מר אשתך זנתה כ' דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' אומר אשתך זינתה והיא שותק וקיי"ל