בית נאמן נה

דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים משמע דדוקא אם אתחזק איסורא דינא הכי: הגה"ה ודברי הירושלמי צריכים ביאור לענ"ד מ"ש ר"ט והיכן מצינו ע"א בממון. דזה לא שייך רק אם בא להוציא ממון דבזה בעינן ב' עדים דע"א אינו קם רק לשבועה אבל לא לפוטרו מממון שהוא מוחזק ודאי דע"א נאמן דהא ע"א מסייעו פוטרו משבועה ג"כ. ואין לומר דש"ה דהבעל א"י אם נטמאה. דמה בכך הא ע"א מחייב שבועה גם כשהתובע טוען בספק א"כ כ"ש לפוטרו מממון וכמ"ש הרא"ש בפסקיו רפ"ק דב"מ ע"ש. ועוד קשה הא סוטה כ"ז שלא נבדקה פטור מכתובתה. וא"כ כאן שיש ע"א שנטמאה וא"י ליבדק ע"י מים המאררים והיא גרמה לעצמה למה לא יועיל לפוטרו. לכן נראה דר"ט ידוע שהיה מתלמידי ב"ש כמ"ש בש"ס דילן פ"ק דיבמות מתי תבוא צרת הבת לידי כו' וכן בפ"ק דברכות שהטיתי לקרות כדברי ב"ש כו' וב"ש לשיטתם דס"ל שטר העמוד לגבות כגבוי דמי כדאיתא בפ' ארוסה (דף כ"ה ע"ב) מתו בעליהם עד שלא שתו ב"ש אומרים נוטלות כתובתם ולא שותות כו' וא"כ ע"א א"נ להפסידה כתובתה דהוי הוצאות ממון ממש. ור"ע שאמרו לו והיכן מצינו ע"א בא"א כשם שנאמן כו' לדבריו של ר"ט קאמר ליה אע"ג דלא ס"ל כדברי ב"ש דר"ע היה מתלמידי ב"ה: ועי' בחידושי רמב"ן ביבמות שכ' דה"ג ועוד דהא הוי ליה דבר שבערוה. ולענ"ד נראה לקיים גירסתינו ואפ"ה אין משם ראי' די"ל דהא דבעינן בדבר שבערוה ב' עדים היינו אם העדות הוא על ענין אחר שהגט נכתב לשמה ואין זה דבר להתיר ערוה ממש דהא כ"ז שאינו נותן הגט לידה אינה מגורשת והכתיבה הוא מילתא אחריתי. ולכן קאמר הש"ס והא אתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה כו' וכוונתו כעין מ"ש בפ"ק דחולין (דף ט' ע"א) א"ר הונא בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת נולד לה ספק בשחיטה כו' עד שיוודע לך במה נשחטה כו' הרי דכיון דהשחיטה באה להתיר איסור שהיה בה מקודם בעינן שיוודע שהותרה ויצתה מכלל האיסור שהוחזקה בו. וכמו כן כאן כיון שע"י הגט אנו באים להוציאה מאיסור א"א שהיה לה. ולכן אף שהספק נולד מצד אחר שהיינו הגט שבא להתירה והוא דומה לסכין שנמצא בו פגימה לאחר שחיטה דצריך שיוודע לנו אם נשחטה בסכין כשר כמו כן כאן צריכים אנו לידע בבירור שהגט נכתב בכשרות וז"ש והא אתחזק כו' ואין דבר שבערוה כו' ר"ל כיון שדבר שבערוה צריך ב' עדים כמו דבר שהוחזק באיסור לכן בעינן שיהיה נודע שנכתב לשמה. אך ביבמות ר"פ הא"ר שם דנקט ג"כ האי לישנא דשם הספק אם מת בעלה א"א ליישב כך. וי"ל דסירכא דלישנא דרפ"ק דגיטין שם נקט וכעין זה מצינו בכ"מ

יג והנה לשיטת הפוסקים דס"ל דע"א א"נ במקום חזקה בכל איסורי תורה לא לאיסור ולא להיתר. מוכח ג"כ דס"ל דבדבר שבערוה אע"ג דליכא חזקה אין ע"א נאמן דאל"כ למה לן גז"ש דדבר דבר מממון למה ישתנה דינו משאר איסורי תורה. ולכאורה יש לתמוה על הרמב"ן שהביא הר"ן בשמו בפ' האומר בגיטין בסוגיא דשליש בהא דאומר לשלוחו צא וקדש לי כו' דאם באו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו מותר בקרובותיהם משום דלא אתחזק בהו איסורא ע"ש. והוא תמוה כיון דהוי דבר שבערוה וכמו שהקשה עליו הר"ן באמת. אבל לפי מ"ש א"ש די"ל דהרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל בכל איסורי תורה ע"א נאמן אפי' אתחזק איסורא. וא"כ י"ל דמה שחידשה תורה בערוה למילף דבר דבר מממון היינו דוקא באתחזק איסורא וכמו בממון שיש חזקת ממון לנתבע (וזה סותר למ"ש למעלה חלון ט' דלהרמב"ן דס"ל נפשטה הבעי' דע"א במלחמה צ"ל דס"ל דדבר שבערוה בעינן ב' עדים אפי' ליכא חזקה. וי"ל דכוונת הרמב"ן שם בגיטין הוא משום דנגד הקרובות עצמם ודאי דאין לאסור להם להתקדש לאחרים דהא הם לא הוחזקו באיסור כלל ע"י הך חזקה דשליח דלא מהני זה רק לגבי המקדש משא"כ להם עצמם כיון שברור להם שלא נתקדשו וכיון שהם מותרות להנשא לאחרים שוב א"א לאסור למקדש קרובותיהם מטעם ספק כיון דמעיקר הדין מה"ת היה ראוי לילך בת"ר רק משום קבוע הוא ואין לך בו אלא חידושו וכמש"ל. וכן מורה לשון הרמב"ן שם שהביא הר"ן ועוד דהרי התוס' פ"ב דנזיר (דף ל"ג ע"א) כתבו דאין שם קבוע ממש כיון שאין האיסור ידוע במקומו רק מטעם קנסא יעו"ש ודו"ק (והר"ן י"ל דאזיל ג"כ לשיטתו דהוא כ' בשאר איסורי תורה דאין ע"א נאמן במקום חזקה כמ"ש בפ' הניזקין ובקדושין פ' האומר שהכריע שם כשיטת התוס' וא"כ מה שחידשה תורה בדבר שבערוה דאין ע"א נאמן צ"ל דאע"ג דליכא חזקה ואפשר שזהו כוונת הר"ן שם שכ' וז"ל דאע"ג דלא אתחזק איסורא דהרי אף לאסור אמרינן כן. ור"ל דא"א לומר דוקא באתחזק איסורא דהרי אף בשאר איסורים אמרינן כן דאין ע"א נאמן. וא"כ מה חידשה תורה בערוה (ומ"ש שם אח"ז דהא באומר אשתך זינתה כו' אינו מדברי הר"ן אלא מהגהת ד"ת שם ע"ש) ועי' בס' פתח הבית (שורש ב' ענף ג') שדחק מאוד בפי' דברי הר"ן אלו מ"ש דאף לאסור אמרינן כן ולפי מ"ש א"ש בפשיטות

יד ועי' בס' פנ"י סוף מס' גיטין שהקשה באמת קושיא זאת למ"ד דבעינן אתחזק איסורא בדבר שבערוה למה לי גז"ש דדבר דבר מממון ותי' דהכ' בא לגלות אף דהענין אמת לא מהני בלא עדים ודחק שם מאוד דא"כ היאך מדמה לה לממון. ולפי מ"ש א"ש דבאמת לדעת הסוברים דע"א [א"נ] באיסורים במקום חזקה א"כ בערוה אפי' בלא חזקה א"נ ומה דמדמה לממון י"ל לפי מש"ל בחדר הקודם דבאבידה דליכא חזקת ממון היכא שיש טוען בברי לפנינו ואומר שהאבידה שלו אין ע"א נאמן עליו וכן בערוה הדין כן. אך לפי מש"ל דבאבידה ע"א נאמן היכא דליכא חזקה ואין מכחיש בברי. א"כ היה לנו לומר גם בדבר שבערוה הדין כן כיון דמממון ילפינן לה. ולפ"ז קשה מהא דפ' האומר בקדושין (דף ס"ו ע"ב) דמוכח שם דע"א א"נ לומר על כהן דבן גרושה הוא דהוי דבר שבערוה והא שם לא שייך חזקה לא מבעי' למ"ד בפ"ק דכתובות (דף י"ב ע"ב) למאן דמכשיר בה פוסל בבתה מ"ט איהי אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות וא"כ ליכא חזקה כאן כלל. וגם אין כאן מכחישו בברי דהיאך יודע הבן אם הוא בן גרושה או לא וא"כ למה קאמר שם דפסולו בשנים דע"א א"נ. אלא גם למ"ד דמכשיר בה מכשיר בבתה דחזקה דאם מהני לגבי בת מ"מ כל שהאם מתה כבר ואין אנו דנין על האם רק על הולד לא שייך חזקת כשרות כמו שמוכח מדברי רש"י (שם א') בעובדא דינאי המלך. וכן קשה שם בפלוגתא דאביי ורבא באשתו זינתה בע"א דאמר אביי שם מנא אמינא לה כו' ומייתי עובדא דינאי מלכא כו' ה"ד אילימא תרי אמרי אשתבעי כו' אלא לאו בע"א וטעמא דמכחיש ליה כו' ורבא אמר לעולם כי תרי כו' ולמה לא דחי רבא דש"ה דליכא חזקת כשרות לינאי דהא הספק היה על האם וכבר מתה כמ"ש רש"י שם ולכך לא מכחיש ליה מהימן משא"כ כשאשתו זינתה דאית לה חזקת כשרות וע"כ צ"ל דרבא כללא כייל דאין דבר שבערוה פחות משנים אע"ג דליכא חזקה ואע"ג דליכא דמכחיש ליה בברי. וצ"ל דלא דמי לאבידה משום דאינו רק חששא שאנו חוששין שמא איש אחר אבדו וגם כמש"ל שהרי לא יצטרך להחזירו לאחר בלי סימן ודוק

טו ובאמת צריך טעם כיון דילפינן דבר דבר מממון למה ישתנה דין ערוה מממון דאף שהענין אמת לא יועיל בלא עדים. והא דאמר שם (דף ס"ה ע"ב) מי דמי התם לא מחייבי לאחרינא הכא קא מחייבי לאחרינא. צ"ע דתינח שלא יועיל קדושין בלא עדים לאוסרה על כ"ע משום דלא מהימן לאוסרה לאחרים. אבל היאך מותר המקדש בקרובותיה דלגבי נפשי' למה לא יועיל והא גם בממון מצינו דאע"ג דלא מהימן לגבי אחרינא מהימן לגביה דנפשיה כגון אם היה חב לאחרים ואמר על שט"ח שבידו פרוע הוא דא"נ לחוב לאחריני ולגבי נפשיה מהימן אם אמר מעצמו בלא תביעת בע"ח כמ"ש הרא"ש בפ"ב דכתובות ומבואר בחו"מ (סי' מ"ז סעיף א') ע"ש. עוד תמוה בעיני כיון דהא דבעינן בקדושין ב' עדים הוא דילפינן דבר דבר מממון. ועיקר קרא דדבר גבי זנות אשתו כתיב כי מצא בה ערות דבר. והרי בסוטה קיי"ל כל שהבעל והאשה מודים שזינתה אסורה לו אפי' בלא עדים. ולא עוד אלא אפי' היא מכחשת נאמן בעלה לשוויה אנפשיה חד"א דסוגיא ערוכה היא בפ"ק דכתובות (דף ט' ע"א) האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו