בית נאמן נד

לגמרי. א"כ אכתי קשה דברי השו"ע שם למה פסק הך דינא בסתם וכאלו אין חולק עליו והרי לדעת התוס' מוכח דלא מהני כ"ש שדעת כמה פוסקים הכי הוא דגם בלא אתחזק איסורא אין דבר שבערוה פחות משנים. וגם ס"ל לכמה פוסקים דע"א א"נ באשה מה"ת. ועוד דגם רש"י ס"ל דע"א א"נ מה"ת בעדות אשה כמ"ש בפ' חביות דטעם שהאמינו חכמים לע"א משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ומה שהקשה שם מהא דזה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה דשניהם נותנים גט י"ל לפי מ"ש הר"ן בהא דנאמן לומר אני קדשתיה משום דשם בא לסייע להך חזקה ואינו אלא מברר החזקה ועדיף יותר מלא אתחזק כלל בדבר שבערוה וכמ"ש בס' פתח הבית (שורש ב' ענף ג') גם י"ל כיון שלא הוחזקה א"א גמורה ע"פ שני עדים כי אם ע"י האב שאמר קדשתי את בתי שהתורה נתנה לו נאמנות דמה דבעינן בדבר שבערוה ב' עדים היינו במה שנתחזק תחי' ע"י עדים או שנתחזקה חזקה גמורה כגון פנויה שקודם קדושין ידוע שהייתה פנויה ואנן סהדי ולכן שהוחזק תחי' בשני עדים אין החזקה מתבטלת כי אם ע"י שני עדים. וכעין זה איתא בפ' השולח (דף ל"ג ע"ב) כל מילתא דמתעבדא בי עשרה צריכה בי עשרה למשלפא. וכן בנתקדשה בפני עדים צריכים ב' עדים בגירושין לסתור החזקת א"א שהיה ע"י עדים. ובכה"ג ילפינן דבר דבר מממון שכן בממון א"א לתבוע לחברו כשהוא כופר כי אם בב' עדים כיון שידוע שתחי' לא היה חייב לו ואנן סהדי. משא"כ כאן דאירע חזקת פנויה דידה שלא ע"י עדים כי אם ע"י האב ולכן כמו שנתחזקה באיסור ע"י ע"א כמו כן מתבטל חזקה זו על ידי עד אחד ולכן כשבא עד אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. וא"כ הי' יוצא לנו דין חדש באם באו ב' עדים ואמרו שבפניהם נתקדשה לאיש א' והם אין מכירין המקדש ובא אח"כ א' ואמר אני קדשתיה י"ל דאין ע"א נאמן אף ליתן גט. וקצת יש להביא ראיה למ"ש ממ"ש בירושלמי פ' האומר על הך מתני' דבא א' ואמר אני קדשתיה וז"ל מתני' פליגא עליו המביא גט ממדה"י ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו ומשני תמן הוחזקה א"א ברם הכא לא הוחזקה אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו פלוני קידש וי"ל דכוונתו כמ"ש דדוקא בהוחזקה א"א בפני ב' עדים בזה לא מהני דבר שבערוה אף שנגרע החזקה קצת כסברת התוס' היכא דדייקא ומנסבא וכה"ג. מ"מ בעינן ב' עדים לפשריה דכאיסורה כך היתירה. משא"כ כאן שאין איסורא דידה נעשה אלא ע"י עדות אביה לבד. אבל לא מצאתי דבר זה מפורש בפוסקים באם ב' עדים העידו שנתקדשה פלונית וא"י למי אם בא א' ואמר שהוא קידשה אם הוא נאמן או לאו. ולפי משמעות לשון הר"ן שכ' דלכך נאמן שמברר החזקה ואמר הוא שקידשה משמע שגם בנתחזקה בב' עדים דינא הכי ולענ"ד דברי הירושלמי לא משמע אלא כמ"ש וצ"ע לדינא

ט עוד נלע"ד להביא ראיה דשיטת התוס' דבדבר שבערוה אפי' ליכא חזקת א"א לא מהני ע"א מן התורה ממ"ש בר"פ הא"ר (דף פ"ח ע"א) ד"ה משום עגונא כו' דאע"ג דמה"ת אין ע"א נאמן יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת במקום שיש טעם וסברא. והרי התוס' בעצמם כתבו בפ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) בהא דקאמר שם הא באשם תלוי קאי שהקשו למה לא קאמר בחטאת קאי דמוקמינן לה אחזקת א"א משום דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מגרע לחזקה דא"א. הרי דמוכח מדבריהם דבדבר שבערוה אע"ג דאתרע חזקת א"א אין ע"א נאמן מה"ת. וע"ד חידוד הי' אפשר לפרש ג"כ הך בעי' דע"א ביבמות וע"א בקטטה או ע"א במלחמה בפ' הא"ר ובפ' האשה שלום דהש"ס מסופק אי טעמא דע"א דמהימן משום דמלתא דעל"ג לא משקרי בה כו' או משום דאשה דייקא ומנסבא. והיינו דאם נאמר דע"א בדבר שבערוה דא"נ הוא משום חזקת א"א א"כ הא דהאמינו לע"א באשה הוא משום דדייקא ומנסבא ומגרעא חזקה דא"א ונמצא דנאמן מדינא. או דבדבר שבערוה בעינן ב' עדים אפי' ליכא חזקה לכך צ"ל דהא דע"א נאמן הוא משום מילתא דעל"ג. וא"כ לשיטת הרי"ף ושאר פוסקים דס"ל דנפשטה הבעי' דע"א במלחמה וא"כ צ"ל דאין הטעם משום דייקא דידה. וע"כ צ"ל דדבר שבערוה בעי שנים הוא ג"כ אף דליכא חזקה דא"א. והנה דעת הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א הוא ג"כ דנפשטה הבעי' וא"כ גם לדידהו צ"ל כן

י וקצת היה לענ"ד להוכיח דע"א א"נ בדבר שבערוה אפי' ליכא חזקה מהא דאי' ברפ"ק דסוטה (דף ב' ע"ב) ע"כ לא פליגי רבנן אלא בקינוי וסתירה אבל בטומאה ע"א מהימן ותנן נמי ע"א אומר ראיתי שנטמאת לא הייתה שותה מנלן דמהימן ע"א דת"ר ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר כו' ומסיק שם הטעם משום דרגליים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. וכן איתא בפ"ק דכתובות (דף ט' ע"א) אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה וע"א כו' משום דרגלים לדבר כו' מוכח דאם לא קינא לה אף דנסתרה אין ע"א נאמן לומר שנטמאת אע"ג דאיכא עידי סתירה דהא קיי"ל כר"י במשנה שם דבעינן ב' עדים בסתירה והרי כל שנסתרה אבדה חזקת כשרותה כמ"ש הפוסקים בכ"מ. וכן מוכח בכ"מ. וא"כ למה לנו קינוי בשנים בעידי סתירה וע"א בטומאה תהיה אסורה לבעלה. אע"כ משום דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' ליכא חזקה. אך יש לדחות זה לענ"ד דש"ה דכל אשה היושבת תחת בעלה יש לה ב' חזקות הא' חזקת כשרות וצדקת דידה שלא זינתה ואפי' הייתה פנויה היה לה חזקה זו. ועוד יש כאן חזקה שניה חזקת היתר לבעלה ככל דבר המוחזק בהיתר שיש לו חזקה זו דאין ע"א נאמן עליו וכיון שנסתרה יצתה מחזקת כשרות שהרי גילתה עצמה שאינה צדקת וכשירה שנזהרות מיחוד וסתירה. אבל עדיין נשאר חזקת היתר לבעלה. שע"י סתירה זו אינה יכולה לאסור עליו ואין ע"א נאמן לאוסרה על בעלה שהוחזקה לו בהיתר וכיון שקינא לה בפני שנים הרי גילה הבעל דעתו שמקפיד על סתירה ומגרע חזקת היתר עליו. ונמצא שעי"ז אתרע שני החזקות לכן שוב נאמן עד אחד שאמר נטמאה

יא ולפ"ז יש לדקדק משם להיפוך דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דאתרע חזקתה דהא ודאי מה דקאמר בש"ס שם דלכך נאמן ע"א כיון שיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. אין ר"ל שרגלים לדבר וקרוב לודאי שנטמאה דא"כ היאך ילפינן מסוטה לספק טומאה ברה"י דספיקו טמא דלמא ש"ה משום דקרוב לודאי הוא משא"כ בספק השקול אלא ודאי דע"י קינוי וסתירה אין כאן אלא סילוק החזקה לבד ונשאר הדבר בספק. וכן יראה מלשון התוס' פ"ק דחולין (דף ט' ע"ב) ד"ה הלכתא שכ' בפי' דע"י קינוי וסתירה אתרע חזקתה ילפינן משם כל ספק טומאה היכא דליכא חזקה ע"ש. ומ"מ גם זה יש לדחות דש"ה דאין זה עדות בדבר שבערוה לאסור ע"י לבעלה דהרי בלא עדותו כבר נאסרה על בעלה ע"י קינוי וסתירה מגזירת הכ' עד שתשתה המים והע"א אינו בא רק למנוע ממנה שתיית המים. אך מ"מ קשה הא דקאמר התם על מה דתנן במשנה פלוגתא דר"א ור"י דר"א ס"ל מקנא ע"פ שנים ומשקה ע"פ ע"א ור"י ס"ל מקנא ע"פ שנים ומשקה ע"פ שנים. וקאמר שם בגמ' מ"ט דר"י דכתיב ועד אין בה בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה. א"כ משמע דבלא קרא הוי אמינא דגם בסתירה די בע"א והא בלא סתירה עדיין לא נאסרה עליו ע"י קינוי לבד. וא"כ הסתירה גורם האיסור. וא"כ היאך נאמן לומר ע"א שנסתרה הא אין דבר שבערוה פחות משנים. וגם זה י"ל משום דקאמר שם מ"ט דר"א דאתקש סתירה לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה. וא"כ אתיא שפיר לר' יהושע דאצטריך מיעוטא דבה דלא נאמר דגזירת הכ' דבסתירה נאמן ע"א מדאתקש לטומאה וכה"ג מצינו בכ"מ בש"ס. עי' רפ"ב דברכות (דף י"ג ע"א) ורבנן אצטריך שמע משום דכתיב והי' דלא נדרוש כרבי ע"ש וכן בכ"מ

יב וראיתי בירושלמי דסוטה פ' מי שקינא וז"ל ר' טרפון אומר ע"א נאמן לטמאותה ואין ע"א נאמן להפסידה מכתובתה ר"ע אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כך נאמן להפסידה מכתובתה אמר לו ר' טרפון היכן מצינו ע"א בממון כלום אמר לו ר"ע היכן מצינו ע"א באשת איש כלום. אלא כשם שע"א נאמן לטמאותה כך ע"א נאמן להפסידה כתובתה כו' הרי מבואר דאע"ג דע"י קינוי וסתירה ודאי דאתרע חזקת כשרות דידה שהרי עברה על איסור יחוד דאורייתא וגם רגלים לדבר איכא כמ"ש בש"ס. וגם חזקת היתר לבעלה אתרע שכבר נאסרה עליו משעת קינוי וסתירה. וא"כ מאי קאמר ר"ט היכן מצינו כו' וכן ר"ע מאי קאמר לי' היכן מצינו שע"א נאמן בא"א הא בכל דבר שבערוה הדין כן דע"א נאמן במקום דליכא חזקה אע"כ כמ"ש דבאמת אין ע"א נאמן בשום דבר שבערוה אע"ג דליכא חזקה. ומה שדקדקו הפוסקים ממ"ש ברפ"ק דגיטין שם מה שמקשה שם היאך נאמן השליח לומר בפ"נ ובפ"נ (נכתב) לשמה הא אתחזק איסורא