בית נאמן נ

בכה"ג נאמן ע"א נגד רוב באם יש מיעוט לפנינו ואינו מיעוט במציאות ובמקרה וכמ"ש בתשו' נוב"י דאל"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו להאמין לטבחים שבשר זה כשרה באם יש במקולין רוב טריפות. וע"כ משום דאין זה סותר הרוב רק מברר שהרוב הוא בחתיכות האחרות לא בזו. כמו כן כאן הע"א מברר שאבידה זו של האיש הזה שהוא ג"כ מן הרוב ועוד דאפי' נימא דע"א לא מהימן באיסורים ביש רוב טריפות ומיעוט כשירות נתערבו בו להעיד שחתיכה זו כשירה היינו דוקא בכה"ג שמעיד נגד רוב ממש והרוב מכחישו. משא"כ באבידה דהמוצא אבידה יכול לדחות לכל מי שיתבענו ולומר לו אתה מן הרוב ואין זה שלך וא"כ לעולם לא יחזיר. וא"כ חזר הדין בין המוצא ובין האומר שלו הוא והוי דבר השקול. וכיון דליכא כאן חזקת ממון דהא למוצא לא בא החפץ מדעת בעליו בהיתירא כמ"ש התוס' ספ"ק דכתובות. לכך שפיר י"ל דנאמן העד נגדו דהרי לאחרים אין מחוייב להחזיר כ"ז שאין מי שאומר סימנים דידה וכמ"ש. ולא דמי הא להא דאיתא בפ' האומר בקדושין (דף ס"ג ע"ב) האומר קדשתי את בתי כו' ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן. והקשה שם הפנ"י הא הוי ע"א נגד רובא דש"ה דאם נאמר דאזלינן בת"ח היא אסורה לו בודאי מטעם א"א וכודאי א"א דמי לכן הקשה שפיר. גם בלא"ה קושיית הפנ"י יש ליישב כמ"ש תחי' דאין זה מכחיש הרוב אלא מברר הרוב. גם מ"ש דהא דפסקינן גבי גט דע"א נאמן עליו לומר שהגט שלו היינו משום דהוי רק חששא דרבנן. גם זה אינו דא"כ מאי קאמר בפ' א"מ בבעי' דרבא אי סימנים דאורייתא וקאמר שם דנפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דהא באיסור חששא דרבנן ודאי די"ל דגם אם סימנים דרבנן ג"כ מהני דהם אמרו והם אמרו וכמש"ל. וע"כ צ"ל כמ"ש בס' מראות הצובאות (סעיף כ"ד ס"ק פ"ב) דשם בגט אשה יש חששא דאורייתא היכא דלא נודע כלל שיוסף בן שמעון אבד כאן גט או אם הוחזק שני יב"ש ג"כ יש חששא דאורייתא ע"ש שהאריך בביאור דברי התוס' מ"ש דבחשש נפילה בגט אינו אלא מדרבנן דלאו בכל גווני הוא וגם צידד שם דלמסקנא אין הדין כן ע"ש

יד אמנם זה נראה ודאי דע"א לא מהני בממון אפי' היכא דלא שייך חזקת ממון במקום שיש תובע ומכחיש בברי מהא דפ' י' יוחסין (דף ע"ג ע"ב ודף ע"ד ע"א) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כו' בד"א שמקחו בידו כו' והיינו משום שכ"ז שמקחו בידו רמי' עלי' למידק ולכך נאמן כבי תרי או משום דיש לו מיגו שהי' נותן לו כמ"ש הפוסקים בזה אבל באין מקחו בידו א"נ אלא כע"א דעלמא מוכח דבלא טעמא דמיגו או משום דרמי' עליו לא היה נאמן כשנים הרי מוכח דאין ע"א נאמן במקום שיש טוען ברי ומכחישו. הן אמת לפי מאי, דמסקינן שם ל"צ דנקט זוזי מתרווייהו ואמר חד מדעתי' וחד בע"כ י"ל דמיירי שהלוקחים אין טוענים ברי שא"י להם למי נתרצה המוכר ששניהם השליכו המעות ליד המוכר. וא"כ משמע לכאורה דגם בא"י ג"כ אין ע"א מועיל בממון גם היכא דליכא חזקת ממון. וא"כ לכאורה מזה סתירה לדברי הר"ן שהבאתי בהא דאבידה. מ"מ אין זה מוכרח דשפיר י"ל דמיירי דטוענים ברי כל א' לי נתרצה. אף שיש לדחות די"ל דהש"ס קמ"ל דבזמן שמקחו בידו נאמן לעולם. אע"ג דהתובעים יכולים להשביעו היסת. וקי"ל דעד הצריך שבועה אינו עד. ואעפ"כ כשמקחו בידו נאמן מ"מ מדברי הפוסקים מוכח כמ"ש. עש"ך חו"מ (סי' רכ"ב ס"ק ב') דכאן מיירי שפטרוהו משבועה. דאל"כ לא א"ש מ"ש דכשאין מקחו בידו נאמן בע"א ע"ש. עוד מוכח כן מדין שליש דקי"ל כ"ז שלישותו בידו נאמן כשתים משום דמתחי' הימנוהו לשליש וגם מטעם מיגו אע"ג דבגיטין פ' האומר (דף ס"ד ע"א) שם בדין שליש אין מוכרח כ"כ די"ל דמיירי בדבר דשייך בו חזקת ממון כגון שהשלישו בידו שט"ח דנאמן לומר דאינו פרוע מ"מ הפוסקים לא חילקו בכך עי' בחו"מ בהג"ה (סי' נ"ו סעיף ג') אבל יש להם תרעומות עליו כו' ובש"ך (שם ס"ק כ') כ' דאין להם תרעומות בסך המעות שהשלישו בידו כו' הרי דגם בליכא חזקת ממון א"נ אלא מטעם שליש דהימנוהו או מטעם מיגו ע"ש. אך צ"ע לפ"ז ג"כ במה דקאמר שם בפ' י' יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כו' בד"א כו' ופריך וליהדר ולדייני ומשני בשודא דדייני. והנה דין שודא לא מצינו כי אם במקום דליכא דררא דממונא ואין שום אחד מהם מוחזק כגון בהא דפ' הכותב ההוא דאמר נכסי לטובי' אתו שני טובי' כו' שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם ת"ח שודא דדייני כו' וא"כ הרי שם ודאי דאין טוענים ברי דמנין יודעים לאיזה מהם כיון הנותן. וגם אינם מוחזקים שניהם. ואעפ"כ אין הדיין נאמן אם הדין יצא מתחילה רק כע"א. הרי מוכח דע"א לא מהני בממון אפי' היכא דליכא חזקת ממון וגם שניהם אינם טוענים ברי. הן אמת שהי' אפשר לפרש ג"כ שודא דדייני באופן שיש חזקת ממון כגון הא דפ' המוכר את הבית (דף ס"ב ע"ב) במוכר שדה לחבירו מצר לו מיצר ראשון כו' מבלע וליכא עליו ריכבא דדיקלא כו' מבלע ואיכא עליו כו' אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא שודא דדייני ע"ש. דהתם המוכר מוחזק בקרקע ואית ליה חזקת מאריה קמא. ובכה"ג שייך לומר כל שאין בעלי דינים עומדים לפניו א"נ אלא כע"א דשם לא מהני ע"א להוציא מיד המוכר. אבל רש"י פי' שם שודא דדייני כגון הא דאמר נכסי לטובי' כו'. ובדוחק י"ל דמ"ש שם אם אין בעלי דינים עומדים לפניו אינו נאמן אלא כע"א דנפ"מ אם יש עד אחר מכחיש את הדיין דאם הי' דינו כשנים אין ע"א יכול להכחישו. אבל כיון שא"נ אלא כע"א הוי עד כנגד עד וא"נ יותר ממנו. אבל גם זה אינו לפי מ"ש בחו"מ (סי' כ"ב) דשנים נאמנים לעולם אפי' כשאין בע"ד עומדים לפניו ואפי' יש שנים אחרים מכחישים אותו ואומרים שזיכו להשני נאמנים הדיינים יותר מהם ע"ש בסמ"ע וש"ך. א"כ י"ל דגם אם ע"א מכחיש לדיין אחד נאמן הדיין יותר מהעד. מ"מ י"ל דנפ"מ אם שנים מכחישים הדיין דאם הי' בע"ד עומדים לפניו נאמן דיין אחד יותר משנים המכחישים אותו. אבל אם אין בע"ד עומדים לפניו א"נ אלא כע"א ואם שנים מכחישים אותו אין דבריו של א' במקום שנים. וא"כ גם הא דנאמן בעל המקח כו' ג"כ י"ל דנפ"מ אם יש ע"א מכחיש אותו. עי"ל גבי דיין דנפ"מ אם קדם אחד ותפס דאז אם דינו כע"א לבד א"נ להוציא מיד המוחזק ודו"ק

חדר יב ע"א בדבר שבערוה במקום דליכא חזקה ובו ט"ז חלונות

א בס' פתח הבית האריך הרבה אי הא דאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים אם בעינן דוקא אתחזק איסורא או אע"ג דליכא חזקה כלל ג"כ דינא הכי. והגאון המחבר הנ"ל האריך בחריפות ובקיאות בכמה סוגיות בש"ס ופוסקים כמעט לא הניח מקום להתגדר בו. אך ראיתי להזכיר קצת מקומות מה שלא זכרם הוא, ומה שנתחדש לי בס"ד. הנה בפ"ק דגיטין (דף ב' ע"ב) פריך לרבה דאמר טעמא דבעינן בפ"נ ובפ"נ משום דאין בקיאים לשמה הא אתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים ומשני רוב בקיאים הם לשמה. ואפי' ר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי כו' מוכח קצת מזה דבספק השקול בדבר שבערוה אע"ג דליכא חזקה אינו נאמן

הגה"ה עי' בפ' כיסוי הדם (דף פ"ו ע"ב) בהא דתינוק שנמצא בצד עיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאים כו' מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע ליה רובא ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להיתר ע"ש מוכח מזה דלר"מ דחייש למיעוטא ע"י דחייש למיעוטא בצירוף החזקה חשיב לספק השקול ולכן בטומאה דספק טומאה ברה"ר או ברה"י בתינוק שאין בו דעת לשאול מותר. ועי' תוס' שם ד"ה סמוך כו' שהקשו למה ליה לומר לר"מ סמוך מיעוטא לחזקה בלא חזקה נמי טהור כיון דחייש למיעוטא הוי ספק השקול. ותי' שם דקאמר הש"ס הכי לומר דחזקה לא הוי בהדי רובא דאי הוי בהדי רובא הוי מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ וא"כ לשיטת תי' זה משמע לר"מ היכא דחזקה מהני בהדי מיעוטא לחומרא הוי כמו