בית נאמן מט

לך כו' וכעין זה מצינו שחילקו באפשר לצמצם בין בידי אדם לידי שמים. עי' תוס' פ"ב דחולין (דף כ"ח ע"ב) ובפ"ב דבכורות ובכ"מ מ"ש בהא דגיטין קרוב לזה כו' מחצה על מחצה כו' גם י"ל דכוונת בעה"ת במ"ש דמצאו במקום שהניחו לא שיודע באמת צמצום המקום אלא ר"ל שלא נראה ריעותא בבירור שימצאו במ"א דאז ודאי דצריך סימן אלא אפי' מצאו כו' ר"ל שלפי אומדנא שלו הוא במקום שהניחו מ"מ כיון דא"י בבירור המקום ממש דלא הוי מקום סימן לכן בעי סימן אחר למ"ד סימנים דאורייתא או טב"ע למ"ד דרבנן וכמש"ל

יא והר"ן ז"ל בפ' או"ב בהא דקאמר ש"מ מדר' אבא דאין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא כ' וז"ל סימנים הללו של זנב ושל אדנים סימנים מובהקים הם לסמוך עליהם בכל התורה שהרי הי' סומך ר' אבא עליהם עכ"ל. מוכח מדבריו שלא פי' כפרש"י דקאי על הך בעי' דפ' א"מ בסימני אבידה אלא דהכא מיירי בסימני פרידות במה שנדע אם הוא בן חמורה או בן סוסיא דסומכין על סימני זנב ואזנים ואנו אומרים שהוא סימן טוב. והוא כהך דפ' אין מעמידין ופ' א"ט סימני דגים וסימני ביצים אי הוי דאורייתא. ואין זה תלוי כלל בהך בעי' דפ' א"מ די"ל דגם שם לא נפשטה הבעי' וי"ל דסימנים דרבנן מ"מ בסימני פרידות סימן מובהק הוא שידוע הי' לחכמים שכל הנולדים מן החמורה אינם דומין לנולדים מן הסוסיא באלו סימנים דזנב ואזנים. ומ"מ לפי מש"ל די"ל דאף דסימנים דרבנן אומדנא מיהו איכא ובאבידה וגט אשה מדבר שבערוה אין סומכין על אומדנא כמו בממון דילפינן דבר דבר מממון דבעינן עדים ממש. משא"כ בשאר איסורי תורה דמצינו דסומכין על אומדנא וכמש"ל. והרי מצינו דסומכין באיסורי תורה בקרוב כמו בעגלה ערופה רק דברוב וקרוב הולכין אחר הרוב משום דרובא עדיף מקורבה אבל בשווים אזלינן בתר קורבה כדאיתא בפ' לא יחפור (דף כ"ד ע"ב) בשמעתתא דניפול. ואע"ג דשם מוכח דגם באבידה אזלינן בתר קורבה במ"ש שם נמצא בין שני שובכות כו' קרוב לזה שלו כו' הבמ"ע דשניהם שווים. מ"מ באבידה מועיל ג"כ סימן מדאורייתא או מדרבנן לכן מהני ג"כ קורבה. וגם אי נימא דקורבה הוי עדיפא יותר מסימן. ולכן גם למ"ד דסימנים דרבנן באבידה. מ"מ קורבה הוי דאורייתא מ"מ טעם דקורבה הוא ודאי משום אומדנא. ועי' תוס' שם ד"ה רוב וקרוב דמוכח מדבריהם שם דבמקום שאין הרוב סותר קורבה אזלינן בתר קורבה באיסור דאורייתא אפי' בקורבה דלא מוכחא יעו"ש היטב. והרי בממון ודאי דלא מהני קורבא כגון באם הי' מונח חפץ אצל בית ראובן בקרוב לו ונטלו שמעון הרחוק ממנו ואמר דשלו הוא ודאי דאין ראובן יכול להוציא משמעון במה שנאמר דכיון שהי' מונח בקרוב לביתו מסתמא הוא שלו משום דבממונא לא אזלינן בתר אומדנא להוציא. והא ודאי דאומדנא דסימנים עדיף מאומדנא דקורבה שהרי באבידה אם נמצא קרוב לראובן ושמעון נתן בה סימנים ודאי דמחזירין לשמעון אף שהיה רחוק ממקום האבידה וא"כ כיון דמצינו דסומכין באיסור תורה על קורבה כ"ש דסומכין על סימנים בכל איסורי תורה והיינו מטעם אומדנא כמ"ש. וכן מצינו דסמכינן אטעימת קפילא ארמאי באיסור תורה אפי' למ"ד טעם כעיקר מן התורה והיינו ג"כ מטעם אומדנא דקפילא לא מרעי אומנתו. וי"ל ג"כ הא דמהני סימן מובהק ביותר מדאורייתא לכ"ע גם באיסור ערוה ובאבידה מן התורה הוא ג"כ מטעם אומדנא. והיינו משום דהוי אומדנא דמוכח ביותר דבכה"ג אפי' בממון מצינו בכ"מ דמוציאין ע"י אומדנא דמוכח טובא שהרי מצינו שמוציאין מן היתומים בכה"ג כדאיתא בפ' הכותב (דף פ"ה ע"ב) בההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא כו' משום דלא אמיד ויהיב סימנא. ועי' בתוס' שם ד"ה ועוד דשני הטעמים צריכים לא אמיד ויהיב סימנא כו' ועי' בחו"מ סי' רצ"ז

יב ועפ"ז י"ל ג"כ הסוגיא דפ' ג"ה במאי דאמר רבא טב"ע עדיף מסימנא תדע דאלו אתו סהדי ואמרי פלנא דהאי סימני' והאי סימני' קטל נפשא כו'. ועי' תוס' שם דלאו דוקא בד"נ קאמר כך אלא גם אי אתו ואמרי פלניא דהאי סימני' כו' לוה מפלוני כו' ג"כ אין מוציאין מידו. ולפ"ז צ"ע למה נקט רבא דוקא קטל נפשא ולא אמר רבותא יותר דאפי' בממון דקיל אין מוציאין ע"י. וגם יש לדקדק קצת במאי דאמר האי סימני' והאי סימני' כו' ולא אמר בקיצור דהאי סימני' קטל כו'. ולכן היה נלע"ד דלרבותא נקט רבא הכי דטב"ע עדיפא אפי' מסימן מובהק ביותר המועיל באבידה ובאיסורים מה"ת לכ"ע ואפי' להוציא ממון מועיל בכה"ג משום דהוי אומדנא דמוכח טובא דמוציאין ממון ע"י. לכן קאמר דהאי סימני' והאי סימני' ור"ל כמ"ש הפוסקים דשני סימנים אמצעיים מצטרפים להחשב לסימן מובהק ביותר. מ"מ לענין דיני נפשות אין זה מועיל דאין הולכין בנפשות בתר שום אומדנא כלל מקרא דוחקרת ודרשת היטב כמש"ל בחדר הקודם. ובעינן עדים דוקא. מ"מ ע"י טב"ע קטלינן לי'. ולכן הוצרך רבא להזכיר זה רק גבי קטלא. דבד"מ באמת מועיל. ועכ"פ מוכח מסוגיא זו דאפי' ע"י סימן מובהק ביותר לא קטלינן לגברא מדאמר דהאי סימני' והאי סימני' דאומרים כמה סימנים לפי הפוסקים דס"ל דשני סימנים אמצעיים מיקרי סימן מובהק ביותר. וזה דלא כמ"ש הגאון נוב"י שהבאתי למעלה בחדר הקודם. ומ"מ מסתימת דברי הפוסקים משמע דגם ממון אין מוציאין אלו אמרי סהדי פלניא כו' אפי' בסימן מובהק ביותר ולא נמצא דין זה מפורש וצ"ע בכל זה

יג והנה מה שנתבאר (חדר י' וחדר זה) באורך בשם הר"ן דע"א נאמן באבידה במקום דליכא חזקת ממון לא מצינו בדברי הפוסקים מי שיחלוק עליו בהדיא. והי' נראה לפסוק כן לדינא. ובפרט שראיית הר"ן ראי' גדולה היא מדמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן ע"י טב"ע אבל בס' פתח הבית (שם ענף ו') כ' דמדהשמיט בשו"ע חו"מ (סי' רס"ז) דין זה דע"א מהימן נראה מדבריו דס"ל דע"א לא מהימן. וכ' שם שבדיני סימנים האריך בזה להוכיח כן. מלשון הסוגיא דפ' א"מ מהא דאף השמלה כו' דמשמע להדיא דבעינן עדים. והעולה מתוך דבריו שם הוא דמזה משמע דע"א א"נ בממון אפי' היכא דליכא חזקה. וגם י"ל משום דהוי ע"א נגד רובא דאולי האבידה מרוב בני אדם אחרים. ומה דפסקינן באה"ע (סי' קל"ב) גבי גט דנאמן ע"א במקום דליכא חשש נגיעה היינו משום דשם ליכא רק חששא דרבנן אולי נאבד עוד גט כזה. ועפ"ז הניח בצ"ע למה בצורבא מרבנן מהדרינן אבידה ובכל התורה לענין נאמנות ע"א לא מצינו שיהא חילוק בין צורבא מרבנן לשאר אינשי והניח בצע"ג יעו"ש. ולענ"ד אין דבריו מוכרחים כלל. דאין לנו לחלוק על הר"ן במקום שלא מצינו בפוסקים חולק עליו. ומ"ש דכן משמע מן הסוגיא דפ' א"מ דנקט עדים דוקא אין מזה הכרח כלל דנקט עדים לאפוקי סימנים ור"ל עדות המועיל. וגם י"ל דנקט הכי אפי' היכא שיש טוען לפנינו בברי דשלו הוא. דבכה"ג י"ל דגם הר"ן מודה דלא מהני אף היכא דליכא חזקת ממון נגד טענת ברי דגזירת הכ' היא לא יקום ע"א באיש וגו' דלא מהני כל שיש אחד טוען בברי משא"כ סימנים למ"ד דאורייתא דמפורש ג"כ עד דרוש אחיך אותו גזירת הכ' דמהני ואפשר דעדיפי מע"א וכמ"ש כ"ז למעלה. ומה שהשמיט הש"ע הך דינא בחו"מ י"ל דסמך על מ"ש דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן משום חזקה דלא משקר ומזה נלמד דכ"ש דע"א מהני דג"כ חזקה דלא משקר דאין אדם חוטא ולא לו דודאי עדיף ע"א דעלמא מצורבא דרבנן לגבי נפשיה. וראי' לזה דע"י ע"א מחייב הנתבע ש"ד להכחישו ובצורבא מרבנן התובע לע"ה בע"פ פטור מש"ד בכופר הכל. ומ"ש שם להקשות דאם נאמר דע"א מהני מטעם דליכא חזקה א"כ יהיה נוגע ג"כ מהימן כמו באיסורי תורה ע"ש. אין זה קושיא כל עיקר דשאני נוגע די"ל שמא מלוה ישינה יש לו עליו ומורה היתירא משא"כ באיסורי תורה אין אדם חשיד לאכול איסור וגם דממון נפשו של אדם מחמדתם כו' וא"י היאך מדמה ממון לאיסורים הא לדעת כמה פוסקים ע"א נאמן באיסורים אפי' נגד חזקה כשיטת הרשב"א וסייעתו ובממון לכ"ע אין ע"א נאמן להוציא מחזקה והא דכ' שם דגם באבידה הוי ע"א נגד רוב דיותר י"ל דהיא מרוב בני אדם אחרים. אין בזה ממש מתרי טעמי. חדא דגם באיסורים