בית נאמן מח

ח לכן נלע"ד יותר דטעם דסימנים לאו מטעם רובא ולא משום דהוה כע"א. אלא מטעם אומדנא אתינן עלי' דכל שאנו רואים שא' בא ונותן סימנים שלה אומדנא הוא דודאי הוא שלו ואין לחוש לשמא גם אחר אבד חפץ כזה הדומה בסימנים. והא דמיבעי' לי' אי סימנים דאוריי' או דרבנן הוא משום דקיי"ל כרבנן דפליגי על ר' אחא וס"ל דלא אזלינן בממון בתר אומדנא. וזה דומה להא דפליגי ר' אחא ורבנן הובא בפ' המוכר פירות (צ"ב ע"א) שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצידו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח כו' אין אומרים בידוע שזה נגחו כו' ר' אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו וקאמר שם דאמר רב אנא דאמרי אפילו לת"ק כו' ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לר' אחא ע"ש. הרי דלת"ק גרע אומדנא יותר מרובא. ולכן אפילו לרב וגם לשמואל דמודה באבידה דאזלינן בת"ר כיון דליכא חזקת ממון מודה אי נאמר דסימנים אינם כתובים בתורה בקרא דאף השמלה וגו' דלא אזלינן בתר סימנים באבידה משום דלא הוי רק אומדנא לבד. ואנן קי"ל כת"ק דלא אזלינן בתר אומדנא בד"מ. וגם י"ל דאפשר דר' אחא דס"ל דאזלינן בתר אומדנא בד"מ ס"ל דסימנים דאורייתא מקרא דשמלה הרי גילתה תורה דסמכינן אסימנים בממון והיינו משום טעם דאומדנא. ות"ק ס"ל דאפילו נאמר סימנים דאורייתא מ"מ לא ילפינן מאבידה. דש"ה דליכא חזקת ממון דגם ע"א מהני בי' וכמ"ש הר"ן משא"כ להוציא ממון ע"י לא מצינו ובזה יש ליישב ג"כ לישנא דש"ס פ' א"מ בהא דבעי אם סימנים דאורייתא או לא. וקאמר נפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים כו' ולמה לא נקט נפ"מ להתיר שאר איסור תורה בסימנים ולמה נקט דווקא גט אשה. והיינו משום דבאמת אומדנא הוי דמי שנותן סימן מסתמא הוא שלו ולא חיישינן במידי דלא שכיחא שיארע דבר אחר בסימן כזה רק אי אמרינן דבפסוק לא נזכר להחזיר אבידה בסימנים. א"כ מסברא אין לנו לומר דיועיל אומדנא בממון אע"ג דליכא חזקת ממון כ"כ דשמא יתברר אח"כ דשל אחר הוא. וכעין זה איתא בפ' המקבל (ק"י ע"א) בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא כו' והא קיי"ל קרקע בחזקת בעלי' כו' התם מילתא דלא עבידי לגלויי הכא מידי דעל"ג היא ואטרוחי בי דינא כו' ע"ש. אבל אי סימנים דאורייתא ונזכר בכתוב ג"כ א"כ גילתה תורה כאן בפסוק דבכה"ג אזלינן בתר אומדנא. ולכן בשאר איסורי תורה דמצינו בכ"מ דאזלינן בתר אומדנא (ועי' מ"ש בספ"ק דחולין בטבלה ונמצא עליה דבר חוצץ כו' מבואר שם דבאיסור תולין במצוי ורגילות (כעין מ"ש חזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן והיינו ג"כ מטעם אומדנא. וכן מ"ש חזקה שליח עושה שליחותו וכן בכ"מ. לכן ודאי דסמכינן ג"כ להתיר בשאר איסורי תורה. משא"כ בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון כמו שמצינו שאין מוציאין ממון ע"י אומדנא. כמו כן אין מתירין א"א ע"י סימנים ולכן נפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים. וכן בס"פ האשה בתרא להתיר אשה ע"י עדים שמת בעלה בסימנים. ובזה הוה א"ש ג"כ הא דרב אסי בחבית של יין דאמר דאם בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה

ט וראיתי במה"צ סעי' כ"ד שהאריך להוכיח מדעת כמה פוסקים דס"ל דסומכים על סימנים בכל איסורי תורה והשיג שם על הגאון אבן העוזר בתשו' שכ' להיפוך והוכיח מדברי בעל התרומות שהביא הב"י (סי' ס"ג) היפוך ממ"ש בעל אהע"ו שם. והיינו ממ"ש דאם הניח חתיכה בשר בשוק בין א"י אפי' מצאה במקום שהניחה אסורה אם אין מכירה בטב"ע או ע"י סימן הרי דמותר בסימן ע"ש שהאריך. ולענ"ד אי משום הא לא איריא ואין ראיותיו מוכרחים די"ל דכוונת בעל התרומות לפי דלא איפשיטא הבעיא אי סימנים דאורייתא או לא. ולכן כ' בעה"ת שניהם סימן או טב"ע. ור"ל דסימן מהני אי סימנים דאורייתא. וטב"ע מהני אי סימנים לאו דאורייתא ולכן הזכיר בעה"ת שניהם סימן או טב"ע. דלדבריו לא הוצרך בעה"ת להזכיר טב"ע דהא נלמד במכ"ש מסימן דטב"ע עדיף מסימנא ושם לא נחית בהך דינא לפסוק אי סימנים דאורייתא או לא ומילתא דפסיקא נקט. גם מ"ש לבאר דברי סה"ת שכ' בהניחה בשוק בין הגוים אע"ג דמצאו במקום שהניחו אסור אם אין מכירו בטב"ע או ע"י סימן דלכך לא מהני סימן מקום משום דהניחה בשוק במתכוין בין הגוים דבזה אין מועיל סימן מקום שיש לחוש שמא א"י החליפו טוב ברע. ומזה הוכיח כיון דמהני סימן. א"כ מוכח להיפוך דסימנים מועיל באיסור דאורייתא. ויישב שם דברי הרא"ש והר"ן די"ל דס"ל הכי. לענ"ד אין נראה כן כיון דהרא"ש העתיק בכ"מ דמספקא לן אי סימנים דרבנן אי דאוריי' וכן בגיטין פ' כל הגט. א"כ היאך ס"ד לסמוך ע"ז באיסור תורה דהרא"ש מסתמא לי כפי מה שכתבתי למעלה דגם אם נאמר סימנים דרבנן מועיל בשאר איסורי תורה מטעם אומדנא דהרי רש"י בפ' או"ב בסוגיא דפרידות במ"ש ש"מ סימנים דאורייתא דהיינו הך בעי' דסימנים דאורייתא דפ' א"מ. והרא"ש לא השיג בשום מקום על פירש"י בזה ובוודאי מפרש ג"כ כפירש"י ודלא כמ"ש הר"ן ושאר מפרשים דמ"ש שם ש"מ סימנים דאורייתא היינו כמו הא דסימני ביצים כו' וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד. ועוד קשה לפי מ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ס"ג ס"ק ט') להוכיח מדברי הרא"ש והפוסקים דאם הניח בשוק ומצאו במקום שהניחו מותר אפי' במקום שרוב א"י מצויים. וא"כ קשה היאך מתירין כיון שיש חשש שמא החליפו טוב ברע. אע"כ דבאמת לא שייך שם חשש החלפה כיון שלא נמסר בידם לשמור דהא בשוק אין דרך לשמור ע"ג קרקע. וא"כ אם הי' הא"י מחליף היה נוטל לגמרי. ולמה יניח שם אחרת. וכן מדברי הרא"ש שהביא הש"ך שם דכ' דאפי' במקום שרוב א"י לא חיישינן שמא עורבים החליפוהו והביאו באותו מקום כו' ע"ש. ולמה לא חשש שמא הא"י החליפו טוב ורע אלא ודאי כמ"ש

י ולכן נ"ל דבלא"ה אין ראי' מדברי הרא"ש מדמתיר במציאה במקום שהניחה דסימנים דאורייתא די"ל דכאן עדיף טפי מסימן ולאו משום דמקום סימן ככל סימן אמצעי שבאבידה דמיירי שמצא מצומצם ממש במקום שהניחה בלא זיז כ"ש וזה הוי כסימן מובהק ביותר וראי' לזה ממ"ש בפ' כל הגט (כ"ד ע"ב) דאמרי נקב יש בצד אות פלוני כו' ודווקא נקב כו' מספקא לי' אי סימנים דאורייתא כו' הרי דצמצום מקום לכ"ע הוי מדאוריי' וכן למדו הפוסקים מזה גבי עיגונא דאיתתא דצמצום סימן באבר במקום מיוחד הוי סימן מובהק ביותר משום דאחד מאלף לא ימצא כזה. וה"ה כיון שהניחו בכוונה מסתמא כוון לראות לכוין המקום שהניח בצמצום גדול והוי סימן מובהק ביותר. משא"כ הא דמקום סימן דפ' א"מ דשם מיירי בדרך הינוח אבל לא בצמצום המקום ממש וכן משמע לשון הש"ס שם דקאמר מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סימן משום דאמרינן כי היכא דמתרמי לך האי מקום ה"נ איתרמי לחברך משמע מלשון איתרמי שהניח שם החפץ במקרה לא כדי שידע לכוון צמצום המקום ממש. אבל הרא"ש מיירי בצמצום מקום שהניח במתכוין כדי שידע אח"כ סימן מובהק ובזה א"ש גם דברי בעה"ת שהביא הב"י די"ל דלא פליג על הרא"ש. וכוונתו במ"ש דאפי' מצאו במקום שהניחו היינו שלא צימצם המקום במכוון ממש בכוונה. לכן הוי רק סימן אמצעי. ולכן בעי עוד סימן. והיינו כמ"ש כמה פוסקים דשני סימנים אמצעיים מצטרפים לכ"ע לעשות סימן מובהק ביותר ומ"ש אח"כ או בטב"ע היינו אפי' אינו יודע המקום שהניחו בו אז מותר ע"י טב"ע לכ"ע. וא"כ אין הכרח כ"כ מדברי הפוסקים הנ"ל לומר דס"ל דמהני סימנים באיסור דאורייתא אם נאמר סימנים דרבנן ובחנם השיג על הגאון אהע"ו. דלפי מ"ש מוכח קצת מדברי בעה"ת דסימנים אין מועילים בשאר איסור דאוריי' גם י"ל דדעת בעה"ת דאף אם נאמר סימנים דאורייתא אינו אלא כע"א. וכיון דלא מהני נגד חזקה כ"ש נגד רובא דעדיף מחזקה. וכיון שכאן מיירי במקום שרוב א"י ולכן כ' דאפילו מצאו במקום שהניחו לא מהני כי אם בסימן משום דהוי צירוף ב' סימנים והוי כמו סימן מובהק ביותר כמ"ש. או כיון שמצאו במקום שהניחו אתרע הך רובא דרוב א"י. דע"פ רוב אין אחר מניח במקום שמונח חפץ של אחר ואם הי' רוצה לגזול הי' נוטל הכל ולא הי' מחליף. והוי כהא דאיתא בפ"ב דכתובות רוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא וכן אי' בפא"ט (נ"ג ע"א) רוב אריות דורסים כו' אדרבה רוב הדורסים אין צפרנם נשמטת כו' וא"כ הוי כפלגא ופלגא. ולכן מועיל סימן שיש לו מתורת ע"א שמועיל במקום ספק השקול. ועי' תוספ' ר"פ א"מ שכתבו דלמ"ד מקום הוי סימן מיירי במצאו דרך הינוח לא דרך נפילה. וכן משמע מלשון רש"י שם (כ"ג ע"ב) ד"ה א"ד דאפי' כיון מקום מושבה מסויים לא הוי סימן מובהק ביותר. דלמ"ד מקום לא הוי סימן אפי' סימן אמצעי לא מיקרי כדאי' שם מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סימן דאמרינן לי' כי היכא דאיתרמי לך האי מקום כו' ע"ש. ומ"מ יש לחלק בין מתכוין להניח במקום מצומצם ממש למניח במקום סתם שלא בכוונה. וכן משמע מלשון דקאמר כי היכא דאתרמי