בית נאמן מז

מיני' למ"ד דרבנן. ולמ"ד דאורייתא עכ"פ ודאי דהוי כמו ע"א ואפשר דעדיף מיני'. ולפי מש"ל (בחדר הקודם) דלמ"ד סימנים דאורייתא עכ"פ הוי כמו רובא ואפשר דעדיף מרובא. לפ"ז יקשה לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דא"כ אם יבאו עדים ויאמרו פלניא דהאי סימנא כו' לוה מפלוני מנה יוציאו ממון עי"ז וזה לא מצינו בשום מקום. ולהיפוך כתבו התוס' בפשיטות בפ' ג"ה (צ"ה ע"א) ד"ה פלניא דע"י סימנים דפלוני לוה אין מוציאין ממון. ודוחק לומר דהתוס' כ"כ לדידן דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ועוד דאם מת הלוה והעידו עליו עדים פלניא דהאי סימנא כו' שכבר מת והחוב בתוך זמנו א"כ אפי' לשמואל יוציאו ממון מיורשיו עי"ז דהא היורשים טוענים שמא ובברי ושמא גם לשמואל מוציאין ממון ע"י הרוב כדמשמע בכ"מ בדברי התוס' (עי' בס' פתח הבית שחקר בזה אם הולכין אחר הרוב בברי ושמא ואכ"מ) ורציתי לומר דבאמת אפילו אם נאמר סימנים דאורייתא אין זה בגדר רוב אלא הוי כמו ע"א. והיינו מדחזינן דהתורה גילתה דמחזירין אבידה בסימנים והיינו משום דבאבידה ליכא חזקת ממון וכמו שמחזירין אבידה ע"י ע"א כמש"ל בשם הר"ן (עי' בס' מה"צ בפתיחה לסעי' כ"ד שכ' בפשיטות דאין מחזירין אבידה בע"א ובמחכ"ת אשתמיטתי' דברי הר"ן בפ' ג"ה שכ' להיפוך) ולכך גם גבי גט אשה מחזירין ע"י סימנים דע"א מהני שם כיון דליכא אלא חששא שמא מאחר נפל וכמ"ש בס' מראות הצובאות בפתיחה לסעי' כ"ד ע"ש. וכן באשה שמת בעלה מהני ג"כ סימנים כמו שמועיל ע"א משום דדייקא ומינסבא (אך קצת י"ל דבכה"ג לא שייך דייקא ומנסבא משום דאמרי בדדמי והיא סבורה שבוודאי מת בעלה דלא סלקא אדעתא שמא אחר הוא שיש לו סימנים אלו)

ו והא לא קשיא אם נאמר דסימנים דינם כע"א ממש. א"כ הא דאמר בפ' א"מ שם את"ל סימנים דאורייתא סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח. למה יניח הא הוי ע"א נגד ב' עדים ואין דבריו של א' במקום שנים. דזה אינו דאף דאנן אמרינן דסימנים הוי כמו ע"א. מ"מ ל"ד דבשלמא ב' עדים כיון דשם אחד להם שפיר שייך לומר אין דבריו של א' במקום ב'. אבל סימנים וע"א כיון דאינם משם א' הא לחודא קיימא והא לחודא קיימא וסימנים אלו אין מוכיחים שהרי גם השני אומר סימנים וא"כ אין מזה ראי' כלל ונשאר רק ע"א ובמקום שיש אחר טוען ברי כנגדו אין ע"א מועיל כמ"ש בחדר הקודם באורך. גם יש ליתן טעם נכון לזה דבשלמא אם לא הי' אחר נותן סימנים שפיר שייך לומר דהוי כמו ע"א. אבל כיון שגם השני אומר שלא יהיו כמוכחשים (אמרינן) לכן אמרינן דכיון דגם אחר נותן סימנים. א"כ ודאי דגם אצלו נאבד חפץ כזה שיש לו סימנים אלו. וא"כ א"י של מי הוא החפץ הזה וע"א לא מהימן להוציא מטענת שכנגדו שטוען ג"כ ברי שהוא שלו. ולפ"ז מ"ש בחדר הקודם דאם אחד העיד על טב"ע וב' העידו על סימנים עם טענת ברי של בעל הסימנים כתבנו שם דעידי סימנים עדיפא למ"ד סימנים דאורייתא משום דהוי רובא נגד העד. לפי מ"ש אין הדין כן כיון דסימנים לא הוי רק כע"א הוי כמו עד כנגד ויניח. ואם כבר הוחזר ליד בעל הע"א אין מוציאין מידו. אבל אי סימנים דרבנן לא הוי כע"א וגרע מיני'. ולכך אפי' באו שנים אחד אומר שמכיר בטב"ע שהוא של ראובן וב' עדים מעידים על סימנים ואין כאן תובע בברי שהוא שלו כגון שמת בעל החפץ אז ע"א שמעיד ע"פ טב"ע עדיף טפי. ואפשר שאפי' כבר הוחזר ע"י עידי סימנים מוציאין מיד היורשים ע"י העד שמעיד ע"י טב"ע. אך אפשר לומר דגם למ"ד סימנים דרבנן לפי מ"ש בפ' א"מ דעבוד תקנתא להחזיר בסימנים משום דבעל אבידה גופי' ניחא לי' דליהדר בסימנים משום דסבור כ"ע לא ידעי סימנים דידה כו' א"כ כבר נתרצה תחיל' שאם יבוא א' ויאמר סימנים שינתן לו אע"פ שאפשר שאיש אחר יבוא ויאמר סימנים. והוי כאלו הוחזר לו ברשות בעל אבידה ודוק. והא לא קשיא דא"כ למה קאמר רבא סימנים ועדים ינתן לבעל העדים אפי' למ"ד סימנים דאורייתא ומשמע דכ"ש אם סימנים דרבנן וכמו שפרש"י שם דלרבותא נקט הכי. ולמה לא אמרינן כיון דנתרצה וניחא לי' להחזיר בסימנים הוי כאלו נתן לו במתנה דזה ודאי אינו דכל שיש לו עדים שהוא שלו בכה"ג ודאי דלא נתרצה להחזיר לאחר בסימנים כדי שיחזירו לו בסימנים כיון שיש לו עדים חושב דבלא"ה יחזירו לו ע"י עדים. אך לפ"ז גם בע"א י"ל הך סברא דלא נתרצה שיוחזר בסימנים משום שהוא חושב שיוחזר לו ע"י ע"א. לפי מ"ש הר"ן דמחזירין אבידה ע"י ע"א ובכה"ג לא ניחא לי' בתקנתא דרבנן

ז וא"כ בשאר איסורו תורה אם העיד ע"א להיתר או לאיסור במקום דליכא חזקה כלל ומכחיש עדים אחרים שמעידים על סימנים להיפוך אז גם אם סימנים דאורייתא הוי כמו עד נגד עד ותליא אם כבר נפסק הדין ע"פ העד לא כמ"ש ביו"ד (סי' ל"ט סעי' י"ז) בדין הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא. משא"כ אי סימנים דרבנן הי' נראה דלהחמיר ודאי דע"א נאמן יותר מעידי סימנים דלהקל כיון דמדאורייתא גריעי מע"א,. ונאמן הע"א לשוויי ודאי איסור. כיון דבלא"ה אין לעידי סימנים תועלת באיסורים להקל במידי דאורייתא. אבל אם הע"א העיד להקל בזה צ"ע כיון דכבר חלה הוראה ע"פ עידי סימנים להחמיר עכ"פ מדרבנן אם נאמן להוציא מאיסור או לא כיון דעכ"פ כבר הוחזק ע"פ עידי סימנים הוי כע"א נגד חזקה דא"נ להתיר. וצ"ע ג"כ באיסור דרבנן בכה"ג די"ל הם אמרו והם אמרו ויש נאמנות לעידי סימנים בכל מילי. ושוב אין ע"א בטב"ע נאמן להוציא חהיתירא דהמנוהו רבנן בדרבנן. וצ"ע ג"כ להיפוך אם העיד א' ע"פ סימנים על איסור במידי דהוה דרבנן כגון בסתם יינם וכדומה לאיסור ולא איתחזק איסורא ולא היתירא. אם נאמר כיון דסימנים אינם כלום מדאורייתא רק מדרבנן. לא החמירו חכמים באיסורים של דבריהם. או דילמא לא פלוג כיון דהמנוהו מדרבנן נאמן בכל דבר בין לאיסור בין להיתר בדרבנן דאין נאמנות לחצאין. וכן יש להסתפק אפילו במידי דאיתחזק בהיתר ובאו עדים והעידו בסימנים לאסור כיון שנתבאר דסימנים לא עדיפי מע"א אפילו אם נאמר סימנים דאורייתא. א"כ הא קיי"ל דע"א א"נ נגד חזקת היתר. הדוגמא בזה חבית יין כשר שהעידו עדים שראו איש אחד נגע ביין והאי סימני' כו' ולפי הסימנים הוא מן האוסרים. הי' נראה לפ"ז דאין נאמנים לאוסרו. ואפי' באיסור דאורייתא יש להסתפק בכה"ג כגון שאומרים שראו א' שנגע בטהרות והאי סימני' ולפי הסימן ידוע שהי' טמא בשעה שנגע וכדומה לזה. לפי מ"ש דאין ע"א נאמן לומר נטמאו טהרותיך בדבר שאינו בידו כדאי' בפ' הניזקין לשיטת התוס' והרא"ש וסיעתייהו. ומכ"ש אם נאמר דסימנים דרבנן דלא מהימני לאסור וכ"ש באיסור דרבנן כגון בסתם יינם וכדומה. וכן יש להסתפק בכה"ג שמעידין בכהן שהוא בן גרושה כגון שמעידים שאביו נשא גרושה רק שאין מכירין את האב בטב"ע רק ע"פ סימנים אם נאמנים לפוסלו כיון דלא הוי רק כע"א. ועי' בפ' א"מ (כ"ד ע"ב) ת"ש דא"ר אסי מצא חבית יין בעיר שרובה מנסכים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיי' למוצאה. הרי דאף במקום שרוב מנסכים מהני בי' סימן. ואם נאמר דסימנים כע"א דמי קשה למה נאמן נגד רובא כיון דע"א א"נ נגד חזקה כ"ש נגד רובא. אך לפי מ"ש בחדרים הקודמים דע"א נאמן נגד רובא במקום שהמיעוט הוא ידוע ונמצא שם דאין זה רק כמברר הרוב שזה אינו מן הרוב הוי א"ש. גם י"ל טעם אחר הא דנאמן כאן משום דלא שייך כאן לומר דאזלינן בת"ר כיון דישראל בא ואומר שברי לו שהוא אבדה ובאיסורים לא חשיד כלל. וזה א"י אם איש אחר מהדרים כאן נאבד אצלו חבית יין אין לנו לחוש שמא נאבד מאיש אחר שהוא מנסך מהדרים בעיר דאבידה ל"ש שרוב ב"א שומרים שלהם ואינו נאבד מהם ובחשש רחוק אין לנו לחוש. ודוקא לענין החזרת אבידה ס"ל לרב אסי דאזלינן בת"ר משום דהאובד מתייאש. ועכ"פ מוכח מן הסוגיא שם דגם אם נאמר סימנים דרבנן מהני סימן עכ"פ באיסור דרבנן דהא אפי' באיסור יי"נ שהוא איסור חמור מדבריהם מהני סימן ומותר בשתיי' למוצאה. דאל"כ למה לא פשט הש"ס הך בעי' דאי סימנים דאורייתא מהא דרב אסי. הגם שיש לדחוק שמ"ש רב אסי בא ישראל ונתן בה סימן היינו סימן מובהק ביותר דמועיל מדאוריי' לכ"ע מ"מ לא משמע הכי מלשון ונתן בה סימן סתם. ובאמת יש לפקפק בזה לפי מ"ש בסוגיא דסימנים שם (כ"ז ע"ב) אמר רבא את"ל סימנים לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידה בסימנים דניחא לי' למוצא אבידה כו' ופרש"י שם וז"ל כלומר מה תקנה ראו חכמים בדבר לכנוס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו הרי דמשמע מלשונו דלולי תקנת חז"ל אין ראוי כלל לסמוך בשום דבר על סימנים והוה עדיין בספק רק דחכמים עשו תקנה להחזיר אבידה ע"י משום דאמדו דעת בעל האבידה דניחא לי' בכך. וא"כ באיסור דלא שייך טעם זה כלל קשה היאך סמכינן אסימנים גם באיסור דרבנן אי אמרינן סימנים דרבנן. ולכן הי' נראה לכאורה דבאמת לא מהני שום סימן למ"ד דרבנן אפי' באיסור דרבנן. ומ"ש רב אסי סתם בא ונתן בה סימן היינו לכל חד כדאית לי' דאי סימנים דאורייתא היינו סימן בינוני ואי דרבנן נתן בה סימן מובהק ביותר ומשום דלא נחית שם להך אי סימנים הוי דאורייתא או דרבנן לכן סתם דבריו. אך לא משמע כן מדברי הפוסקים עי' ביו"ד (סי' קכ"ט סעיף י"ז) שכ' האי דינא בסתם שאם נתן בה סימן מותרת בשתייה למוצאה: