בית נאמן מו

אם נאמר סימנים דרבנן מ"מ הוי רובא דעל המיעוט יארע שיהיו דומים בסימנים. רק דלא מהדרינן אבידה בסימנים משום דאיכא תרי מיעוטא מיעוט הדומים בסימנים ומיעוט שמא מכר חפצו לאחר והוא משקר שהוא שלו והנפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דקאמר היינו משום דמצרפינן מיעוטא לחזקה. וא"כ י"ל דבנ"ד דהסימנים מועילים ומצטרפין לחזקת חיים דבעלה גם לחזקת א"א דידה. א"כ אפי' נאמר דע"א נאמן באשה מן התורה היינו לגבי חזקת א"א וחזקת חיים לבד. אבל נגד רובא וחזקה ודאי דאין ע"א נאמן. ובכל זה יש להסתפק ג"כ אם כבר נישאת ע"פ ע"א שהעיד שמת ביום פלוני ושוב באו עידי סימנים שראוהו חי ביום פלוני אם חשיב כה"ג ע"א נגד רובא וחזקה די"ל דכיון שכבר נישאת ברשות ב"ד וכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים אפשר דלא תצא. דאע"ג דקי"ל דאם באו עדים שהוא חי תצא היינו דוקא בשני עדים שמעידים עליו בבירור שהוא חי שמכירים את בעלה בטב"ע. משא"כ בנ"ד אף אם נאמר דסימנים הוי כמו רובא. מ"מ הא אפשר להיות שאיש אחר דומה לו בסימנים. וא"כ אין כאן הכחשה בין העדים בבירור וכ"מ שאנו יכולים להשוות שלא יהיו כמוכחשים אמרינן ליישב דבריהם אף בדרך רחוק כמ"ש בכ"מ. עוד הי' נלע"ד לחלק בזה אף אם נאמר דע"א באשה אינו מן התורה דלפי שיטת התוספ' בפ' הא"ר שכתבו דהטעם שיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת במקום שיש טעם וסברא. כאן לא שייך טעם וסברא כיון שיש עדים שמעידים ע"פ סימנים שהוא חי. אבל לפי מ"ש רש"י במס' שבת פ' חבית הביאוהו הפוסקים דלכך האמינו רז"ל לע"א באשה משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ועקרוה רבנן לקדושין מיני'. א"כ כל שנישאת תחיל' ברשות ב"ד ע"פ ע"א כבר הותרה לגמרי ושוב לא תצא ע"פ עידי סימנים שהעידו שבעלה חי. וכל אלו הם לענ"ד ספיקות עצומות

ב ולכאורה הי' נלע"ד להוכיח דאם נאמר סימנים דרבנן לא חשיב כרובא ודלא כמ"ש בחלון הקודם. והוא ממ"ש התוספ' פ' האשה שלום (קט"ו ע"ב) ד"ה וקא אמרי סימנים וז"ל שם ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים כו' ע"ש. ושם מיירי בידוע שנטבע במשאל"ס ואמר שם ותסברא משאל"ס נינהו אלא היכא דמי דאסקינהו לקמן ואמרי סימנים כו' ע"ש בסוגיא ובתוס' שם ד"ה וחזנהו לאלתר. והנה הנטבע במשאל"ס אפי' לא הועלה מן המים קיי"ל דרובא למיתה. וראי' דאם נישאת לא תצא. רק דלכתחי' אסורה להנשא דחיישי' למיעוט נמלטים. ואם נאמר דסימנים אע"ג דהוי דרבנן מ"מ רובא הוי להיתר וא"כ יש כאן תרי רובא לקולא. ובכה"ג ודאי דאין להחמיר דגרע יותר ממיעוטא דלא שכיחא כלל. ולמה כתבו התוספ' דלמ"ד סימנים דרבנן מיירי בסימנים מובהקים ביותר. וראי' לזה ממ"ש בתשו' האחרונים דאם יש ב' סימנים אמצעיים הוי כמו סימן מובהק אחד. אבל אם נאמר דלמ"ד סימנים דרבנן לא הוי כמו רובא כלל הוי א"ש דלכך אינו מועיל להצטרף עם הך רובא דאין ניצולים. אע"ג דגם בזה יש לפקפק בדברי התוס' מנ"ל זהו דהא י"ל כיון שמדאורייתא נטבע במשאל"ס מותרת להנשא כיון דקיי"ל דאם נישאת ל"ת. וא"כ ליכא כאן רק חשש דרבנן. והרי הם אמרו דסימנים מועילים מדרבנן. מ"מ י"ל לפי מ"ש בפ' א"מ שם דאם נאמר דסימנים אין מועילים מן התורה לכך תקנו רבנן להחזיר אבידה בסימנים משום דניחא לי' לבעל אבידה להחזיר בסימנים כדאיתא התם וא"כ טעם זה לא שייך גבי היתר א"א לכך הוצרכו התוספ' לפרש דלמ"ד דרבנן מיירי בסימנים מובהקים ביותר

ג ומדברי התוספ' אלו יש סתירה לדברי הגאון בעל מראות הצובאות (ס"ק פ"ב) שכ' שם לחקור במילי דרבנן אי מהני סימנים אמצעיים והביא דברי הריב"ש שכ' דתרי חומרי לא מחמרינן ע"ש. והוא דלא כדמוכח מדברי התוס' שם. ועל הריב"ש עצמו אין לתמוה כ"כ שנראה מלשון הריב"ש שם שסובר להלכה דסימנים דאורייתא בכל איסורים שבתורה רק בא"א החמירו חכמים כמ"ש המרה"צ שם בדברי הרמב"ם ע"ש. ולכך שפיר הוי תרי חומרי בדרבנן ולא מחמרינן. אבל התוס' כ"כ למ"ד סימנים דרבנן ור"ל אפי' בכל איסורי תורה א"ש. אבל ע"ד הגאון בעל מה"צ שחקר גם לדידן דמספקא לן אי סימנים דרבנן דג"כ מהני במילי דרבנן ולא זכר דברי התוס' שם שמשמע להיפוך. אולם דעת הרא"ש בתשובה דבמילי דרבנן מהני סימנים אמצעיים כמו שהביא שם בשמו. גם מדברי הרא"ש בפסקיו פ' א"מ (סי' י"ד) בדין הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט. דבכה"ג מחזירין לה אפי' בסימנים אמצעיים כיון שאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אע"ג דכאן הגט מסייע לה ועכ"פ אסורה מדרבנן מהני סימנים אמצעיים. וא"כ לדברי הרא"ש אלו י"ל דגם למ"ד סימנים דרבנן הוי כמו רובא. אך י"ל גם דברי התוס' דשפיר י"ל דס"ל ג"כ כמו הרא"ש דבמילי דרבנן מהני סימנים אמצעיים. וש"ה דמיירי שנשים העידו על הטביעה ונשים אינן נאמנות מן התורה אלא מדרבנן וא"כ כל שעדותם הי' במשאל"ס דרבנן החמירו שלא להתיר ע"י ובכה"ג לא נתנו נאמנות לנשים כיון דבלא"ה סימנים דרבנן והדר דינו לדין תורה ושפיר בעי' סימנים מובהקים. וא"כ נדחה נמי הראי' שהבאתי למעלה. ושפיר י"ל דגם אם נאמר סימנים דרבנן הוי כמו רובא וש"ה דלא הוי עדות גמורה מן התורה ולכן לא סמכינן על עדותם. ויוצא לנו מזה דאם הי' ע"א מעיד על הטביעה במשאל"ס למ"ד דע"א נאמן באשה מן התורה א"כ יצאתה אשה זו מאיסור א"א מן התורה. ושוב י"ל דמהני סימנים אמצעיים להתירה להנשא לכתחילה ועי' תוספ' ר"פ הא"ר (פ"ח ע"א) ד"ה מתוך חומר כו' מ"ש בשם ר"י דהא דנאמן ע"א אינו מה"ת רק מתקנת חכמים. ודברי התוס' דפ' האשה שלום הוא ג"כ בשם ר"י. וא"כ י"ל דר"י אזיל לשיטתו. ולכך קאמר דלמ"ד סימנים דרבנן מיירי הכא בסימנים מובהקים

ד ומצאתי בריטב"א בחידושיו ס"פ א"מ שהקשה למאן דס"ל סימנים דרבנן מהא דר"ה מחתך לה אתלת קרנתא דמשמע דסמך אסימנים באיסור תורה ע"ש מה שתי' ע"ז. ומוכח מדבריו דס"ל דגם בשאר איסורי תורה לא מהני סימן למ"ד סימנים דרבנן לא הוי כרובא דהא שם לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה כמש"ל. וע"ש מה שתי' הריטב"א קושיא זו משום דאיסור בשר שנתעלם מן העין קיל טפי משאר איסורי דרבנן (עש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס מזה) וקצת משמע כן גם מדברי רש"י פ' אותו ואת בנו מה דקאמר ש"מ סימנים דאוריי' שמפרש שם דהיינו למפשט בעי' דפ' א"מ משמע דאם נאמר סימנים דרבנן לא מהני שם בכודנייתא סימנים אף דלא שייך שם סמוך מיעוטא לחזקה. אך בלא"ה צ"ע שם לפירש"י דהיאך מדייק שם דר' אבא ס"ל סימנים דאורייתא. לפי מאי דמשמע שם דר' יהודה מספקא לי' אי חוששין לזרע האב או לא. א"כ י"ל אפי' סימנים דרבנן הי' מותר שיש כאן ס"ס שמא הם בני מינן דעכ"פ לא גרע מספיקא ושמא חוששין לזרע האב. ועי' תוספ' שם ד"ה עייל לי כו' דכן קיי"ל לדינא דהוי ספק אי חוששין לזרע האב. ואין זה ס"ס משם אחד דספק א' מתיר יותר מחברי' דאי חוששין לזרע האב מותר אפי' לא דמיין להדדי וגם נפ"מ בין הספיקות לענין פרי עם האם כמבואר שם. ולולי דברי רש"י שם הי' נראה לפרש בהיפוך דדייק דסימנים דאורייתא דאי דרבנן א"כ סימנא לאו מילתא היא. א"כ למה הצריך לעיין אי דמיין להדדי. אפי' אינם דומים מותר מטעם ס"ס כדפרישית אע"כ סימנים דאורייתא ולכך קאמר עיין כו' ר"ל שאם תראה שאינם דומים לא תעייל דסימנים הוי כודאי וא"כ ספק דאורייתא ונראה דרש"י ז"ל לא רצה לפרש כן משום דנראה דגם אם נאמר סימנים דרבנן מ"מ אם אינם דומין בסימנים נראה יותר שאינם בני מין אחד דע"פ הרוב אם היו שניהם מין א' היו דומין בסימנים שהרי בכ"מ אמרו סמוך מיעוטא דנדמה כו' וא"כ מוכח קצת להיפוך דאפי' אם נאמר סימנים דרבנן מ"מ הוי כרובא וכמש"ל. אבל לפ"ז קשה היאך מדייק מכאן דסימנים דאורייתא הא אפי' הוי דרבנן מותר מטעם ס"ס. ואדרבה ספק אחד רובא לקולא ובדוחק י"ל דדייק מדעבד עובדא לכתחיל' להכניסם בריספק. דאע"ג שיש כאן ס"ס מ"מ אין להכניס א"ע לס"ס לכתחילה כמ"ש האחרונים והארכתי בזה קצת בספרי בית יצחק. גם י"ל יותר בפשיטות דרש"י הוצרך לפרש כן ולא פי' איפכא דאם נאמר סימנים דרבנן לא הוצרך לעיין דאפילו אינם דומין מותר מטעם ס"ס דאין זה הכרח דאולי גם לר' אבא מיבעי' לי' אי סימנים דאורייתא או דרבנן וכמו דמיבעי' לי' לרבא בפ' א"מ. ולכן הוצרך לפרש להיפוך דמדסמך למישרא איסורא עלי' ש"מ דס"ל דהוי דאורייתא

ה ומדברי רש"י אלו מבואר דלמ"ד סימנים דרבנן לא מהני סימנים באיסור דאורייתא אפי' במקום דליכא חזקת איסור. וע"כ צ"ל דסימנים גריעי מע"א דהא ע"א מהימן עכ"פ באיסורים במקום דליכא חזקת איסור וסימנים לא מהני. וא"כ מוכח ג"כ דגריעי מרובא דהא בכל איסורי תורה אזלינן בת"ר וכמש"ל. וא"כ י"ל דאם ע"א מעיד לאיסור או להיתר נגד סימנים מועיל עדות הע"א דסימנים לא מהני גבי' וגריעי