בית נאמן מא

רב חנן כו' הלכתא כר"ש א"ל רב הונא ר"י ומעשה כו' א"ל והא זימנין סגיאין אמרית' קמיה דרב הלכתא כר"ש ולא אמר לי ולא מידי א"ל היכי תנית כו' א"ל אפכא כו' ושם אמר טבי כו' אמר שמואל הלכתא כר"ש. ויש נוסחא אחרת אין הלכה כר"ש ע"ש. וא"כ אפי' נימא דנוסחת הרמב"ם הי' אין הלכה כר"ש וכמ"ש המפרש שם מ"מ קשה היה לו לפסוק כרב נגד שמואל דהלכתא כוותי' באיסורא. וא"כ לפי מה שהי' שונה בהיפוך ס"ל לרב דעבדים כשרים לעדות החודש. וכ"ש שי"ל דשמואל לא פליג על רב אלא הוא הי' שונה כמו דתנינן אנן דר"ש מכשיר בקרובים ופוסל בעבדים ולכן ס"ל דאין הלכה כר"ש אלא כר"י דמעשה עדיף וגם ר"י נימוקו עמו. גם י"ל דת"ק דמתני' דאמר אב ובנו כו' לא שמצטרפין כו' לא פליג על ר' יוסי ור' יוסי ס"ל דת"ק לא פסיל אלא קרובים אבל לא עבדים רק שהביא ראי' לת"ק דקרובים פסולים גם צ"ע בדברי הרמב"ם שכ' שאין מדקדקין בעדות החודש שאפי' הוזמו מקבלים עדותם. והוא תמוה מנלן כיון דמדמינן עדות החודש לד"מ וד"נ. משום דמשפט כתיב ביה א"כ למה יוכשרו אם הוזמו וראיתי בלחם משנה שם שכ' דהרמב"ם יליף האי דינא מהא דספ"ב דר"ה אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים כו' ודבריו תמוהים לענ"ד דזה אינו אלא אם כבר קדשו ב"ד החודש בזה גילתה התורה דאפי' קדשו בטעות ע"י עדים שקרים שהטעו אותם או אפי' במזיד כל שכבר קדשוהו הוא מקודש אבל מהכ"ת שנקבל עדות שהוזמו כ"ז שלא קדשוהו ולענ"ד נראה לפרש דבריו דמ"ש דאין מדקדקין בעדות החודש ואפי' הוזם מהני אין כוונתו שהוזם בזה עצמו שהעיד שראה החודש במקום פלוני ואמרו לו עמנו הייתם. אלא כוונתו אפי' הוזם בדבר אחר. והיינו שהוזם בד"מ והוא כשר לעדות החודש ודברי הרמב"ם אלו מקורם מדברי הירושלמי דספ"ק דר"ה שם בהא דתנן אלו הם הפסולים כו' מפריחי יונים א"ר חנה מפריחי יונים ר' אליעזר דתנינן תמן שנים בשם ר"א יוצא אשה בעיר של זהב מפריחי יונים פסולים לעדות א"ר מני קומי' ר' יוסי כל ההיא דסנהדרין כר"א א"ל דברי הכל הוא מהו ד"ה הכי א"ר ייסא יודעים אנו שהוא פסול מעדות ממון מה בא להעיד כשם שהוא פסול מעדות ממון כך הוא פסול מעדות נפשות ועדות החודש כעדות נפשות דמינון והא תני זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה כו' מאן תניתה רבנן רבנן כר"א מודים לי' פליגי עלוי' ר"י בשם רב חוניא כולהון דר"א אתיא אלין פלוגתא כאילן פלוגתא דתני עד זומם פסול בכל עדות שבתורה דברי ר' יוסי אימתי בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות אבל אם נמצא זומם בעדות ממון על הממון נחשד וממון נפסל ואתיא דר' יוסי כרבנן ודר"מ כר"א עכ"ל ונראה פי' דמה דתנן במתני' דמפריחי יונים פסולים לעדות החודש אף דלא חשידי רק על ממון דלא חמיר לאינשי כ"כ כעדות נפשות ועדות החודש דחמירי לאינשי טובא משום דכל המועדים תלוים בו והרבה מצות אכילת חמץ בפסח ואכילה ביוה"כ אפ"ה פסולים והי' רוצה לומר דאתיא כר"א דקאמר בפי' דמפריחי יונים פסולים לעדות החודש דהחשוד ע"ז חשוד ע"ז ורצה ר' מני לומר דמה דתנן בסנהדרין דמפריחי יונים פסולים לעדות ממון אתיא כר"א. אבל לרבנן כשרים גם לעדות ממון כיון שאין זה גזילה ממש. וא"ל ר' יוסי דהא דסנהדרין אתיא ככ"ע דגם רבנן מודו דפסולים לעדות ממון כיון שמחמת תאות ממון חשודים אגזל דרבנן חששו שמא יעידו שקר בשביל ממון והא דפליגי ר"א ורבנן היינו אם כשרים לעדות נפשות דר"א ס"ל דחשידי לשקר גם בעדות נפשות ורבנן ס"ל דחמיר לאינשי לשקר באיבוד נפש מישראל והחשוד על דבר קל אינו חשוד ע"ד חמור. וע"ז קאמר שם דעדות החודש כעדות נפשות דלרבנן מי שפסול מחמת ממון כשר לעדות החודש ומקשה והא תני כל עדות כו' ר"ל איך ס"ד דעדות החודש כעדות נפשות. וא"כ לרבנן כשרים משחקי בקוביא לעדות החודש והרי סתם מתני' דר"ה דפסולים ואין סברא לאוקמי' כר"א ולא כרבנן דפליגי עלי' אע"כ דרבנן מודו לר"א דפסולים לכל עדות. וע"ז קאמר אח"כ פליגי עלי' ר"ל דבאמת פליגי עליו והך מתני' אתיא כר"א וז"ש ר"י בשם ר' חוניא כולהון דר"א כו' ואמר אתיא אלין פלוגתא כאילין פלוגתא דתניא עד זומם כו' דפליגי ר"מ ור"י בהוזם בד"מ אם כשר לד"נ דר"מ ס"ל כר"א דפסול לכל עדות ור' יוסי ס"ל דכשר לעדות נפשות ס"ל כרבנן דפליגי על ר"א. ונמצא מבואר לנו מדברי הירושלמי בעד זומם בדיני ממונות דלרבנן כשרים לדיני נפשות. ולכן ס"ל להרמב"ם דאע"ג דלד"נ קיי"ל דעד זומם של ממון פסול כדמסיק בפ' זה בורר (כ"ה ב') משום דסתם מתני' כר"מ דתנן כל הכשר לד"מ כשר לד"נ. אבל עדות החודש שלא מצינו בזה סתם משנה. ואדרבא מצינו קולא בעדות החודש לר"ש ור' יוס' דעבדים או קרובים דפסולים לד"נ כשרים לעדות החודש. ולכן אף דאנן לא קיי"ל בזה אלא כת"ק דשניהם פסולים לעדות החודש משום דפסולים בגופן. ומ"מ עד זומם של ממון לא מצינו ולכן פסק הרמב"ם דכשרים כרבנן דפליגי על ר"א ודו"ק:

שוב אחרי כותבי זאת מצאתי סמך לדברי בירושלמי סוף פ"ק דר"ה דקאמר שם ועידי החודש כעידי נפשות אינון ע"ש. אף שסמפרש שם פי' דבלשון בתמי' קאמר דאינם כד"נ אלא כד"מ. אין פירושו מוכרח שם ויותר נראה לפרש דבניחותא קאמר דמה דקאמר שם ואחד מפריחי יונים פסולים לעדות והי' רוצה לומר דכל ההיא דסנהדרין דחושב דמפריחי יונים פסולים אתיא כר"א ודחי דד"ה היא דר"א מחדש דגם לד"נ פסולים ופסולים ג"כ בקה"ח דכד"נ דמיין. משא"כ לרבנן פסולים לד"נ וגם לקה"ח דחשודים לממון לא חשידי לד"נ ועדות החודש. כן נראה ברור פי' הירושלמי שם ודלא כהגאון בעל קרבן העדה שם

ד ולפי מאי דמשמע לכאורה מדברי הר"ן דע"א בממון מהני במקום דליכא חזקה הי' נראה לפרש סוגיית הש"ס בפ' אלו מציאות מאי דאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא כו' סימנים ועדים ינתן לבעל העדים כו' סימנים וסימנים וע"א כו' ופרש"י שם דמה דקאמר את"ל סימנים דאורייתא רבותא קאמר דאפילו אם אמרינן סימנים דאורייתא אפ"ה עדים עדיפי כו'. והי' נראה לפרש דדוקא קאמר. והוא די"ל דיש נפ"מ בין אי אמרינן סימנים דאורייתא או דרבנן והיינו לפי מ"ש דע"א מהני באבידה מן התורה משום דליכא חזקת ממון. וא"כ אם אחד אמר סימנים ואחד הביא ע"א שהוא שלו בטב"ע אי אמרינן דסימנים ג"כ מועילים מדאורייתא א"כ הוא שוה לע"א ויניח אבל אי אמרינן דסימנים דרבנן ודאי דע"א עדיף מסימנים. וא"כ כ"ש בסימנים וסימנים וע"א דיתן למי שמסייע לו ע"א. ולכן קאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח. וקאמר כן לרבותא דאפי' שניהם שוים בסימנים וגם יש לאחד ע"א אין כחו יפה יותר מהשני. והי' נראה לכאורה דלמ"ד סימנים דרבנן אם בא אחד תחיל' ונתן סימנים והחזירו לו. ואח"כ בא אחר והביא ע"א שהוא שלו דאין מוציאין מיד המוחזק אע"ג דתחיל' החזקנוהו רק ע"י סימנים שהוא מדרבנן. מ"מ כיון שכבר הוחזק ברשות ב"ד שוב אין ע"א נאמן מן התורה להוציא. ויש ללמוד דין זה מהא דאי' בפ' חזקת (ל"ד ע"ב) בההוא ארבא דהוו מינצו עלי' בי תרי כו' דמסיק הלכתא כל דאלים גבר ואם תפס האחד אין מוציאין מידו כ"ש בנ"ד שהחזיק ברשות ב"ד אע"ג דיש לחלק קצת דש"ה דשניהם שוים בטענתם. משא"כ אלו לא החזיק תחיל' היו נותנים למי שמביא. ע"א דעדיף ממי שנותן סימנים כל שהוחזק ברשות נראה כן

ח אך מלשון רש"י שהבאתי אין נראה כן וכן מדברי הפוסקים שהרמב"ם ז"ל (פי"ג מה' אבידה ה"ו) שהעתיק להלכה דברי רבא דסימנים וסימנים וע"א דכמאן דליתי' דמי ויניח אע"ג דהרמב"ם ס"ל סימנים דרבנן כמ"ש בכ"מ (פי"ג מהל' גירושין הכ"א) דבעינן סימנים מובהקים ביותר ועי' בלחם משנה שם וכן מוכח מדברי השו"ע באה"ע (סי' י"ז) שפסק דאין סומכים על הסימנים אמצעיים להתיר אשה משום דסימנים דרבנן וכן פסק (בסי' קל"ב) לענין להחזיר גט אשה בסימנים דאין מחזירין אלא בסימן מובהק ביותר. ואעפ"כ פסק בחו"מ (סי' רס"ב) לענין החזרת אבידה דסימנים וסימנים וע"א יניח דע"א כמאן דליתא דמי. ואפשר דה"ט משום דבש"ס הוא בעי' דלא איפשיטא אי סימנים דאורייתא או דרבנן. ולכן מספק פסקינן ג"כ דסימנים וסימנים יניח. אבל אי הוה אמרינן דסימנים דרבנן באמת דינא הכי דינתן לבעל הע"א אפי' לא אמר סימנים כלל וצ"ע

ו והנה יש לחקור למ"ד סימנים דאורייתא מאיזה טעם הוא אי מטעם ודאי או מטעם רובא. והיינו אם נאמר דמסתמא מי שמביא סימנים אנן סהדי דודאי הוא שלו או משום דע"פ רוב לא מיתרמי חפץ כחפץ בסימנים שוים והוי מטעם רובא וא"כ יש בזה נפ"מ לדינא. דהי' נראה דמה שלרבא בא' אומר סימנים ואחד הביא ע"א נותנים לבעל סימנים הוא מטעם דכ"ז שאין אחד מהם מוחזק אזלינן בת"ר גם בממונא כמ"ש התוספ' בספ"ק דכתובות. אבל אם כבר הוחזק מי שהביא ע"א שאמר שמכיר בטב"ע שהוא שלו ופסקו ב"ד דינתן לו כמ"ש הר"ן ואחר שנתנו לו בא אחר ואמר סימנים הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ולכן אין מוציאין מידו אבל אם נאמר דהוי כודאי ועדיף מרובא משום דלא שכיחא שיתרמי חפץ כחפץ בסימנים שוים א"כ הי' נראה דמוציאין מידו משום דע"א בממון כמאן דליתא דמי וכיון שוודאי הוא של מי שאומר סימנים דלא שכיח כמ"ש והוי כמיעוטא דלא שכיחא כלל דגם בממון אזלינן בת"ר ברוב גמור כמ"ש התוספ' בכ"מ וכמש"ל ולכאורה היה נראה