בית נאמן מ

מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א שמקחו בידו כו' וכתבו הראשונים הטעם משום דעלי' רמי' למידק ולכך נאמן כשנים במקום דע"א דעלמא א"נ. משמע דע"א לא מהימן אף בדליכא חזקה. די"ל דשם מיירי דכבר אמר השליש כדברי האחד מהם קודם שהכחישו השני דאז ליכא חזקה כמ"ש. ועי' בפ' חזקת (ל"ה ע"ב) ההוא ארבא דהוו מינצו כו' אתא חד מינייהו לבי דינא ואמר תפסוה מדמייתינא סהדי דדידי הוא כו' מלשון סהדי משמע דשני עדים צריך אע"ג דשם לא היו מוחזקים שניהם וגם הכחישו א"ע קודם שהי' מסייע לו העד אבל אין משם ראי' כ"כ די"ל סהדי לאו דוקא אלא בעדות המועיל קאמר ודי באחד או שאמר כן לרווחא דמילתא. ועי' בס' פתה"ב שם שהביא דברי הר"ן בפ' גיד הנשה בהא דטב"ע שכ' שם דמהדרינן אבידה ע"י מי שאומר שמכיר בטב"ע שהיא של פלוני מהא דמהדרינן אבידה לצורבא מדרבנן בטב"ע משום חזקה דלא משקר. וא"כ גם בע"ה בע"א דחזקה דאינו משקר ג"כ נאמן. א"כ מבואר מדבריו דע"א נאמן במקום דליכא חזקה כלל יעו"ש

ב ולע"ד אין הכרח מדברי הר"ן שם די"ל שאני גבי מציאה דלית בי' סימנים. דכ"ז שאינו מביא סימנים הוי ממון שאין לו תובעים ואינו בכלל חיוב השבת אבידה כלל ולכך מהדרינן ע"י ע"א דאין בזה שום הפסד לשום אדם דבלא"ה לא יחזיר לשום אדם בלא סימנים. והא דלא חיישינן שמא יבוא אחר ויאמר סימנים דבאמת קיי"ל דטב"ע עדיפא מסימנים כמ"ש בפ' גיד הנשה (צ"ו ע"א) תדע דטב"ע עדיפא דאלו אתו תרי סהדי כו'. וא"כ מה שאומר סימנים ודאי דלא הוי כעדים שהוא שלו שמכירים אותו בטב"ע אלא אינו רק כמו חזקה לבד דמסתמא מי שנותן סימנים שלו הוא. וא"כ אין כאן חשש הוצאות ממון. ואין לחוש שמא יביא אחר עדים שהוא שלו שמכירים אותו בטב"ע דזה אינו דכיון דסימנים אין מועילים כאן הוי כדבר שאין לו תובעים. וא"כ יוצא לנו לפ"ז דין חדש הא דקיי"ל דמהדרינן אבידה לצורבא מדרבנן בטב"ע אם נתן אחד סימני אבידה והוא אינו צורבא מרבנן או שאינו מכיר בטב"ע. וצורבא מרבנן מכירו בטב"ע הא ודאי דאם כבר הוחזר לצורבא מרבנן לא מפקינן מיני' דזה דומה לחפץ שמוחזק שהוא שלו והביא א' סימנים דאין מוציאין מחבירו עי"ז. וכמו כן כל שכבר הוחזק בחפץ הוי כמו חזקה שהוא שלו ולא מפקינן מיני' ע"י סימנים. אלא נראה דגם אלו אתי לקמן צורבא מרבנן שמכירו בטב"ע וא' שנותן בו סימן די"ל לכאורה דנותנים לצורבא מרבנן כיון דקיי"ל טב"ע עדיף מסימנא. ואע"ג דצורבא מדרבנן לא עדיף עכ"פ מע"א מ"מ כיון דמחזירין ע"י טב"ע או ע"י שמכיר בטב"ע שהוא של פלוני. א"כ י"ל ג"כ דעדיף מאי דמכיר צורבא מרבנן בטב"ע מסימנים שאומר איש אחר. ועי' פ' אלו מציאות (כ"ח ע"א) סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח כו' וקשה למה לא נקט סימנים וע"א היאך דינו איזה עדיף. ועכ"פ מוכח משם דזה ודאי דאין נותנים למי שמביא ע"א דק"ו מאם יש סימנים וע"א דלא עדיף מהאחר שנותן ג"כ סימנים כ"ש הכא דאינו אומר סימנים כלל רק שמביא ע"א דלא עדיף כחו מהאחר שנותן סימנים. ומשמע קצת דבכה"ג נותנים למי שאומר סימנים. דע"א לגבי סימנים כמאן דליתא דמי. וא"כ גם בצורבא מרבנן לא עדיף מע"א ע"ה. אכן באם הביא תחי' ע"א וכבר נתנו לו או לצורבא מרבנן בלא עד כלל. ושוב בא אחר ונתן סימנים בזה י"ל כיון דקיי"ל כ"מ שהאמינתו תורה לע"א הרי הוא כשנים. וא"כ הוי כשני עדים נגד סימנים דקיי"ל דינתן לבעל העדים ולא עוד אלא הי' נראה דאם כבר פסקו ב"ד שינתן לו הוי כהא דאי' בפ' הא"ר כל שהתירוה לינשא כו' וכ"כ הפוסקים בכ"מ שכל מקום שע"א נאמן כל שחל הוראה ע"פ עדותו חשוב כשנים ושוב אין ע"א יכול להכחישו (ועי' ביו"ד סי' ל"ט באחד אומר סירכא כסדרן היתה וא' אומר שלא כסדרן) וא"כ י"ל דגם בצורבא מרבנן הדין כן כל שכבר פסקו הב"ד שינתן לו על ידי טביעת עין ושוב קודם שנתנו לו בא א' ואמר סימנים ינתן לצורבא מרבנן דכל מקום שהאמינה תורה כו' אך יש לחלק דדוקא עד אחד דעלמא בזה יש לומר כל מקום שהאמינה אותו תורה חשוב כשנים. אבל לא בבעל דבר דאינו בגדר עדות כלל. ולכך עכ"פ סימנים עדיפא אם לא כשכבר הוחזק בחפץ דאז אין מוציאין מידו ע"י סימנים כמ"ש. ויש להעיר בזה בפ' האשה שלום (קי"ז ע"א) אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אפי' נישאת תצא וקאמר שם ל"צ אלא בפסולי עדות וכדר' נחמי' דא"ר נחמי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד כו' ואבע"א כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כע"א דמיין אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדר' נחמי' הכי כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באשה אחת כו'. וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד הא דהאמינו לצורבא מרבנן לא גרע מאשה גבי עדות מיתה דג"כ אינה בגדר עדות. ולכן אפי' בא עד כשר והעיד שהאבידה של חבירו ובא אח"כ אחד ונתן סימנים אע"ג דעדים עדיפי מסימנים. מ"מ לא גרע סימנים משתי נשים גבי עדות מיתה דיכולים להכחיש עד כשר ולפי תי' ב' אם בא עד כשר תחי' עדיף מסימנים כל שנפסק הדין שיוחזר לו. אבל לצורבא מרבנן נראה דדמיין לב' נשים המכחישים אשה אחת דאף אם נשאת תצא. א"כ ודאי דסימנים עדיפא. והי' נראה לומר לפ"ז דאפי' כבר הוחזר לצורבא מרבנן מפקינין מיני' כמו התם דאם נישאת תצא ולא דמיא למ"ש דאם א' מביא סימנים על חפץ שמוחזק שהוא של ראובן כיון דעיקר חזקתו לא הי' רק ע"י טב"ע שלו ולא חזקה ממש בבירור שיהי' מוחזק בו בתחילה

ג ובדין ע"א בממון במקום דליכא חזקה הי' נראה להביא ראי' דלא מהני מהא דבפ"ב דר"ה (כ"ב ע"ב) אם אין מכירין אותו מאי אותו אלימא אותו חד וחד מי מהימן משפט כתיב בי' כו' הרי דילפינן בעדות החודש דלא מהני ע"א אף דלא שייך שם שום חזקה ממה דכתיב משפט, א"כ מוכח דבד"מ ג"כ אף דליכא חזקת ממון לא מהני ע"א. ואין לדחות דש"ה דגילתה תורה וכ' בי' משפט בדידי' למילף מד"מ דצריך ב' עדים להוציא ממון. הרי גילתה תורה דבעדות החודש אף דלא שייך בי' חזקה דינו שוה לד"מ במקום שיש חזקת ממון. דזה אינו דתי' משפט אינו מיותר וצריכא למילף דקידוש החודש צריך ב"ד של שלשה וגם דבעינן קידוש ביום אף בגמר דין כדאי' התם. ומ"מ אין משם ראי' דע"כ צ"ל כיון דכתיב משפט לכל מילתא אקשי רחמנא למשפט דצריך ב' עדים אע"ג דלא שייך בי' חזקה דהא אי' שם במשנה דאם ראוה. כל סנהדרין את הלבנה צריכים להושיב מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניו אם ראוה בלילה אע"ג דיודעים בבירור שנראית הלבנה. והרי בממון כה"ג במקום דליכא חזקה מהני במקום שידוע בבירור. דהא מהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטב"ע ולא גריעי כולהו סנהדרין מצורבא מרבנן בטב"ע. והיינו משום דקיי"ל לא אברו סהדי אלא לשיקרא. ובמקום שידוע ע"פ אומדנא דמוכח שהענין אמת מהני גם להוציא ממון כמו שמצינו בכ"מ דמוציאין ממון באומדנא דמוכח. ואפ"ה לא מהני כה"ג בעדות קדוש החודש. וע"כ צ"ל דשאני ממון דכתיב או ראה או ידע דהוא עדות המתקיימת בידיעה בלא ראי'. משא"כ בדיני נפשות דלא מהני ידיעה בלא ראי' כמ"ש בפ' שבועת העדות (ל"ג ע"ב) וא"כ בקה"ח דילפינן מקרא דהחודש הזה לכם כזה ראה וקדש בעינן ראי' ממש ולא מהני ידיעה בלא ראי' ולכן ילפינן לי' ממשפט דבעינן ב' עדים אף דלא שייך בי' נגד חזקה ואפי' במה דמוכחא מילתא שאומר אמת. תדע דאפי' במקום דמסייע חזקה לעדותו לא מהני עד אחד. דקאמר שם דאם אין מכירין את העד אם הוא כשר צריך ב' עדים להעיד עליו שהוא בחזקת נאמן אף על גב שיש לו חזקת כשרות

הגה"ה ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' קה"ח ה"א) שפסק שם דעדות החודש פסול בקרובים ובעבדים כו' דלכאורה לא משמע הכי מסוגי' דספ"ק דר"ה (כ"ב ע"א) ר"ש אומר אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החודש א"ר יוסי כו' וכשבאו לב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו. ובגמרא שם אמר