בית נאמן לז

בג' למה חייב הא אין הולכין בממון אחר הרוב. ומזה הביא ראי' דע"א ורובא מהני דשם אף אם הם מכחישים זא"ז עכ"פ ע"א איכא. ולענ"ד דבריו תמוהים דא"כ מאי פריך שם על הא דבן סורר ומורה מהא דקאמר שם ר"ה ברי' דר"י דבד"נ לא אזלינן בת"ר משום דכתיב ושפטו העדה וגו' מהא דאחד אומר בשנים בחודש וא' אומר בג' דילמא ש"ה שיש רוב וע"א משא"כ ברובא דעלמא כהך רובא דמיירי התם דרוב נשים לתשעה ילדן דליכא אלא רובא לבד. וע"כ צ"ל דכיון דמקרא מלא הוא לא יקום ע"א באיש וגו' וכתיב לא יומת ע"פ ע"א דע"א אינו מועיל לענוש ע"י מיתה א"כ כך גזירת הכ' דלא תלי' כלל בבירור הדבר דע"א אינו מועיל כלום בשום אופן אף לצירוף דבר אחר אע"כ משום דאזלינן בת"ר לבד והרי יש כאן ב' עדים. וא"כ גם בממון דג"כ נלמד מקרא דלא יקום ע"א וגו' ג"כ אינו מועיל לצרף לרובא ועוד דבריו נדחים דבכה"ג דהעדים מכחישים זא"ז בדרישות באיזו יום עדותם בטלה לגמרי אם הי' הכחשה גמורה אפי' במקום שע"א נאמן. ואף שכ' באה"ע (סי' י"ז סעי' ט') בע"א שאמר מת וא' אומר נהרג שתנשא. כבר השיגו ע"ז האחרונים ועי' בב"ש שם מ"ש בשם הש"ג. ואף שהב"ש שם מיישב דברי המחבר כבר כ' רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאורו שם דשגגה גדולה היא ואיזה תלמיד טועה כתבו. ומתשו' הרא"ש שהעתיק הב"י דין זה לא מוכח מידי ע"ש שהביא ע"ז ראיות ברורות. ובלא"ה קשה שם על רב הונא ברי' דר"י דס"ל אין הולכין בדיני נפשות בת"ר דא"כ מכה אביו ואמו דבחנק ומקלל דבסקילה ובת כהן דבשריפה למה חייב מיתה דילמא לאו אביו הוא דהא משם ילפינן דאזלי' בתר רובא בכל התורה כולה בפ"ק דחולין. וע"כ צ"ל דבמיעוט שאינו מצוי ודאי דאזלי' בתרי' גם בד"נ לכ"ע. וריעותא דלא חזינן לא מחזקי' רק דר"ה ברי' דר"י ס"ל דבמיעוט המצוי אין הולכין בממון אחר הרוב. ולכן בהא דנשי דילדן לז' מיעוטא דשכיחא היא טובא וכדאיתא בפ' החולץ (ל"ז ע"א) דקאמר ר"נ נשי דידן לשבעה ילדן ע"ש. וע"ז פריך שפיר התורה אמרה ושפטו העדה וגו' ולכן מביא ראי' מהא דא' אומר בשנים לחודש כו' דשם מיעוט המצוי הוא דאין טועין א"כ אין סברא דנחייב ע"י ע"א: ב

ב ובזה יש לתרץ מה שיש להקשות ע"ד התוספ' פ' הנשרפין (פ"א ע"א) ד"ה הנסקלין בנשרפין שכ' שם דאין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב לחייב מי שאינו חייב דל"ד להך דטריפה הרג כו' ע"ש. דהא הש"ס מסיק כאן. אזלינן בד"נ בת"ר אף במיעוט המצוי דלפי מ"ש א"ש ומדוקדק בלשון התוס' דכיון דעכ"פ יש כאן א' שהוא זכאי בוודאי חמיר טפי ממיעוט המצוי ואין סברא לילך בת"ר בד"נ ולא כל רובא שוים והכל כפי מה שנראה לחכמים בזה וע"ז נאמר ושפטו העדה וגו' ובזה מתורץ מ"ש בס' פתח הבית שם בשם בנו מה שתי' קושיית חכם א' ע"ד התוספ' הנ"ל ובאמת לק"מ למעיין בלשון התוס' שם וכמ"ש. ועי' תוס' רפ"ק דסנהדרין (ג' ע"ב) והעיקר שיש לחלק בין רוב גמור לרוב שאינו גמור. ובוודאי אין סברא לומר דד"מ חמור בזה מד"נ לענין רובא כמו שכתבו קצת דהא עיקר מה דילפינן דאזלינן בת"ר מקרא דאחרי רבים להטות וכמ"ש רש"י בפ"ק דחולין (י"א ע"א) והרי חזינן בד"נ דאין יחיד מכריע לחובה ובד"מ גם יחיד מכריע הרי דד"נ חמיר יותר מד"מ לענין רובא. וקצת הי' נראה להוכיח דע"א אינו מועיל להוציא ממון אף דרובא מסייע לי' מהא דפ' שבועת העדות (ל"ב ע"ב) הכל מודים דר' אבא כו' והכל מודים כו' ולמה לא קאמר במשביע ע"א היכא דרובא מסייע לי' כגון בפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דרובא לרדיא זבני דיכול הלוקח להוציא ממון ע"י ע"א ואם משביעו חייב עליו העד קרבן שבועה. אך יש לדחות דהש"ס לא מיירי בפלוגתא דלרב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב לא שייך זה. והנה לפי מש"ל (חדר ד') באורך די"ל דע"א הוי כמו חזקה כמ"ש חזקה אין אדם חוטא ולא לו לשקר בחנם. א"כ לפי מאי דקיי"ל דרובא וחזקה מועיל לגבי חזקת ממון כמ"ש בעה"מ בפ"ב דכתובות א"כ הי' לנו לומר דגם רובא וע"א מועיל וקרא דלא יקום ע"א באיש וגו' היינו דוקא ע"י ע"א לבד אין עונשין אבל מועיל לצרף לרובא דע"א ורובא עדיף מב' עדים. דהא רובא עדיף מע"א דע"א נגד חזקה א"נ ורובא נגד חזקה קיי"ל דרובא עדיף. וא"כ כיון שע"א מצטרף לשני ק"ו דמצטרף ע"א לרוב. ובזה נראה ליישב מ"ש להוכיח מפ' בן סורר ומורה מהא דמקשה מא' אומר בב' לחודש כו' אפי' לדעת הב"י דס"ל דגם אם מכחישים בחקירות הוי עכ"פ ע"א דא"כ מאי פריך דילמא שאני רוב וע"א. די"ל דמוכיח שפיר דבשלמא בד"מ דעדות מיוחדת כשירה לד"מ דאם ע"א ראה בפ"ע והשני בפ"ע מצרפינן עדותם. לכן גם ע"א ורובא מצטרפים. אף דהרוב וע"א אינם מצורפים יחד והוי כעדות מיוחדת דהא הרוב עומד בפ"ע רובא דעלמא טועים בעיבורא דירחא. אבל בד"נ קיי"ל דעדות מיוחדת לאו כלום הוא א"כ הע"א אינו מצטרף להדי רובא אע"כ דרוב לבד מועיל ומוכיח שפיר. ובר מן דין מ"ש בפתח הבית בשם בנו להוכיח משם בא' אומר בב' לחודש דאין ע"א מצטרף לרוב אין בראי' זו ממש דבאמת במקום שמוכיח מצד אחר ע"פ הרוב שהדבר אמת כמו שהעיד הע"א י"ל דמועיל עדותו. אבל שם הרוב אינו שמטעם הרוב אמרינן דשניהם אומרים אמת ואין ע"א מכחיש לחבירו משום דרוב טועים בקביעא דירחא. וא"כ אין עדות העד השני מבורר בעדותו כמו העד האחר והתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר שיהי' ידוע לנו בוודאי שאין אחד מכחיש חבירו משא"כ אם יש להסתפק קצת שמא מכחישים זא"ז שמיעוט אין טועים א"כ אין כאן שני עדים גמורים ואין זה ענין לרוב וע"א המסייעים זה לזה דהרוב הוא מצ"ע לא מטעם עדות ע"א. וזה ברור ובחנם פלפל שם בזה

ג ועי' בפתח הבית שם שהביא בשם ס' הפלאה שהקשה לפי מאי דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב א"כ מפותה אמאי חייב קנס דילמא לאו אביה הוא ויתומה מפותה מחלה. וע"ש מה שתי' קושיא זו. דכיון דחשיב אביה לגבי שאר איסורים גם לענין ממון כך הוא דא"א לחלק ביניהם. ודחה תי' זה מדברי התוס' ספ"ק דכתובות גבי אם רוב ישראל ישראל מאי נפ"מ להחזיר אבידתו ע"ש. ולענ"ד קשה עליו ג"כ מהא דפ' בן סורר ומורה דדייק שם דאזלינן בד"נ בת"ר מהא דבת ג' שנים ויום אחד הבא עליה כו' ודילמא איילנית היא ודחי שם דמאי דקתני חייב היינו לענין קרבן ומשמע דאף דחשבינן שאינה איילונית לענין קרבן לא חשיבה כאינה איילונית גם לענין קטלא ועי' תוס' פ' גיד הנשה (צ"ד ע"א) באשה הנישאת ע"פ סימנים שנמצא בעלה מת שכתבו דאעפ"כ לא מהני זה לקטלא ובעינן דוקא עדים גמורים למיתת בעלה הרי דלא אמרינן הך סברא כיון דמהימנת להו לשארי דברים נאמן ג"כ לענין קטלא (ועיין מ"ש למעלה שדברי התוספ' אינם מוכרחים בזה ושהרמב"ם לא ס"ל כן) אמנם לענ"ד בלאו הכי לא קשיא ממפותה דשם יש ג"כ חזקה המסייע לרוב דמוקמינן לאמה בחזקת צדקת וכשירה שלא זינתה ומסתמא היא מאביה בנשואין וכמ"ש התוס' פ"ק דחולין (י' ע"ב) בהא דאתיא ממכה אביו ואמו ודילמא לאו אביו הוא שהקשו התוס' שם דילמא משום דיש לאמו חזקת צדקת וכשרות ע"ש. וא"כ במקום שחזקה מסייע לרוב גם בממון מוציאין ע"י כמ"ש למעלה בשם בעה"מ פ"ב דכתובות. גם מה שהקשה הגאון בעל הפלאה אמאי משלם דמי ולדות ומזיק אמאי משלם דילמא טריפה הוא כו' לק"מ דהא שם מטעם מזיק ממון חבירו אתינן עלי' וא"כ דמי ולדות כיון דזכי' רחמנא לאב וצררי דידי' נינהו והרי הם שוים ממון דאם היו נמכרים לאחרים היו נותנים ממון עבורם והלוקח לא היה חושש לספק דילמא טריפה הוא וכמו כן מזיק בהמת חבירו הרי ראוייה היא לבעלים למוכרה וא"כ הרי הזיק ממון חבירו. ומה שהביא בשם הגאון שער המלך שהקשה מהא דמת לאחר שלשים יום דחייב לפדותו דילמא טריפה הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב. לענ"ד ג"כ לק"מ דהא בס"פ הקומץ רבה (ל"ז ע"ב) יליף לה מקרא דנטרף תוך שלשים אין פודים אותו מקרא דאך בכור וגו' אך חלק וא"כ אי לאו קרא הוי אמינא דהתורה חייבה לפדות בכור אפי'