בית נאמן לה

להתחסר זמן רב. מ"מ כ"ז שהי' בו עדיין מ' סאה לא שמי' חסרון. וא"כ הוי כאלו השתא התחיל הריעותא והשתא נגמרה ודוחק לומר דמיירי שחסר הרבה מארבעים סאה דע"כ חסר זמן רב מקודם דהא סתמא קתני אף שחסר כ"ש. ולכן הי' נלע"ד דעיקר הטעם כמ"ש בכ"מ דכל ספק הרגיל לאו שמי' ספק וכל שהריעותא בא מעט מעט הוי כמידי דשכיח הרבה דהא החסרון הוא במשך כמה זמנים ונקרא ספק הרגיל לאו שמי' (ספק]. ולכן בצירוף תרתי לריעותא הוי כל שיצא מחזקתו זמן מה וכל שיש לומר עכשיו נגמר הריעותא הוי ספק משא"כ במידי דאין שייך חסר ואתאי א"כ הריעותא אין לו משך זמן והוי כמידי דלא שכיחא כ"כ. ולכן אין בה כח לגרע חזקה דמעיקרא. וא"כ בנ"ד שמצאו אבודים ממנ"פ א"ש. אם יש לתלות האיבוד ע"י העכברים כענין מ"ש בפ' המפקיד אפי' הם אבודים כו' ודאי דא"ש דא"כ שייך חסר ואתאי דהא הם אוכלים מעט מעט ואם האיבוד הוא ע"י גניבה שהי' במקום מגולה ושכיחי גנבי. וא"כ מיקרי ספק הרגיל ממש כהא דחסר ואתאי ויש בו כח לגרע חזקה קמייתא. אך כיון דעכ"פ לא יצא מחזקתו זמן מה די"ל עכשיו נאבדו ואפי' באכילת עכברים אולי הי' בו שיעור מעשר מקודם ועכשיו גמרו לחסור משיעורם. לכן פסק הרמב"ם שפיר דהוי ספק וכשיטתו גבי חבית וכמש"ל (חלון י"ב) באורך

כו כל זה כתבתי העולה לענ"ד מתוך סוגיות הש"ס דבאמת כל מקום דלא שייך לומר חסר ואתאי וכדומה אמרינן דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא אף בתרתי לריעותא ג"כ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כל שיש לומר דבעת שעדיין לא נראה הריעותא נסתלק חזקת האיסור משכנגדו כגון הא דמקוה והא דנגע שכתבו התוס' וכמש"ל באורך. אבל חפשתי ומצאתי להקת הפוסקים האחרונים שמתנגדים לכל מ"ש. דהנה המ"א בה' פסח (סי' תס"ז ס"ק י"ח) בדין אם נמצא חיטה במי מליגה. כ' דבמקום א' מחזקינן איסורא מזמן לזמן ואמרינן שמא הי' תחי' במים והביא ראיה מהא דפ"ק דחולין ופ"ק דנדה דלא אמרינן השתא הוא דאתרע במידי דליכא חזקה ואחריו החזיקו כל האחרונים דין זה דמחזיקין מזמן לזמן כאלו הוא הלכה למשה מסיני. ולפי מ"ש למעלה דין זה צ"ע דהא כאן לא שייך נפל ואתאי וי"ל השתא הוא דנפל. ולא מבעי' דעכ"פ ודאי איסור לא מיקרי. אלא מוכח מדברי התוס' דפ"ק דנדה גבי אדם הנכנס לבית המנוגע דחשיב כודאי השתא אתרע דמביא קרבן אם נכנס לעזרה אע"ג שיש לאדם חזקת טהרה ג"כ. וא"כ למה נחמיר בחומרא דמשהו בפסח שאינו אלא מדרבנן דאפי' במקום ספק הי' לנו להקל. כ"ש כאן דנראה דכודאי חשיב דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא אמרינן הכי כ"ש כאן היכא דליכא תרתי לריעותא. והגאון בעל מקור חיים שם עמד בקושיא זאת קצת דהא כ"מ דליכא תר"ל לא אזלינן בתר חזקה דהשתא (ולפי מ"ש עדיפא הי' לו להקשות דאפי' במקום תר"ל הדין כן כל שי"ל השתא הוא דאתרע וליכא סברא דחסר ואתאי) ותי' שם לחלק בין אם אנו דנין על גוף הדבר שנמצא בו הריעותא ובין הא דגבינות דביו"ד סי' פ"א דשם על הגבינות אנו דנין לא על הבהמה וסברא זו תמוה בעיני דהא החלב מגוף הבהמה הוא ומי יתן טהור מטמא. הגע עצמך אם נחתך אבר א' מן הבהמה כלום יש לחלק ביניהם. והיכן מצינו בהמה אחת שחציה מותרת וחציה אסורה. ואין זה דומה למחלוקת הגאונים הובא בתשו' גאוני בתראי במעשה דמקולין שפירש חציה מן התערובות ודברי הט"ז ביו"ד (סי' ק"י) דשם עכ"פ חציה הא' נשתנית מחצי' השני' דזו פירשה וזו נשארת בקביעותא. משא"כ כאן דאותו ספק עצמו שעל הבהמה אימת נטרפה הוא ג"כ על הגבינות שהם חלק מגופה ממש. וכבר תמה עליו ג"כ הגאון בעל שר האלף בחיבורו על ה' פסח שם שדחה דין זה בשתי ידים ע"ש. והנה אף שדין זה דמצאו גרעין חיטה במי מליגה מבואר הוא בטור שם בשם הראב"ן ופסקו המחבר בשו"ע שם לק"מ די"ל דמיירי בסתם מים שלא נבדקו מתחי' קודם שהובאו לבית דבכה"ג לא שייך לומר חזקה דמעיקרא דהא לא הי' לו חזקת היתר מעולם דאולי הי' הגרעין בכלי בעת שניתן שם המים. וכן י"ל לכאורה לשון המ"א בשם המ"ב שכ' שמחזיקין מזמן לזמן במקום דליכא חזקה ור"ל דליכא חזקה דמעיקרא כלל אע"ג דא"א שלא יהי' לו חזקת היתר מעיקרא שהחיטה לא נולדה שם במים. מ"מ כבר כ' המק"ח שיש לחלק בין ממקום למקום דכל שיש לו לתלות במקום לא מהני מה שהי' לו חזקת היתר מתחי' במ"א כי אם היכא שהי' לו חזקת היתר במקום זה שנמצא בו אח"כ הריעותא כיון שי"ל שמקום זה גרם שיארע בו הריעותא אמרינן דמעולם לא הוחזק מקום זה בחזקת כשרות בתחי' ולהכי בהא דנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת מחלק הש"ס בין ראהו חי מבערב ללא ראהו חי דאע"ג דודאי הי' חי שעה אחת מקודם מ"מ כל שבמקום שנגע בו האדם לא הוחזק מקום זה האדם שם בחזקת חיים. א"כ הוי דבר שיש בו לתלות במקום שהאדם הנוגע בו במקום הזה כיון שהספק בנוגע ואצלו לא הוחזק מעולם בחזקת חי ולא דמי לגבינות מבהמה שנמצא טריפה דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא אע"ג דהבהמה הובאה ממקום אחר דשם לא שייך לתלות במקום דאין המקום גורם הטריפות. ועיקר מה שדנין בו הוא על הבהמה עצמה משא"כ הכא דבנוגע תלוי דבזה שייך לתלות במקום שבמקום זה הלך ונגע בו ולכן בעינן שבאותו מקום יהי' מוחזק בכשרות. וא"כ אם בתחי' סיננו המים בקדירה ואחר שנתבשלה ונצטננה נמצא בה חיטה י"ל דאזלינן בתר מעיקרא ועכשיו נפל החיטה ואין סברא להחמיר כיון דריעותא בגופה אף שהגאון בעל מק"ח החמיר בזה מ"מ לדינא נ"ל כמ"ש וכן בשר האלף ע"ש

כז אכן כ"ז לדעת רוב הפוסקים דס"ל דחזקה דמעיקרא לעולם עדיפא מדהשתא. וכן ס"ל בספק טריפות אם נעשה קודם שחיטה או אח"כ דאמרינן השתא הוא דאתרע לאחר שחיטה אע"ג דהחזקה אתרעי ונולד ספק בגופה אבל רבינו יונה והרשב"א שכתבו הפוסקים בשמם דכל ספק השקול אף שי"ל אחר שחיטה נעשה אסור וא"כ לא אזלינן בתר חזקה דגופא וכמ"ש הש"ך בשמם ביו"ד (סי' נ' ס"ק ב') ע"ש. וראיתי בית אפרים בחלק התשו' שלו שהקשה דברי הרשב"א אהדדי שהוא עצמו כ' להתיר הגבינות מבהמה שנמצאת טריפה דאמרינן השתא הוא דנטרפה. ותי' שם כסברת הגאון בעל מק"ח משום דגבינות הוא דבר אחר ויש להם חזקת היתר בפ"ע. וכבר כתבתי שסברא זו אין הדעת סובלתו כלל ואין זה דומה כלל להא דאמרו סכין אתרעי בהמה לא אתרעי. דשם באמת הסכין הוא ענין אחר רק הוא מכשיר הבהמה ואנו צריכים לדון על הבהמה אם נאסרה ע"י הסכין או לא ולכן אין ריעותא דסכין מועיל לבטל חזקת כשרות דבהמה. משא"כ בגבינות שהם עצמם חלק מן הבהמה וכאבר מאבריה דמי והרי אנו דנין על הבהמה עצמה. ולענ"ד נראה ליישב דברי הרשב"א בפשיטות כעין מש"ל (חלון כ"ד) דכאן מיירי שאינו זכור העת שנשחט וגם א"י אימת נעשה זמן השבירה. וא"כ לא שייך לומר אוקי אחזקה והשתא הוא דנשבר הגף בשעה ה' והשחיטה הי' בשעה ד' אימר איפכא דמוקמינן לי' לעוף בחזקת חיים דמעיקרא ואמרינן השתא הוא דנשחט בשעה ה' והשבירה הי' בשעה ד' וא"כ הוי ספק השקול ממש דאין כאן חזקה כלל לתלות הריעותא באיחור הזמן. משא"כ בהא דגבינות דהא זה ידוע דהגבינות נעשו קודם שנשחטה הבהמה. וא"כ שייך לומר אוקי הבהמה וחזקת כשרות שלה באיחור הזמן שנוכל משום חזקה קמייתא. ובזה אנו צריכים לדחוקים וישובים שכתבו האחרונים הגאון תבו"ש ובית אפרים בדברי הרשב"א. ודבריו מחוורים כשמלה דעיקר כוונתו לאסור בגף העוף שנשבר מצד ספיקא דאורייתא משום דליכא כאן חזקת זמן דמעיקרא וכמ"ש. וא"כ לדינא גם הרשב"א ורבינו יונה מודים בהא דחיטה שנמצא במים דמוקמינן לי' אחזקה קמייתא ואין לאסור התבשיל. ובזה א"ש הראיה שהביאו רבינו יונה והרשב"א לדין הנ"ל מהא דמביא בש"ס שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה נשמטה כו' דשם ג"כ הספק על שניהם בשוה שא"י זמן השחיטה ולא זמן השמוטה. וא"כ מאי חזית לאחר זמן השמוטה ביותר נאמר איפכא לאחר זמן השחיטה יותר כל מה שנוכל והוא דומה