בית נאמן כד

תורה גם ע"א דעלמא מהימן להעיד על מספר שניו. עוד הי' אפשר לפרש לשיטתם דמה דקאמר נאמן האב כו' היינו אפי' להכחיש ע"א שאמר שעדיין אינו בן י"ג כו' וקמ"ל בזה דהאב נאמן כשנים משום דרמיא עלי' למידק מספר שניו וכהא דפ' י' יוחסין דנאמן בעל המקח כו' בזמן שמקחו בידו כו' דנאמן כשנים מה"ט דרמיא עלי' למידק. ואפ"ה למכות ולעונשין לא מהימן אף דנאמן כשנים מטעם דכתיב ובנים לא יומתו על אבות כמש"ל וא"כ יוצא לנו דין חדש דהא דאב נאמן על בנו לנדרים כו' היינו אע"ג דיש ע"א דמכחיש ליה. אבל לפי שיטת התוס' (בשיטה שני' שם) שמפרשים דהאב נאמן מטעם שבידו א"נ אם יש ע"א המכחישו ואומר שאינו בן י"ג שנים. לפי מ"ש הש"ך ביו"ד (סי' קכ"ז ס"ק י"ד) ע"ש שהאריך ויתבאר איה"ש במקומו באריכות

ד וראיתי בס' המקנה שם שהביא קושית הגאון פנ"י בהא דאמר רב אסי אף סוקלין ע"י דהיאך נסקלת הא בעינן התראה וע"כ צ"ל שאמר האב כן קודם שזינתה. וא"כ לפי מאי דקי"ל כרב ור"ח דאין סוקלין ע"י. ומזה הקשה על הרמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין) שכ' שאיסור עצמו שהוחזק באיסור אף ע"י ע"א שוב עונשין עליו ע"י אם עבר בעדים והתראה והבאתי דבריו למעלה (חדר ד' חלון ט') ושם כתבתי ליישב קושיא זו על הרמב"ם. והגאון המקנה כ' לתרץ זה דמיירי דאמר האב תחי' לפני עדים שהוא בן י"ג שנים. ועדיין לא הגיד לפני ב"ד ולא הוחזק דבריו עדיין בעדות גמור כ"ז שלא הגיד לפני ב"ד. ואעפ"כ עי"ז יכולים להתרות בו דמסתמא יאמר האב כן גם לפני ב"ד יעו"ש. דבכה"ג ס"ל לרב ור"ח דא"נ לסקול ע"י. אבל אם אמר תי' בפני [ב"ד] שהוא בן י"ג שנים. ושוב עשה עבירה שחייב עליו מיתה בעדים והתראה נסקל ע"י כשיטת הרמב"ם. וא"י מנין לו זה דאין האב נאמן אא"כ אמר כן בפני ב"ד. דנראה דכ"מ שנתנו נאמנות לא' מצד דרמיא עלי' למידק נאמן לעולם (אמר) [אפי'] לא אמר כן בפני ב"ד. וראיה לזה מהא דאיתא בפרק י' יוחסין (ע"ג ע"ב) נאמנת חי' לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני בד"א שלא יצתה וחזרה אבל יצתה וחזרה א"נ ר"א אומר הוחזקה על עומדה נאמנת ואם לאו א"נ מאי ביניהו א"ב דאהדרה אפה כו' וא"כ א"א לומר שם שהחי' א"נ אא"כ אמרה בפני ב"ד וכי נאמר דמיירי דוקא דיתבי דייני התם בשעה שהיא מיילדת כהא דס"פ ג"פ דיתבא דייני אפומא דבירא כו' וזה ודאי דבר שאין לו שחר. אע"כ דדוקא מה דבעינן עדות ממש בעינן בפני ב"ד אבל לא במה שנאמן מצד דמידק דייק. ומ"ש הגאון המקנה שהרי כ"ז שלא אמר כן בפני ב"ד יכול לחזור מדבריו אם נתן אמתלא לדבריו הראשונים אדרבא נראה מזה להיפוך שהרי כ"ז שלא נתן אמתלא לדבריו נאמן. ואשה שאמרה לבעלה טמאה אני ודאי דאם בא עלי' והתרו בו חייב מלקות. והרי אפי' הוחזקה נדה בשכינותיה קי"ל דבעלה לוקה עלי' משום נדה. וא"כ לשיטת הרמב"ם למה לא יתחייב אח"כ מיתה והרי בש"ס מדמה כאן מלקות לעונש מיתה כמ"ש שאין האב נאמן לא למכות ולא לעונשין. ובאמת לפי שיטה ב' שכ' התוס' כאן לפרש דמיירי שהאב מעיד שכבר עבר שנה שעבר עבירה ואז הי' בן י"ג שנים לק"מ די"ל דמיירי שהיו עדים בשעת העבירה. ואליבא דר"י ב"ר יהודא דס"ל חבר א"צ התראה. ואין זה תימא דהש"ס מייתי פלוגתא דרב ורב אסי אי מהימן לקטלא אליבא דר"י בר"י דלא קיי"ל כוותי' כמו שפסק הרמב"ם (פי"ב מה' סנהדרין) כחכמים דפליגי על ר"י בר"י. דכן מצינו בפ' היו בודקין (מ"א ע"א) אמר רב חנן עידי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגים מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך והא אתרו בה ומשני דלא אתרו בה וכר' יוסי בר"י דאמר חבר א"צ התראה כו', גם י"ל דהסוגיא אתיא למ"ד התראת ספק שמה התראה וי"ל שהתרו בה שמא אתה גדולה ואם אמר אח"כ האב שבאמת היתה גדולה בשעת העבירה א"נ לקטלא. ובלא"ה לק"מ לשיטת הרמב"ם שהרי הוא פסק (פט"ז מה' סנהדרין ה"ד) כר"י לגבי ר"ל דהתראת ספק שמי' התראה. ובר מן דין הרי כתבו התוס' פ' הערל (פ' ע"ב) ד"ה נעשה דלא חשיב התראת ספק היכא דאגלאי מילתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה וא"כ א"ש (ועי' במשנה למלך שם שתמה ע"ד התוס' ' בזה שסותרים דבריהם למ"ש בפ' יוצא דופן מ"ו ע"ב ד"ה ר' יוחנן):

חדר ז ע"א נגד חזקה אם מגרע עכ"פ לחזקה ובו ב' חלונות

א יש לחקור בדין ע"א נגד חזקה לשיטת הפוסקים דלא מהימן אי דלא מהני עדותו כלל והחזקה ראשונה במקומה עומדת כאלו לא הי' עד כלל או דעכ"פ מגרע קצת החזקה. ומה שהביאני לזה הוא דלפי מאי דקאמר רב שם נאמן לכנוס כו' משום דאין אדם חוטא ולא לו א"כ הוא מטעם חזקה דאין אדם משקר בחנם ללא תועלת א"כ אם מעיד להוציא דבר מחזקתו הי' לנו לומר עכ"פ דמגרע כח החזקה הראשונה דהוי כמו חזקה נגד חזקה אך אם נאמר כן יקשה לנו למה פסקו דא"נ כלל וכמו שמוכח באמת לשיטתם בהא דפ' הניזקין (נ"ד ע"ב) בהא דס"ת שכתבתי לפלוני לא כתבתי אזכרות שבו לשמן. והנה ראיתי בפנ"י במס' קדושין שכ' לשיטת התוס' דמחלקין בין אם מעיד להיתר באתחזק איסורא דבזה י"ל דאין אדם חוטא ולא לו. משא"כ במעיד לאסור דבר שנתחזק בהיתר אמרינן לצעורי קא מכוין עי"ש. ויש להעיר בזה בהא דפ"ד אחין (ל' ע"ב) וכולם שהיו בהם קדושין או גירושין בספק הרי אלו הצרות חולצות ולא מתייבמות כיצד ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק כו' ובגמ' ואלו בגירושין ספק קרוב לו כו' לא קתני מ"ט אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק א"ל אביי א"ה בקדושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת כו' ופריך שם ובגירושין מי לא תנן כו' ומשני הא אתמר עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשני כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לה ומתני' דהכא בכת אחת דהו"ל ספיקא דרבנן. ופרש"י בכת אחת אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה הלכך בקדושין הוא דאיכא למתני' משום דבחזקת היתר ליבם קיימא ומשום ע"א דאמר קרוב לה לא מפקינן לה מחזקה וחלצה כו'. וא"כ קשה כיון דקי"ל דע"א במקום חזקה א"נ א"כ למה צ"ל כאן שיש הכחשה בשני עדים זה אומר כו' אפי' לא הי' כאן רק ע"א שאמר קרוב לה ג"כ א"נ להוציאה מחזקה ולכן חולצת ואין כאן חשש אם אתה אומר חולצת מתייבמת דתתייבם ואין בכך כלום. אלא ע"כ דאף דע"א א"נ במקום חזקה מ"מ אתרע לה חזקה קמייתא והוי כמו חזקה נגד חזקה והוי ספיקא דאורייתא. וא"כ יקשה גבי גירושין נמי נימא הכי דתחלוץ מספק ואין כאן חזקה ליבום דהא הוי חזקה נגד חזקה. ולכך משני דמתני' מיירי בכת אחת א' אומר כו' וא"כ מי שאומר קרוב לו מסייע לחזקה דהיתר לשוק והוי ב' חזקות נגד חזקה אחת ולכן לא שייך להחמיר שתחלוץ דאנו חוששין שמא תתייבם ולכך לא החמירו ואוקמי' אדינא דבחזקת היתר לשוק קיימא. וא"כ ק"ו הדברים אם בערוה דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' במקום דליכא חזקה יש סברא דלא מהימן ע"א וכמו שיתבאר בחדרים הבאים בס"ד. אמרינן דאתרע חזקה קמייתא ע"י עדות ע"א כ"ש בשאר איסור תורה. וי"ל לפמ"ש התוס' פרק האומר (ס"ו ע"א) ובכ"מ דהא דע"א א"נ במקום חזקה היינו דוקא היכא דליכא רגלים לדבר שאומר אמת. אבל ביש רגלים לדבר נאמן י"ל דאין ה"נ כל שבאמת זרק לה גט רק שאנו מסופקים אם הוי קרוב לה כל שמעיד ע"א שקרוב לה יש רגלים לדבר שאומר אמת שהרי באמת כיון לגרשה ומסתמא היה מכוין לזרוק קרוב לה כדי שתתגרש בזריקה זו וא"כ הי' יוצא לנו דין חדש דבכה"ג אף דהוי דבר שבערוה מהימן ע"א לומר שהי' קרוב לה היכא דליכא דמכחיש לי'. אך לאותם פוסקים הסוברים דבדבר שבערוה אפי' היכא דליכא חזקה דאיסורא אין ע"א נאמן ודאי דלא מהני ע"א בכה"ג

ב ואיפכא קשיא לי לשיטת הפוסקים הסוברים דע"א נאמן אף נגד חזקה. וא"כ ע"כ צ"ל דחזקה דאינו מעיד שקר עדיפא מחזקה דגופא של הדבר שמעיד עליו. וא"כ צ"ע