בית נאמן כב

ש"ה דמירתת כו' אבל לרב אסי דלא ס"ל משום דיצרו תוקפו י"ל דלא מטעמא דמירתת נאמן לכנוס ע"ש

ג עוד נלע"ד לדקדק מלשון הרמב"ם שם שכ' בדין אשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי ושוב בא אחד ואמר אני קדשתיך דא"נ לכונסה וכ' הטעם משום דיצרו תוקפו והיא תרגיל אותו כדי להתירה. שלכאורה תי' כדי להתירה הוא שפת יתר דכיון דחיישינן שמא משקר משום דיצרו תוקפו א"כ גם אצלה יש חשש זה אף אם לא הי' נאסרת בלא"ה. אע"כ דבאמת לא חיישינן אצלה שמא תשקר במזיד לומר שהוא קידשה דהא יש לה מיגו שלא היתה אומרת תחי' שנתקדשה. ואע"ג דהוי מיגו למפרע דלא מהני לאחר כ"ד כמו באשה שאמרה א"א הייתי ואחר כ"ד אמרה נתגרשתי דא"נ וכמ"ש בפ"ב דכתובות. מ"מ לפרש דבריה נאמנת אפי' לאחר כ"ד וכמ"ש התוס' שם בהא דאמר האב קדשתי את בתי ואח"כ אמר לפלוני קדשתיה וכמ"ש הח"מ והב"ש שם וזה ברור. רק דכאן אנו חוששין דעדיין היא בספק רק שדעתה קלה לסמוך על דבריו שאומר שהוא קידשה והיא לא דייקא משום דנאסרת לכל העולם ותעשה כן כדי להתירה. וא"כ י"ל דבאשה אף שאין החתן לפניה אמרה נתקדשתי וא"י למי ושוב כשבא החתן ואמר שהוא קידשה הודיתה שבאמת נתקדשה לו י"ל דא"נ משום דיש כאן סברא לומר שאומרת כן כדי להתירה. משא"כ באב בכה"ג דלא שייך סברא זו נאמן. שוב ראיתי במ"ש למעלה במקום דע"א א"נ במקום חזקה או בדבר שבערוה שכתבתי שאין כח בידינו להוציא מתח"י כיון שאומר שאצלו ברור הדבר שמותר אין הדין כן מהא דאי' באה"ע (סי' י"ב סעיף א') בע"א שמעיד על אשה שמת בעלה דאם כנסה לא יוציא אף דשם ע"א נאמן מ"מ כ' שם הב"ש דהתוס' ורשב"א חולקים ע"ז משום דיש חשש איסור דאורייתא. וכן נראה שם הכרעת רבינו הגדול הגר"א ז"ל. ואף הרמב"ם דס"ל דלא יוציא וכמו שפסק בשו"ע שם היינו דוקא התם דנאמן עכ"פ להתירה לעלמא משא"כ במקום שא"נ וזה פשוט. והא דכ' (סי' ל"ז סעיף כ"ד) דאם כנס לא יוציא היינו דוקא משום דלא הוחזקה בחזקת א"א ע"י שני עדים וכמ"ש למעלה

ד עי' בס' המקנה שנסתפק בדין הנזכר בסעיף כ"ד באשה שאמרה נתקדשתי וא"י כו' ובא א' ואמר אני קדשתיה דהדין דלא יכנוס ואם כנס לא יוציא. אם בא אח"כ עד אחר ואמר שהוא לא קידשה אם נאמר דהראשון הוא כשנים. והכריע שם מסברא דלא הוי כשנים כיון שלא התירוה לו לכתחילה לכונסה ע"ש. וקצת הי' נראה ראיה לדבריו מהא דפרק האומר שם בברייתא דמסייע לרב אסי קדשתי את בתי כו' אף דנאמן לכנוס כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו האשה שאמרה נתקדשתי כו' ובא א' כו' א"נ לכנוס כו' ואם נאמר דבדיעבד אם כנסה אין מוציאין מידו אף אם אח"כ בא אחר והכחישו הוי לי' לברייתא למיתני הך דינא דכנסה ובא אחר כו' בסיפא בהא דאשה שאמרה כו' לרבותא דאף דשם א"נ לכנוס לכתחילה אפ"ה אין מוציאין מידו אפי' שאחר מכחישו ומ"מ צ"ע כיון דקי"ל דבכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין עד אחר נאמן להכחישו. א"כ כיון דקי"ל דאם כנסה אין מוציאין מידו הרי ע"כ דנאמן מן התורה כשנים רק דמדרבנן אסרינן ליה לכתחילה. וכיון דבדיעבד גם רבנן לא החמירו הרי לענין דיעבד נאמן כשנים גם מדרבנן א"כ למה יהי' אחר נאמן להכחישו גם מהא דלא נקט בברייתא בסיפא יש לדחות כיון שלא הזכירה הברייתא כלל הך דינא דאם כנס לא יוציא. וקצת הי' נראה לדקדק מהא דפ' האשה שלום (קי"ז ע"ב) עד אומר מת ונישאת ובא ע"א ואמר לא מת ה"ז לא תצא. ופריך שם טעמא דנישאת הא לא ניסת לא תנשא והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כו' ובפ"ב דכתובות (כ"ב ע"ב) ת"ר שנים אומרים מת כו' אמר אביי תרגמה בע"א ע"א אומר מת המנוהו רבנן כבי תרי וכדעולא דאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה כו' ופריך א"ה אפי' לכתחילה נמי ומשני משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך כו' הרי דגם שם לא מהמנינן לע"א לענין לכתחי' ואפ"ה אם נישאת ל"ת ולא אמרינן דנאמן ע"א להכחישו כיון דאוסרים ע"פ לכתחי'. ושם ביבמות בתוס' ד"ה הא לא נשאת הקשו מאי מקשה הא לא נישאת כו' מדעולא הרי בפ"ב דכתובות משמע דמילתא דעולא הוא רק דיעבד אבל לכתחילה מודה דלא תנשא משום דרב אסי. ותי' שם דהכי דייק דטעמא דנשאת מש"ה לא תצא הא לא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא מש"ה פריך מדעולא כו'. ודוחק לומר דש"ה דאין האיסור חמור כ"כ דאין זה אלא משום לזות שפתים אסרו עליו משא"כ כאן דמדינא אסרו עליו חכמים משום דחששו שמא משקר שהיא מחפה עליו דאין סברא לחלק בהכי באיסור דרבנן. ויש לחלק קצת באופן אחר דדוקא התם דאע"ג דבא עד השני שאמר לא מת קודם שנשאת ולא הועיל עדותו נגד זה שאמר מת שהאמינה לו התורה כשנים לכך אם נישאת לא תצא. משא"כ הכא שאם הי' בא העד שאמר לא קידשה קודם שנישאת לו היתה אסורה עליו מדינא דלא שייך לומר בזה כ"מ שהאמינה תורה כו' כיון שהוא נוגע בדבר לכך אם בא אחר שנישאת נאמן להכחישו. ומ"מ אין זה סברא לחלק כיון דבדיעבד לא חיישינן שמא משקר אע"ג דהוא נוגע וצ"ע לדינא

ה עוד נסתפק שם בהא דקיי"ל אם כנסה אין מוציאין מידו אם מת אח"כ אם מותרת לעלמא. ודעתו נוטה שם דמותרת כיון דאין אוסרין אותה עליו משמע דה"ה ג"כ אם מת דמותרת לעלמא יעו"ש ולענ"ד אין טעמו ברור להתיר דהרי איתא שם בפ"ב דכתובות שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' א"ר מנחם בר יוסי אימת אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת אבל אם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא. ופריך שם מכדי תרי ותרי נינהו כו' אמר רב ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה. היא גופה באש"ת קאי באומרת ברי לי. והרי שם ודאי דאם מת אסורה לעלמא דלכ"ע באש"ת קיימא ובודאי לא מהני הא דאין אוסרים אותה על העד להתירה לעלמא כיון דקיימא על כ"ע בספיקא דאורייתא ובאש"ת. וא"כ ה"ה בזה דאמר אני קדשתיה אע"ג דאין כח בידינו לאסור עליו כיון שאומר ברי לי מ"מ לעלמא בספיקא הוא. ובאמת צ"ע לכאורה במה דמחלק שם בין נישאת ואח"כ באו עדים ובין באו עדים ואח"כ נשאת דהא בתרי ותרי אע"ג דבאו ב' המכחישים את הראשונים בזא"ז אין סברא לומר דהשנים הראשונים נאמנים יותר דרק בע"א המכחיש ע"א שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים. משא"כ ב' עדים הם בכ"מ כמאה עדים בהכחשה. וא"כ למה אמרינן ל"ת בנשחת תחי'. וע"כ צ"ל כיון דהיא והוא אומרים ברי לי אין כח בידינו לאסור עליהם. א"כ הי' לנו לומר כן בבאו עדים ואח"כ נשאת כיון דשניהם אומרים ברי לי. וע"כ צ"ל דטעמא דר' מנחם בר"י דדוקא אם נישאת קודם שבאו שנים המכחישים שכבר יצתה בהיתר ע"פ ב"ד שוב אין כח בידינו לאסור אותה כ"ז שמסופק לנו כיון שהם אומרים ברי. אבל אם באו עדים המכחישים תחי' קודם שנשאת כיון דלכתחילה אנו אומרים עליהם עדיין לא יצא בהיתר לכן גם בדיעבד תצא כיון שלכ"ע עומדת בספק א"א. וכעין סברא זו מצאתי בדברי תשו' הרא"ש כלל כ' הובא ביו"ד (סי' י"ח סעיף י"ג) בשחט בסכין בדוק ונאבד אחר שחיטה ואח"כ נמצא פגום שחיטתו כשירה הואיל ויצא בהיתר וזה שנמצא פגום אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה כו' ועי' ט"ז (שם ס"ק י') דהטעם שכל שיצא בהיתר יש לו חזקה טובה של היתר ושוב אין אוסרים אותו מספק (ועי' בפרמ"ג במשבצות בשם הב"ח שהקשה מה בכך שיצאה בהיתר מ"מ ספיקא הוא ובאמת דברי הרא"ש נכונים ויש להם ראיה מדברי ש"ס הנ"ל). ונלע"ד דקושיית הש"ס שם מכדי תרי ותרי כו' לא קאי ע"ד ר' מנחם בר"י דכיון דמיירי בכבר יצאה בהיתר קודם שבאו ב' המכחישים שוב אין אוסרים אותה מספק ולפ"ז אפי' לא אמרה ברי לי י"ל דלא תצא רק קאי על ת"ק דס"ל דאפי' באו שנים האחרונים קודם שנישאת דעדיין לא יצאה בהיתר לכך מקשה שפיר. אך מדברי הפוסקים לא משמע הכי דבשו"ע (סי' קנ"ב סעיף ג') כ' אם נשאת לאחד מעדיה כו' אבל אם נישאת לאחר הואיל והדבר בספק אצלו וכן אם