בית נאמן כא

הוא בן י"ג לענין חליצה. דהא אין שייך לומר דמוקמינן לי' אחזקת קטנות כיון שאנו דנין עליו לכתחילה אם הוא ראוי לחליצה וא"כ וכי לעולם לא יהי' ראוי לחליצה והרי סופו להיות גדול ודומה ממש להא דנדה שכתבו התוס' דהוי חזקה העשויה להשתנות ויש לדחו' דש"ה גבי נדה דשם אין אנו דנין רק אם מותר לבוא עליה ולאחר ביאתו שוב אין לנו שום נפ"מ בזה. משא"כ באשה זו שאחר חליצתו אנו צריכים לדון אם נפטרה בחליצתו לשוק ויצתה מחזקת יבום א"כ דומה להא דספק בן ט' שבא על אשה דלא מקריא חזקה העשוי' להשתנות מהטעם שכתבנו וצ"ע (ויש לי בזה אריכות דברים בדין חזקה העשוי' להשתנות ויתבאר בחדרים הבאים בס"ד): חדר ה אם אמר האב קדשתי את בתי כו' ומת ובא אחד ואמר אני קדשתיה. ובו ה' חלונות

א יש לחקור בדין זה שאמר האב קדשתי את בתי וא"י למי ומת האב ובא א' ואמר אני קדשתיה אם נאמן לכנוס וגם אם נתן גט אם מותרת לעלמא. דלכאורה נראה מלשון רש"י שכ' שם דלכך ס"ל לרב אסי דנאמן לכנוס משום דלא חציף לומר שקר דמירתת שמא יכחישנו האב. וא"כ אם מת האב א"נ ולכאורה לפי הטעם שכ' הר"ן דלכך נאמן בזה ע"א משום דאינו אלא מברר החזקה. וכ"ש לפמ"ש למעלה משום דאין חזקת א"א גמורה ע"פ עדים רק ע"פ האב א"כ הי' לנו לומר דנאמן בכל גווני דאין לומר דיצרו תוקפו לכך לא מהימן אלא בצירוף הטעם דמירתת לשקר שמא יכחישנו האב דהא כיון דקי"ל ע"א נאמן באיסורים וילפינן לה מקרא דוספרה לה כמ"ש התוס' ר"פ הא"ר והרי שם יש ג"כ חשש דיצרה תוקפה. אכן הב"י (סי' ל"ז) כתב בשם רבינו ירוחם דאם אין האב לפנינו א"נ לכנוס. וכן נראה מלשון השו"ע (שם סעיף כ"א) שכ' בא אחד ואמר בפני האב כו'. שוב ראיתי בס' המקנה פ"ג דקידושין שם שעמד בזה והניח בצ"ע אכן לענ"ד נראה דין זה מוכרח מדברי הש"ס דקאמר האשה שאמרה התקדשתי וא"י למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שא"נ לכנוס מפני שהיא מחפה עליו. ואם נאמר דמצ"ע נאמן דבא לברר החזקה וע"א נאמן באיסורים כמו הא דאשה א"כ מה בכך שהיא מחפה עליו אם נאמר דלא חשיד העד בכך. ולפ"ז צ"ע מהא דנדה. והי' נלע"ד לפרש משום דלכאורה קשה מה דקאמר מפני שהיא מחפה עליו וכי חשידא היא בכך לעבור על איסור א"א והי' לנו לאוקמה בחזקת כשרות וצדקת. ועוד והא חזינן דאינה חשודה דאל"כ למה אמרה נתקדשתי וא"י למי והחזיקה עצמה באיסור א"א אלא ודאי דחיישינן שהיא א"י למי נתקדשה ואמרינן דגם עכשיו א"י אם הוא זה שקידשה רק שהיא סומכת על דבריו וחושבת דמסתמא אומר אמת משום זימנין דרחמא לי'. וכעין מ"ש בפ' הא"ר (צ"ג ע"א) בבעי' דע"א ביבמה משום דזימנין דרחמא לי' לא דייקא ומנסבה וסומכת ע"ז העד. וא"כ י"ל דכאן עיקר האיסור משום דידה ולא משום העד דהא אין דבר שבערוה פחות משנים והיא היתה עומדת בחזקת פנוי' ולדידה לא הימנה רחמנא כדקאמר בש"ס שם בדברי רב אסי ורק משום דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא אתינן עלה ואין האיסור להעד מצד עצמו לכנוס דלגבי אינש אחרינא לא מהימנא כלל. וכיון דהיא עצמה אסורה מתורת ודאי דשוי' אנפשה חד"א ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לכך לא מהימן העד דלא שייך מירתת דלא שייך כאן הך סברא שכ' הר"ן משום דלא הוחזקה באיסור א"א והוכיח כן מדברי הירושלמי שחולק בין הך דינא להא דמעיד על אשה שמת בעלה דלא ישאנה תמן הוחזקה כו' דהא לגבי דידה דשוי' אנפשה חד"א הוחזקה באיסור א"א ודאי. ולכן כל שיש לומר דמחפה עליו היכא דא"י אם אומר אמת אין העד נאמן משום איסור דידה. אבל בהך דינא דאב ואמר קדשתי את בתי כו' דכבר הוכחנו למעלה דלא מטעם ודאי נאמן דרק לאיסורא הימני' רחמנא ולא לקטלא (ואע"ג דגם באמרה נתקדשתי כו' אין סוקלין אותה אפי' לרב אסי דלדידה לא הימנא רחמנא היינו דמשום דשוי' אנפשה חד"א אף דאסורה מתורת ודאי מ"מ לקטלא לא מהני דאין אדם חייב מיתה ע"פ עדות עצמו ודוק) ולבתו אין זה ידוע אם נתקדשה כלל ולא הוחזק הדבר באיסור א"א ודאי י"ל דלא צריכינן לעדות העד מטעם מירתת. וא"כ אף אם אין האב חי י"ל דנאמן דלא חיישינן שמא יצרו תוקפו לעבור על איסור תורה אם יודע בעצמו שאין האמת אתו. כדמוכח מהא דנדה וא"כ דינו של הרי"ז צ"ע, גם מדברי רש"י אין זה מוכרח די"ל דש"ה דאיכא ריעותא דהא בעומד לפנינו ואומר שא"י ואין מכיר אם הוא קידשה וכמ"ש בס' המקנה שם. וזה ודאי מודינא די"ל אם הי' אותו שאומר שקידשה באותו מעמד שאמר האב שקידשה וא"י למי ואחר מיתתו אמר שהוא קידשה ודאי דלא מהימן דיש כאן ריעותא גדולה דמראים הדברים שבחיי האב לא רצה לומר כן שהי' מירתת שמא יכחישנו ולכך המתין עד שמת האב. אבל אם לא הי' בעיר בשעה שאמר האב כן ובא לשם אחר שמת י"ל דנאמן

ב ובאמת יש לתמוה אפי' לאותם הסוברים דאין ע"א נאמן באיסורים במקום חזקה דהא ודאי זה אינו אלא לאחרים שא"י אם העד אמר אמת אבל לדידיה ודאי דאינה אסורה כיון שיודע בעצמו שהוא מותר ואין כח בידינו להפרישו מאיסור כיון שאומר שיודע בעצמו שהיא מותרת לו. וא"כ גם בהא דאומר קדשתי את בתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה למה נאמר דא"נ (בעצמינו). והיאך יש כח בידינו לכופו שלא ישאנה. והי' נראה לכאורה לפרש מאי דאמר רב נאמן ליתן גט וא"נ לכנוס היינו דנ"מ אם גירשה אם מותרת להנשא לאחר ובזה ס"ל לרב דאם אומר שהוא קידשה ורוצה לכנוס אין אנו סומכין על עדותו להתירה לעלמא אם יגרשנה דדילמא אמר שקר משום דיצרו תוקפו. אבל כשבא ליתן גט ואינו רוצה לכנוס בזה אנו סומכין על עדותו להתירה לעלמא. ורב אסי פליג עלי' ואמר דאפי' לעלמא נאמן אפי' אם רוצה לכנוס דלא ס"ל טעמא דיצרו תוקפו. וא"כ הי' נראה דאם אמרה נתקדשתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דקי"ל דא"נ לכנוס היינו דוקא באם היא א"י גם עתה. אבל אם אומרת אח"כ נזכרתי שבאמת נתקדשתי לו מותר לכונסה. לפי מ"ש דאין האיסור אלא מצידה שא"י אבל למי שיודע באמת אין אנו יכולים לאסור לו. אך הריטב"א בחידושיו כ' בפי' להיפוך וז"ל מסתברא שאם חזר האב ואמר נזכרתי שקדשתי' לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס משום דליכא גבי' טעמא דיצרו תוקפו ואין אדם חוטא ולא לו אבל [היא[ א"נ לעולם אלא לאסור עצמה שמא עיניה נתנה בו עכ"ל. ועיין בש"ע (סי' ל"ז סעיף כ') בהג"ה מ"ש בשם י"א דאם החתן עמד לפניו תחי' ולא הכירו ואח"כ אמר האב שמכירו א"נ והוכיח כן מדברי התוס' פ"ב דכתובות יעו"ש וא"כ כ"ש באשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי ועמד החתן בפניה ולא הכירו ואח"כ אמרה נזכרתי שאליו נתקדשתי שא"נ מ"מ אם אין החתן לפניה בשעה שאמרה א"י ובעת שאמר אני קדשתיה אמרה נזכרתי שבאמת לו נתקדשתי י"ל דגם היא נאמנת אפי' לאחר כ"ד דלפרש דבריו נאמן אפי' אחר כ"ד אף דשוי' אנפשי' חד"א כדמוכח מדברי התוס' פ"ב דכתובות שם. וא"כ גם באשה עצמה י"ל כן לדידן דקי"ל כרב אסי דלא ס"ל טעמא דיצרו תוקפו. ונלע"ד להוכיח ג"כ מדברי הרמב"ם דס"ל דמה דנאמן לכנוס לאו מטעמא דמירתת הוא. ממ"ש (פ"ט מה' אשות) שאב שאמר קדשתי את בתי כו' ואח"כ אמר נודע לי למי קדשתיה דנאמן בזה אפי' אחר שבגרה. וכ' הה"מ שם דטעמו דיליף לה ממה דקי"ל כרב אסי דאף איש אחר שאמר אני קדשתיה דנאמן לכנוס. וכן העתיק דין זה בש"ע (שם סעיף כ') ואם נאמר דמה דנאמן אחר היינו דוקא מטעמא דמירתת שמא יכחישנו האב א"כ אין ראיה משם. ומ"ש בבאר הגולה שם (אות פ') דלכך נאמן לכנוס מפרש בגמרא משום דמירתת כו' הוא תמוה דבש"ס לא נזכר לשון זה אלא לרב דמקשה ליה מהא דתנן זה אומר אני קדשתיה כו' א' נותן גט וא' כונס דאמר לך רב