בית נאמן כ

אמר סימן א' נותנים למי שאמר ב' סימנים כמ"ש בפא"מ שם זה אמר מדת ארכו ומדת רחבו כו' וא"כ אם נותן סימן וע"א מסייעו והשני אמר סימן אחד למה אמר יניח. והא הוי כאלו אחד אומר סימנים יותר טובים מהשני וכהא דזה אומר מדת ארכו כו' וזה אומר מדת משקלותיו דינתן לאומר משקלותיו אבל לפי מ"ש א"ש דכאן הוי ספק השקול משום דזה שאומר להכחיש העד יש לו חזקה יותר טובה מאותו שהעד מסייעו וא"כ מסייע חזקה שלו לסימנים שאומר והוי כאלו שניהם שקולים ודוק. ומ"מ יש לדחות הא דפ' א"מ מטעם אחר דשם לא שייך לומר דהוי רק עדות על חצי דבר דבשלמא בהא דנתקדשה ע"פ עדים וא"י למי הועילה עדותם להוציאה מחזקת פנויה שהיתה תחי' והיא א"א גמורה ע"י מדאורייתא. ונמצא שמה שבא אח"כ העד להעיד שזהו שקידשה אינו מעיד על דבר שלם שהרי לענין לאוסרה לעלמא א"צ לעדותו רק שמועיל בעדותו להתירה לזה שאומר שנתקדשה לו משא"כ באבידה שלא הועיל עדות הראשונים והסימנים ששניהם אומרים לשום דבר. שהרי שכמו שקודם שבאו להגיד סימנים הי' הדין שבעל האבידה יניח אצלו האבידה כמו כן הוא אחר שבאו שנים ואמרו סימנים שווים ג"כ הדין שיניח. א"כ אם בא אח"כ ע"א הרי הוא עדות כולו דבר ולא חצי דבר. ולכן אין מועיל עדות ע"א בממון ודוק ולפנינו בחדרים הבאים ית' עוד באריכות בעזה"ש בדבר שבממון היכא דלא שייך חזקה אי מהימן ע"א

יח ובזה שכתבנו למעלה בשם הר"ן בדבר שבערוה אם ע"א בא לברר החזקה ולא לסותרה דנאמן. יש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' אשות הכ"ב) שכ' שם בדין יבם ויבמה דבעינן ב' עדים על מנין השנים שהם ראוים ליבום וחליצה וכ"פ הטוש"ע באה"ע (סי' קס"ט). ולדברי הר"ן קשה דהא כאן ראוי שיהי' ע"א נאמן דאינו בא לסתור חזקת יבום שלהם רק לברר החזקה שהם ראוים ליבום וחליצה. ואין לומר כיון דע"י החליצה תהי' מותרת לשוק הוי כאלו ע"א העיד שנתגרשה דא"נ להוציא מחזקת א"א כמו כן אין ע"א מועיל להוציאה מחזקת איסור לשוק. דזה אינו דדוקא במעיד שנתגרשה שבא להעיד שכבר יצתה מאיסור ערוה שנתחזקה בי' בזה לא מהני משא"כ בנידון זה שאינו בא להעיד שכבר מותרת לשוק אלא שמעיד על שנותיהם שראוים לחליצה. ונמצא שעדותו בעצמו אינו לסתור החזקה רק שיסתעף מזה ביטול החזקה כשיחלוץ לה. וה"ז דומה ממש להא דקדשתי את בתי כו' דנאמן ליתן גט. וסבור הייתי לומר דלכך לא מהני שם ע"א משום דמעיד נגד חזקה דמוקמינן להו אחזקת קטנות כדמעיקרא. אבל לפ"ז יקשה מהא דאיתא בפ' אלמנה לכה"ג (ס"ז ב') ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו. ספק שהביא ב' שערות ספק שלא הביא כו' פוסל בביאתו. ולמה לא מוקמינן להו אחזקת קטנות שעדיין אינם בני ט' דכל ספק במקום חזקה אזלינן לקולא אפי' באיסור דאורייתא כמ"ש בכ"מ. וע"כ צ"ל דאין זו חזקה משום דהוי חזקה העשוי' להשתנות דכל קטן עומד לכך שסופו להתגדל. ולא תקשה מהא דפ' י' יוחסין (ע"ט ע"א) אתמר קידשה אביה כו' ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהם. ופריך שם אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה. ופרש"י שם הא כל אותם ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה וכי בדקנוה בפניא כו' דילמא השתא הוא דבגרה הרי דשייך לומר אוקי אחזקה דמעיקרא אפי' בחזקה העשוי' להשתנות דלק"מ דשם ה"ט משום דבתוך ו' חדשים לא שכיח שתביא סימני בגרות והוי חזקה דאתיא מחמת רובא דתחי' היתה מן הרוב שאין להם סימני בגרות. ולכן אמרינן השתא הוא דבגרה. ודומה לגבינות שנעשו מבהמה (שנמצאת טריפה דקי"ל דהגבינות מותרות. ואמרינן השתא הוא דנטרפה מטעמא דתחי' מוקמינן לה אחזקת כשרות מחמת דהויא חזקה דאתיא מחמת רובא. משא"כ בנ"ד שיש ספק בגוף שנותיו אם יש לו ט' שנים או לא י"ל דלא מיקרי חזקה כיון שכן דרך כל קטן שיגדל וכמ"ש התוס' ר"פ הא"ר דנדה לא מיקרי חזקת טומאה כיון שדרך לפסוק דמי' ממילא וכיון דחזקה זו עשוי' להשתנות י"ל דגם חזקת כשרות דאתתא אין מועיל כאן דהא חזינן דאתרע חזקתה שודאי בא עלי' פסול ואשתני גופה וכיון דהביאה הוא ודאי ועיקר הספק הוא בשנותיו ושם ליכא חזקה כלל ולא שייך לומר אוקי אתתא בחזקת כשרות ולא דמיא להא דזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה כו' דמוקמינן לה אחזקתה דשם הספק הוא אולי לא נעשה בה מעשה קדושין כלל משא"כ הכא דהביאה הוא ודאי. וקצת דומה זה להא דפ"ק דחולין (י"א ע"ב) סכין אתרעי בהמה לא אתרעי. הרי כיון שהספק הוא בסכין ולא בבהמה אין הולכים אחר חזקת איסור דבהמה כ"ש דלחומרא אמרינן הכי

יט הן אמת שהתוס' פ' אלמנה לכה"ג (ס"ח ע"ב) הקשו קושיא זו למה ספק בן ט' פוסל בביאתו ולא מוקמינן לי' אחזקה קמייתא שהי' קטן. ותי' דמיירי שבא עכשיו לפנינו הוא כבר בן תשע וא"כ אתרע לי' חזקה קמייתא יעו"ש ודבריהם נעלמו ממני מה בכך הרי אנו דנין על שעת ביאת הפסול ואז הי' לו חזקה דקטנות ובכ"מ מצינו דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא. וכן מוכח מהא דקי"ל דטומאת מעל"ע בנדה אינו רק לתרומה וקדשים. אבל לחולין מוקמינן לה אחזקת טהרה דמעיקרא ואמרינן השתא הוא דחזאי אע"ג דהשתא היא ודאי טמאה. וכן הא דקי"ל כל הטומאות כשעת מציאתן אינו אלא לתרומה וקדשים כמ"ש התוס' רפ"ק דנדה וכן מוכח בכ"מ בש"ס. ולכן נלע"ד כוונת התוס' בלשונם שבאמת בעת שבא לפנינו יודעים אנו שנותיו כמה הוא רק שהספק נולד באיזה זמן בא עלי' ד"מ שהיום יש לו תשע שנים ושלשה ימים והספק הוא אם ביאתו עלי' הי' בתוך אלו הג' ימים או קודם להם. א"כ לא שייך לומר אוקי גברא בחזקת קטנות שהרי אין באין לדון עליו בן כמה הוא בעת הביאה רק על זמן הביאה ודוק. וא"כ הי' יוצא לנו דין חדש באם ידוע זמן הביאה רק שהספק הוא אם הוא היום בן ט' או לא בכה"ג אינו פוסל בביאתו. אבל הוא דחוק ומסתימת לשון המשנה ספק בן ט' כו' משמע דכל הספיקות שווים בזה. וכן מסתימת לשון הרמב"ם (פי"ט מה' איסורי ביאה) ע"ש. אבל לפי מ"ש משום דהוה חזקה העשויה להשתנות א"ש. שוב ראיתי בפנ"י במס' גיטין פרק כל הגט (כ"ח ע"א) שכ' ג"כ ישוב לקושיית התוס' הנ"ל משום דהוי חזקה העשוי' להשתנות. וא"כ צ"ע על התוס' שהם בעצמם כתבו בר"פ הא"ר גבי נדה הך סברא דחזקה העשוי' להשתנות לאו חזקה היא א"כ למה הוצרכו בהא דספק בן תשעה לתרץ באופן אחר. ומשמע מדבריהם דגם עשוי' להשתנות חזקה מעלייתא היא

כ ולכן נלע"ד דהתוס' ס"ל דדוקא גבי נדה דאין שם חזקה אחרת רק חזקה זו לבדה חזקת טומאה ורואה דמעיקרא דבזה שייך לומר דלא הוי חזקה כיון דדרכה לפסוק דמי' בודאי היאך שייך לומר אוקי אחזקה קמייתא דא"כ לעולם תאמר כן ולא תתן גבול לזה. וזה ודאי שקר דאדרבא דהא ודאי דאח"ז פוסקת מלראות. משא"כ בהא דספק בן ט' שפוסל בביאתו דעיקר מה שאנו דנין עליו לאו בהאי קטן לבד הוא אם יש לו ט' שנים או לאו דאין אצלו נ"מ בספק זה. ועיקר מה שאנו דנין הוא על אותה ביאה שבא עלי' אם הי' בפסול או לא. ובזה שייך גבול וזמן דלא שייך לומר דא"כ לעולם נעמידנו בחזקת קטנות דאין אנו צריכים לדון עליו בעצמו רק מצד ביאתו באשה זו ובזה יש זמן והיינו זמן הביאה לבד ושייך שפיר אוקמי' אחזקה קמייתא. ובזה ניחא נמי הא דפ' כל הגט דהמביא גט ממדה"י והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים אע"ג דהוה חזקה העשוי' להשתנות דכל אדם סופו למות כ"ש כשהוא זקן או חולה. והיינו משום דשם ג"כ אין אנו דנין רק לעת נתינת הגט לבד אם הוא חי באותו שעה או לא ויש בזה גבול וזמן לא שייך כאן לומר חזקה העשוי' להשתנות. ואע"ג דגבי נדה נמי אנו דנין על אותה שעה אם מותר לבוא עלי' מ"מ כיון שאנו דנין מקודם שבא עליה בזה שפיר י"ל דעשוי' להשתנות דא"כ לעולם יהא אסור לבוא עלי'. משא"כ שם בביאת קטן שכבר נעשה מעשה אין אנו דנין אלא על אותה שעה בלבד. וא"כ לא א"ש ג"כ הא דפסק הרמב"ם וש"ע דצריכים ב' עדים על שנותיו אם