בית נאמן יח

מחזקתה היאך נאמן אבל י"ל דיש מקום דע"א נאמן בזונה מן התורה כגון א"א שקינא לה בעלה ונסתרה ובא עד טומאה דנאמן ע"א כדאי' במס' סוטה מקרא דועד אין בה ולפי מ"ש למעלה א"ש כיון ששם האמינתו תורה בתורת ודאי מגזירת הכתוב משום רגלים לדבר ולכך אם אח"ז נשאה כהן לוקה ע"י וכמ"ש. ועוד נלע"ד דגם הירושלמי והרמב"ם שמבואר מדבריהם דבכה"ג ע"א נאמן גם לענין עונשין. היינו דוקא אם לא בא העד להעיד ע"ז לבד. רק שתחילה העיד עדותו לא בשביל עונשין ומלקות והיינו לומר חתיכה זו חלב היא לאוסרה באכילה או פלוני זה נזיר לאוסרו בתגלחת ויין וטומאה ושוב אח"כ עבר על נזירותו בפני עדים לוקין ע"י. וכן באשה שתחי' העיד שפלונית היא גרושה או זונה לאוסרה לכהן. דבכה"ג אם אח"כ באו עדים שעבר הכהן ונשאה כיון דתחילת עדותו של העד לא הי' בשביל מיתה ומלקות והאמינתו התורה ע"ז שוב אין סברא לומר דפלגינן עדותו ליהימני' לאיסור ולא לעונשין כיון שכבר הוחזק עדותו לעדות גמור. אבל אם בתחילה הי' עדותו (מועיל) רק למיתה בלא צירוף עדים אחרים כגון בסוטה שקינא לה בעלה ונסתרה ושוב העיד שהתרה בה וזינתה עם הנחשד במזיד ודאי דאין עדותו מועיל להורגה ע"י. שהרי בפירוש אמרה תורה לא יומת ע"פ ע"א ע"פ שנים עדים יקום דבר וא"כ בדין זה של התוס' בנשאת ע"פ סימנים או ע"י ע"א במיתת בעלה אם נאמר דנאמן מן התורה ודאי דאם אח"כ נשאת וזינתה בעדים דחייבת מיתה כמו שהוכחתי מדברי הירושלמי והרמב"ם

הגה"ה ולע"ד יש לפרש בזה לשון הכ' בפ' שופטים על פי שנים עדים יומת המת לא יומת ע"פ ע"א דלכאורה אחר שאמר דבעינן ב' עדים למיתה למה חזר ואמר לא יומת ע"פ ע"א. ולפי מ"ש בא הכ' לרמז דאף דלפעמים יהי' ע"א נאמן על הזנות כגון בסוטה שקינא לה בעלה ונסתרה דהוי אמינא כיון שהאמינתו תורה לע"א לאוסרה על בעלה אף דדבר שבערוה אין פחות משנים כמו בעדות ממון ומיתה והטעם משום דרגלים לדבר. ובא הכ' לומר לא יומת ע"פ ע"א ר"ל גם בסוטה שנאמן לאיסור לקטלא לא מהימן ומטעם שכתבנו כיון דתחלת עדותו למיתה ודו"ק

יב ויש לי מקום עיון בדברי הש"ס בקדושין שם בהא דתניא כוותי' דר"ח בני זה בן י"ג שנים ויום אחד בתי זו בת י"ב שנים ויום אחד נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות ולעירכין אבל לא למכות ולעונשין. דלכאורה זה סותר ג"כ לדברי הירושלמי והרמב"ם דכיון דמהימנינן לי' לשוי' גדול ע"י למה לא נאמין אח"כ דבריו אם שוב עבר על חייבי מלקיות ומיתות ב"ד, ע"י עדים אחרים ובשלמא בהא דאמר קדשתי את בתי כו' י"ל דהכתוב גילה דרק לאיסור מהימן מלשון הכתוב את בתי נתתי וגו' דלא הזכירה התורה בפי' דהאב נאמן רק ממילא משמע ממ"ש את בתי נתתי וגו' והיינו דלא מהימן רק לאיסור והיינו מתורת ספק ולא בתורת ודאי. אבל הא דנאמן לומר בני זה בן י"ג שנה דלא נזכר בתורה דהאב נאמן ע"ז. ומוכרחים אנו לומר דנאמן מטעם אחר וכמ"ש התוס' שם ד"ה נאמן לנדרים משום דע"א נאמן באיסורים. והקשו ע"ז דהא א"נ אלא בדבר שבידו. ותי' שם דכיון דסופו לגדל עשאוהו כדבר שבידו וכיון דאב דייק טפי לידע שניו דעליו מוטל לכך לאב עשאוהו כבידו כו' וצ"ע דאם נאמר דדינו כדבר שבידו ממש למה לא יהא נאמן גם למכות ועונשין כהא דע"א דאמר חתיכה זו חלב דנאמן גם לעונשין אם אכלו אח"כ וכמש"ל. וכיון דדבר שבידו הוא נאמן ג"כ מדין תורה כמו בהא דע"א נאמן באיסורים במידי דלא אתחזק איסורא. שוב ראיתי בחידושי ריטב"א שם שכ' בשם תוס' בשם ר"י בר שמואל דהאב אינו נאמן לומר שהוא בן י"ג שנה לענין חליצה דבאמת לאו בידו ממש הוא וגם לא דייק כולי האי דזימנין דלא דייק רק לחומרא נאמן לנדרים ולעירכין אבל לא להתיר ולא דמיא להאי דשרינן ע"פ אשה וקטן ביבמה לומר שהי' אשת המת ושהחולץ אחיו של מת דהתם כיון דמיתה דעל"ג הוא דייק טפי יעו"ש. ודבריו תמוהים לכאורה דלפ"ז לא א"ש מה דקאמר שם ואזדא רב חסדא לטעמי' במאי דאמר אין סוקלין על ידו כרב דאמר ר"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לנדרים כו' תניא כותי' דר"ח בני זה כו' דלפי דברי הריטב"א אין זה ענין להך דינא דאב שאמר קדשתי את בתי דהא לא שייך הך סברא דזימנין דלא דייק דהא ודאי דאב נאמן לומר בני זה הוא אחי המת ואשה זו הוא אשת המת לגבי חליצה וכמ"ש הוא עצמו דלגבי חליצה מהימני' גם קרובים. משא"כ כשמעיד על שניו. וא"כ מאי ראיה מייתי משם דנאמן רק לאיסור ולא למלקות בהא דאמר קדשתי את בתי כו' דהא בזה נאמן האב יותר ממה שנאמן להעיד על שניו. ואין לומר דלא מייתי ראיה רק דאשכחן נאמנות לחצאין אף דהוי תרתי דסתרי דזה אינו דלפ"ד ריטב"א הא דנאמן להעיד על שניו לנדרים כו' הוא רק מתורת ספק לבד ואין זה בגדר עדות כלל ולכן אזלינן הכא והכא לחומרא. משא"כ בהא דקדשתי את בתי כו'. וצ"ל לסברתו דגם מה שהאמינה התורה לאב שיאמר קדשתי את בתי הוא ג"כ רק לחומרא מתורת ספק ולא מתורת ודאי משום דלא דמי להא דנאמן לומר שזו אשת המת כו' משום דהוי מילתא דעל"ג. משא"כ בהא דקדשתי את בתי דלא הוי מילתא דעל"ג

יג והנה כמו כן יש לחקור בהא דקי"ל כרב אסי נגד רב באומר קדשתי כו' ובא אחד ואמר אני קדשתיה שנאמן אף לכנוס דאם כנסה וגירשה אח"כ דנראה לכאורה דאחר שגירשה מותרת להנשא לאחר. דכיון שאנו מתירין לו לכנוס ואין אנו חוששין שמא לא הוא קידשה והיינו מטעם דודאי אומר אמת דמירתת לשקר שמא יכירנו האב ויאמר לא זה הוא. א"כ ודאי דנאמן לכולי' מילתא דמועיל גט דידי' להתירה לעלמא אע"ג דהשתא מועיל עדותו להוציאה מחזקת איסור שהוחזקה ע"י האב. ולא שייך כאן סברת הר"ן דהוא מברר החזקה לא מבטלה. דכיון דבשעת עדותו הי' מעיד לברר החזקה מועיל ג"כ אע"פ שמסתעף אח"כ ביטול החזקה. דכן מוכרח מהא דלרב מועיל עדותו ליתן גט כיון דלא שייך לומר יצרו תוקפו משום דע"א נאמן לברר החזקה ומועיל כשנותן גט להתירה לעלמא. וכמו כן לדידן דקי"ל כר"א דנאמן אף לכנוס מטעם דמירתת לשקר מועיל ג"כ גיטו להתירה להנשא לעלמא. וזה נראה ברור לדינא אולם מה שיש לדקדק בזה הוא במ"ש הר"ן הטעם דנאמן משום דלא בא לבטל החזקה רק לבררה. דתינח אם נאמר דהא דבעינן שנים בדבר שבערוה היינו דוקא היכא דאתחזק איסור א"א בזה שייך לומר כיון שאינו בא לסתור החזקה רק לברר שפיר נאמן. אבל אם נאמר דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים אע"ג דלא אתחזק איסורא א"כ למה נאמן ע"א ליתן גט אליבא דרב וכן לר"א דקי"ל כוותי' דנאמן אף לכנוס כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים. והי' נראה לומר דהר"ן לטעמי' אזיל דס"ל דהא דבדבר שבערוה בעינן ב' הוא משום דאתחזק איסורא כמ"ש הר"ן במ"ש שם (ס"ג ע"ב) בהא דקדשתי את בתי וא"י איזה היא דכיון דהוי ספק שמא לא זו היא הוי כשתי חתיכות שנתערבו דע"א נאמן. הרי שסובר דדוקא נגד חזקה אין ע"א נאמן בדבר שבערוה. וא"כ קשה לשיטת הרמב"ן דס"ל דאף בלא אתחזק אין ע"א נאמן בדבר שבערוה למה נאמן לכנוס. והנה זה יש ליישב דכיון דיש טעם וסברא שפיר נאמן ע"א אפי' בדבר שבערוה כמו שמצינו שנאמן ע"א להעיד לאשה שמת בעלה מטעם דמילתא דעל"ג לא משקרי בה למ"ד דנאמן מה"ת. א"כ ה"ה הכא כיון דמירתת לשקר שמא יכחישנו האב מוכח דאומר אמת ולכן שפיר מהימן אפי' בדבר שבערוה. אבל בהא דרב דס"ל דא"נ לכנוס ולא ס"ל ה"ט דמירתת. א"כ קשה למה נאמן ליתן גט הא הוי דבר שבערוה ואין ע"א נאמן אפי' היכא דליכא חזקה וכן קשה בהך דינא שכ' הרב בהג"ה באה"ע (סי' ל"ז סעיף כ"ד) דאשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי כו' דאם בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן לכנוס לכתחילה. והם דברי הר"ן פ' האומר שם. והיינו משום דאינו סותר החזקה רק מבררהוא"כ לשיטת הסוברים דבדבר שבערוה בעינן ב' עדים אפי' לא אתחזק איסורא קשה

יד ולכן נלע"ד דאף להפוסקים דס"ל הכי. מ"מ כל שיש חזקה ובא לברר החזקה עדיף טפי מלא אתחזק כלל. ותדע לך שהרי בכל התורה קי"ל דרובא עדיף מחזקה. וכיון דע"א א"נ