בית נאמן יז

א"א שיהי' עדים ע"ז. ובפי' אמרו בעשרה יוחסין (פ' ע"א) דסוקלין ושורפין על החזקות דאיש ואשה תינוק ותינוקת שגדלו תוך הבית נסקלין ונשרפים זע"ז. ופרש"י שבמה שהוחזקה לנו אף שאין עדים בדבר. והיינו במה ששמענו מאביהם ואמם שהם בניהם. דע"י מה שהם כרוכים אחריהם לחוד ודאי דלא מהני לשווי כודאי דהרי קי"ל בדין או"ב דבכרוך אחריה לחוד אין לוקין משום או"ב כדאי' בפ' או"ב ובש"ע יו"ד (סי' ט"ז) וע"כ משום דהאב נאמן על בנו. ואע"ג דאשה אינה נאמנת לומר שזה בנה. מ"מ בצירוף סברא דכרוכים מהני לסקול ע"י. הרי דלא בעינן עדות גמורה. ובודאי באב על בנו דהאמינתו תורה לא בעינן כרוך אחריו (וגם בבן אחר אביו לא שייך כרוך אחריו כמ"ש בכ"מ) וחייב על אשתו משום כלתו משום דהימני' רחמנא דכתיב יכיר וא"כ למה לא נאמר דמהימן האב על בתו שקידשה לסקול ע"י דבשניהם גילתה התורה דהאב נאמן מדכתיב את בתי נתתי וגו' וע"כ צ"ל דהא דלא מהימן האב לומר שקידשה משום דהוי נגד חזקה. דהיא עומדת בחזקת פנויה. ובכ"מ לא מהני ע"א בעריות בחזקה. רק דכאן גזירת הכתוב דנאמן לומר קדשתיה ולכן אין לך אלא מה שגילתה תורה לאיסורא הימני' ולא לקטלא. משא"כ אם נישאת דממנ"פ יצתה מחזקת פנוי' בעת שנישאת לשני ע"י ע"א שהעיד שמת בעלה. שא"ת שהעיד בשקר הרי היא בחזקת א"א לראשון וא"כ אם שוב נודע שבשעה שזינתה מת בעלה הראשון בודאי למה לא נאמר דמהני עדותו של העד לחייבה מיתה וכן בנישאת על פי סימנים

ט והנה חקרתי בדברי הראשוני' אם יש איזה חולק על דברי התוס' בזה ומצאתי שלע"ד הרמב"ם חולק ע"ז בהדיא. והוא מ"ש הרמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין) וז"ל א"צ שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א הוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ובעל או אכל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א כו' עכ"ל. הרי מפורש בדבריו דכיון דהוחזק דבר זה בחלב או אשה זו בגרושה או זונה אף ע"י ע"א כיון שכבר הוחזקה עי"ז ונאמן בכך לוקין ע"י. וזה מפורש דלא כדברי התוס'. ועי' בכס"מ שם שהרמב"ם למד דין זה ממ"ש ע"א נאמן ע"ש. ובאמת דברי הרמב"ם אלו מפורשים בירושלמי שהרי כ"כ (פ"ז מה' נזירות הי"ז) נהג נזירותו ע"פ ע"א ושתה יין או נטמא למתים והתרו בו לוקה אע"פ שעיקר הנזירות בע"א עכ"ל. ודין זה מפורש בירושלמי פ' שני נזירים הלכה א' דר' יוסי אמר אמר לו אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בעד אחד הוא כו' מה דר' יהודא אמר פלוני נזיר כו' אמר לו אחד נזיר והי' נוהג נזירות ע"פ ושתה יין ונטמא למתים והתרו בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בע"א הוא מה דר' מני אמר פלונית כהנת וזינתה כו' נסתרה בפני שנים כו' והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א הוא עכ"ל. הרי מפורש כדברי הרמב"ם ומשם הוציא דין הנ"ל. וע"כ ה"ט דאע"ג דמלקות ועונשים לא מהני ע"ז ע"א כמ"ש לא יקום ע"א באיש לכל עון וגו' היינו להעיד שעבר על חייבי מיתות ועונשים אבל כיון שכבר הוחזק דבר זה באיסור ע"י נאמנות בע"א שנאמן באיסורים ואח"כ הי' ב' עדים שעבר ואכלו או שבא על האשה או שעבר על נזירותו עונשים ע"י מיתה ומלקות. וא"כ באשה שניסת ע"פ סימנים למ"ד סימנים דאורייתא לא גרע מהא דע"א נאמן באיסורים דבשניהם הטעם משום שהתורה האמינתו ע"ז וכיון שהאמינתו הרי הוא כאלו היו ב' עדים בדבר שכ"מ שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים וזה ברור

י ובהיות כן מבואר שדברי הרמב"ם הם דברי הירושלמי כלשונו ממש. יש לתמוה על הגאון בעל פנ"י בקדושין פ' האומר שם שתמה על הרמב"ם בדין זה דפט"ו מה' סנהדרין שהבאתי מסוגיא דש"ס שלנו בפ' האומר. דק"ו הדברים השתא הכא דרחמנא הימני' לאב לאיסורא כבי תרי אף בדבר שבערוה וא"כ נאמן כשנים. ואפ"ה היכא שבא אח"כ לידי חיוב סקילה או מכות ועונשין אינו נאמן דפלגינן דבורא א"כ כ"ש בשאר ע"א דאית לן למימר דאע"ג דע"א נאמן באיסורים אפ"ה אינו נאמן למלקות ועונשים כדכתיב בהדיא לא יקום עד אחד באיש וגו' ואם נאמר דהרמב"ם מפרש דפשטא דקרא איירי דוקא דבשעת העדות רוצה לחייבו בעדותן משא"כ כשהעיד קודם מעשה א"כ בעדות האב נמי נימא הכי יעוי"ש שהאריך. ובמחכ"ת אשתמטתי' דברי הירושלמי שכתבנו שמשם העתיק הרמב"ם דבריו. וא"כ על הירושלמי יסוב קושייתו. ודוחק לומר דהירושלמי פליג על הש"ס שלנו דקאמר דהאב א"נ על בתו רק לאיסור ולא לסקול ע"י. והירושלמי ס"ל דנאמן לסקול ע"י. דבכ"מ שלא מצינו מפורש שהש"ס שלנו פליג על הירושלמי אין סברא לומר כן. ולפמ"ש למעלה א"ש הכל דבאמת רב ס"ל דהא דהימני' רחמנא לאב לאיסורא אינו מטעם ודאי רק בגדר ספק ומוכח ג"כ מלשון הכתוב שאמר את בתי נתתי לאיש וגו' וכמ"ש בפ"ב דכתובות מנין להפה שאסר כו' לאיש אסרה כו' וה"ט כיון שבידו לאוסרה שהרי האב יכול לקדש את בתו וגם למסקנא דפ' האומר שם (ס"ד ע"א) דאמר רב אשי רחמנא הימני' כרב הונא דאמר ר"ה מנין לאב שנאמן לאסור את בתו כו' ואע"ג דאין נאמנות לחצאין. והי' לנו לומר דכיון שהתורה האמינתו לאב לכל מילי הימני' מ"מ הוכיחו חז"ל כן כיון דמקרא מלא הוא לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' על פי שנים עדים יקום דבר. א"כ ע"כ צ"ל דמה שהאמינתו התורה לאב אינו בגדר עדות גמורה מתורת ודאי ואין לך אלא מה שאמרה תורה שנאמן לאיסור ממ"ש את בתי נתתי וגו' משא"כ היכא שנאמן ע"א מדינא כגון לומר שחתיכה זו חלב היא או שפלוני נדר בנזירות דע"א נאמן באיסורים ולא מצינו בכתוב להיפוך דבזה לא יהי' ע"א נאמן יש לנו לומר דאין נאמנות לחצאין ולכולי' מילתא הימני' רחמנא. לכן כל שאח"כ עבר ע"ז ע"י ב' עדים לוקין ע"י. וא"כ ה"ה בהא דנשאת ע"פ סימנים או ע"י עד אחד שהעיד שמת בעלה אם נאמר דנאמן מן התורה כדאי' בספרי ודאי דאח"כ אם זינתה ממיתים אותה ע"י. וא"כ קושיית הפנ"י על הרמב"ם מעיקרא ליתי'. ומ"ש הפנ"י דהא דנאמן האב לאיסור ולא לעונשין הוא משום דפלגינן דיבורא. זה אינו דהא קי"ל בחד גופא לא פלגינן דיבורא כדאיתא בפרק יש נוחלין (קל"ד ע"ב) והק"ו שכ' הגאון פנ"י ק"ו פריכא הוא. דשפיר יש לחלק בין נאמנות האב לגבי קדושי בתו לשאר מקומות שנאמן ע"א מדינא כמ"ש. ובהא דהאומר חתיכה זו חלב הוא ודאי דע"א נאמן מדינא. דהא עד א' נאמן באיסורים במקום דלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא כדמוכח מקרא דוספרה לה כמ"ש בר"פ הא"ר ובתוס' שם. ובהא דאמר ע"א פלוני נזיר ג"כ א"ש דהא ע"כ מיירי שהוא שותק. ולפי שיטת התוס' בפרק האומר (ס"ה ע"ב) שפירשו דמיירי שהבע"ד שותק וכהודאה דמיא משום דאומר לו בפניך כו' וידעת דרגלים לדבר א"כ נאמן מדינא. וכ"ש לשיטת הרמב"ן ורשב"א וריטב"א דע"א נאמן בכ"מ אף באתחזק איסורא כל שאינו מכחישו א"ש. וכיון שכ' בירושלמי דהוא נהג נזירות ע"י הוי כשותק וכהודאה דמיא. וכן העתיק הרמב"ם בלשון זה, א"כ א"ש מ"ש דאם נטמא בב' עדים והתראה לוקין ע"י כיון דנאמן מדינא וי"ל דלכך דקדק הירושלמי לומר דנהג נזירות ע"י דאל"כ לא הי' נאמן שהרי יכול להכחיש העד ולא הי' נאמן וזה ברור

יא אך מ"ש בירושלמי ופסקו הרמב"ם דאם אמר פלונית גרושה היא או זינתה דאם נשאה כהן לוקה ע"י צ"ע דהא בדבר שבערוה לכ"ע בעינן ב' עדים ואפי' שתק לי' קי"ל כרבא בהא דאשתך זינתה דאין דבר שבערוה פחות משנים. וא"כ למה נאמן למכות ועונשין. ואין לומר דעדות גרושה וזונה לא מיקרי דבר שבערוה הואיל ואין בה כרת. דהא מוכח בפ' האומר שם דגם עדות שבוי' לפוסלה לכהונה מיקרי דבר שבערוה. דאמר שם אביי מנא אמינא לה כו' מעובדא דינאי כו' וכמו שיתבאר במקומו באריכות בס"ד. וא"כ היאך נאמן ע"א בתחילה לשוי' זונה ובשלמא לומר גרושה היא י"ל לשיטת הסוברים דגם בדבר שבערוה אם לא אתחזק איסורא נאמן ע"א דיש פוסקים שסוברים כן כמו שיבואר במקומו איה"ש. א"כ י"ל דמיירי שמעיד על אשה שידוע עכ"פ שבעלה מת רק שהוא מעיד שגירשה קודם שמת דבלא"ה יצתה מחזקת א"א. אבל בהא דזונה שיש לה חזקת כשרות ובא להוציאה