בית נאמן יד

דהוא כך מה"ט משום דמרעא לחזקה דא"א דהא מן התורה ליכא חומר בסופה. דהא די"ג דרכים בה אינם אלא מטעם קנסא מדרבנן ומן התורה ליכא חומר וא"כ לא שייך לומר דייקא ומנסבא וא"כ נראה קצת משם דע"א נאמן גם במקום דאיכא ב' חזקות. ויבואר איה"ש באורך בדין ע"א אם נאמן מן התורה בעדות אשה

ו ולענין ע"א במקום חזקה הי' נראה לכאורה להעיר בזה ממתני' דרפ"ק דחולין בחש"ו ששחטו ואחרים רואים אותו כו' דהנה הראשונים הקשו היאך נאמין לשוחט ששחט כהוגן לפי שיטת הסוברים דע"א א"נ נגד חזקה ותירצו משום דבדבר שבידו נאמן לעולם ושוחט בידו לשחוט כהוגן וזה אינו אלא בבר דעת שבידו לשחוט כהוגן משא"כ בחש"ו. והי' נראה לכאורה לדקדק מלשון המשנה דנקט אחרים עע"ג משמע דוקא שנים שראו אותו ולא אחד והיינו משום דחד לא מהימן כיון שאינו בידו אבל ראיתי בפרמ"ג במשבצות (ס"ק א') שעמד בדקדוק לשון המשנה בזה והביא שם לשון הרמב"ם (פ"ד מה' שחיטה ה"ד) שכ' חש"ו ששחטו בפני יודע כו' משמע דע"א מהימן. ונראה להוכיח כן מלשון הש"ס פ"ק דחולין (י"ב ע"א) אמר ר"נ אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך שם ה"ד אי דידע דגמיר כו' אי דידע דלא גמיר פשיטא ופרש"י פשיטא דראה מותר דהא לא שהה כו' ולכאורה קשה כיון דידע דלא גמיר א"כ אין זה מיקרי בידו לשחוט כהוגן כיון שא"י שזה אסור ואפשר דשהה ודרס ולאו אדעתי' וא"כ למאן דס"ל דע"א א"נ במקום חזקה א"כ למה מותר בע"א. אע"כ דגם בכה"ג נאמן ע"א. אבל לפ"ז יקשה לשיטת הסוברים דע"א אינו נאמן במקום חזקה. ונ"ל דש"ה שיש לאותו עד מיגו שהי' אומר שיודע דגמיר ולכך נאמן העד דמה לו לשקר ולכך פריך פשיטא דראה מותר. גם י"ל דהתם מותר לאותו איש שראה אותו ששחט שהוא מותר לאכול משחיטתו ולכך פריך פשיטא דראה מותר הוא עצמו לאכול משחיטתו כיון שיודע ששחט שפיר. משא"כ מתני' דחש"ו מיירי שיהי' שחיטתם מותר לאחרים שלא ראו לכך בעינן ב' עדים ודברי הרמב"ם י"ל דאפשר דהוא ס"ל כשיטת הפוסקים דע"א נאמן במקום חזקה לעולם אפי' אינו בידו וכמ"ש באמת הש"ך סי' קכ"ז ס"ק ט"ז בדעתו והוכיח כן ממ"ש סוף פ"ט מה' נזירות שמביא קרבן ע"פ ע"א אע"פ שהוא מסתפק ע"ש, וצ"ל שהרמב"ם מפרש מ"ש במשנה אחרים רואים אותו ל"ד והוא ע"א שראה אותו מהני או משום דנקט חש"ו ששחטו לשון רבים נקט אחרים בלשון רבים. אכן מ"ש הפרמ"ג עוד דחש"ו כיון דרוב מעשיהם מקולקלים א"כ מנין לנו שיהא ע"א נאמן במקום רוב דאף למ"ד ע"א נאמן במקום חזקה מנין לנו דנאמן נגד רוב ואפי' בידו מנין לנו דנאמן ע"ש. דבריו תמוהים דהא רק ר"מ ס"ל דרוב מעשיהם מקולקלים אבל רבנן פליגי עליו בזה כדאי' בפרק כיסוי הדם (פ"ה ע"א) דר"מ מתיר באותו ואת בנו לשחוט אחריהם ופטרי שחיטתם מכיסוי מה"ט אבל רבנן מסיק התם דמספקא להו אי רוב מעשיהם מקולקלים ועי' תוס' שם. ואפשר דס"ל להפרמ"ג דכיון דלרבנן מספקא להו אין ע"א נאמן מטעם ספק שמא רוב מעשיהם מקולקלים. ומ"מ כיון שאין זה רוב גמור וידוע ודאי דקי"ל דע"א נאמן בזה ואין זה בגדר רוב. ועוד יתבאר בחדרים הבאים דע"א נאמן נגד רוב ואפי' ברובא דאיתא קמן דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו היאך אנו סומכים על הטבחים המוכרים בשר במקולין אם הי' רוב טריפות וכמ"ש בתשו' נוב"י וכמו שיתבאר במקומו וא"כ כ"ש ברובא דליתא קמן דגרע טפי. ואע"ג דקי"ל רובא עדיף מחזקה. ומ"מ בדין חש"ו י"ל דגרע טפי כיון דאיכא ג"כ חזקת איסור דבאינה זבוחה קיימא אם הי' רוב מעשיהם מקולקלים הי' אפשר לומר דאפי' למ"ד דע"א נאמן נגד חזקה מ"מ ברובא וחזקה יחד אין ע"א נאמן בזה ואפשר הי' לומר דלכך נקט במתני' ואחרים רואים בלשון רבים דסתם משנה ר"מ ואזיל לטעמיה דס"ל דרוב מעשיהם מקולקלים. אבל הרמב"ם דנקט ואחר רואה כו' כ"כ לדידן דס"ל כרבנן דלא ס"ל רוב מעשיהם מקולקלים וס"ל דע"א נאמן במקום חזקה ואפשר ג"כ לומר דאף לדעת הסוברים דאין ע"א נאמן במקום חזקה מ"מ כאן נאמן במיגו שהי' אומר שהוא עצמו שחטו דאז הי' נאמן משום שהוא בידו. ובחדרים הבאים בדין ע"א נגד רוב יבואר איה"ש ביותר ביאור

ז לכאורה יש לתמוה על הפוסקים דס"ל אין ע"א נאמן נגד חזקה מהא דאי' בפרק המביא תנין (כ"ג ע"א) בהא דתנן הכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חש"ו. ואמר שם רב הונא והוא שיהי' גדול עע"ג. ופרש"י דקסבר ר"ה דמתני' ר"א דבעינן כתיבה לשמה כו' וא"כ קשה היאך נאמן ע"א במקום חזקת א"א אך מלבד זה קשה דהא בדבר שבערוה אין פחות משנים לכ"ע והרב בסוגיא קמא דריש מכילתין פריך לרבה דטעמא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ הוא משום דאין בקיאין לשמה א"כ לבעי תרי משום דאתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה כו'. והנה התוס' שם (כ"ב ע"ב) ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו חלקו בין גט לחליצה דבחליצה לא מהני בשוטה פקח עע"ג מה שאין כן בגט משום דמוכחא מילתא דעביד לשמה שכותב שמו ושמה ושם עירו ועירה ע"ש ואם כן י"ל לפי זה דלכך מהני כאן ע"א שמעיד שאמר לו לכתוב לשמה משום דמוכחא מילתא ובמקום דאיכא הוכחה ורגלים לדבר נאמן ע"א אף במקום חזקה ובדבר שבערוה כדמוכח מע"א דסוטה לטומאה וכמש"ל (חד"א חל"ד) עוד היה נראה ליישב בפשיטות משום דמיקרי דבר שבידו שהרי בידו לומר לחש"ו לכתוב לשמה ולכך נאמן בזה שאמר לו כן וכיון שנאמן הוי כשנים עומדים ע"ג דמהני גם בחש"ו. אך שם בפ' האומר (ס"ד ע"א) בהא דבעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתנו לי ואבד קאמר שם דאמר ר"י הוי דבר שבערוה כו' ופריך וליהמנו לשליש ומשני מי קא נפקא גיטא מתותי ידיו כו' מוכח דבגט דהוי דבר שבערוה אע"ג דתחי' היה ביד השליש למסור הגט להאשה כיון שעכשיו כשמעיד לפנינו אינו בידו לא מהני עדותו. וא"כ לא מהני מה שאומר עתה לב"ד שאמר להחש"ו שיכתבו לשמה כיון שעתה אינו בידו שכבר נכתב הגט. וכ"ש לדעת הסוברים דע"א א"נ במקום חזקה אף שהיה בידו כבר כל שאין עתה בידו (א"ה אני לעצמי דנתי בזה ליישב קושיית אאמ"ו הגאון ז"ל דהא דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפי' חש"ו כשהי' גדול עע"ג. מיירי באמת שעד אחד גדול שמע כשאמר לו זה הגדול שיכתוב לשמה. אלא דהגמרא לא נחית כאן לענין נאמנות ועדים וסמך אדיני' בכ"מ וכאן לא נחית אלא לאשמועינן דאע"ג דלאו בני דיעה נינהו כשרים כשאומר להם הגדול שיכתבו לשמה ובהא ודאי דסגי בחד שיאמר אבל לענין נאמנות אפשר באמת דבעינן עד אחד שישמע כשאומר אבל מסתימת דברי הגמרא והפוסקים משמע כדברי אאמ"ו הגאון ז"ל) ולפמ"ש התוס' שם עמד לפרש הסוגיא דר"ה מוקי למתני' כר"מ דעידי חתימה כרתי וא"צ כתיבה לשמה רק מדרבנן א"ש דבדרבנן י"ל דנאמן אפי' במקום דאתחזק איסורא. וית' עוד בתוס' ביאור בחדרים הבאים בס"ד בדין זה: חדר ד ע"א שמעיד במקום חזקה ואינו מתנגד לחזקה רק מברר החזקה ובו כ' חלונות

א גרסינן במס' קדושין פ' האומר (ס"ג ע"ב) קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ופליגי שם רב ורב אסי דרב ס"ל נאמן ליתן גט וא"נ לכנוס ואמר שם הטעם דנאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס מ"ט יצרו תוקפו ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס ומודה רב אסי באומרת התקדשתי וא"י למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שא"נ לכנוס. ופרש"י שם טעמא דר"א שנאמן לכנוס דלא חציף למימר לפני האב שקיבל הקדושין אני הוא דמירתת דילמא מכחיש ליה אבל באשה שאומרת נתקדשתי לא מירתת משום דמחפה עלי'. ולכאורה צ"ע היאך נאמן עכ"פ ליתן גט אליבא דתרווייהו ואף דלא שייך מירתת משום הך סברא דאין אדם חוטא ולא לו לפי שיטת הפוסקים דע"א א"נ במקום חזקה אפי' להתיר אלמא דלא סמכינן אהך סברא דאין אדם חוטא כו'