בית נאמן יא

בסמוך בס"ד. ומ"מ אין מכאן ראיה לנ"ד דע"א א"נ בשאר איסורים די"ל דאין ה"נ בשאר איסורים בכה"ג נאמן וכשי"ת לפנינו בעזהי"ת דבמילתא דאיכא לברורי י"ל דנאמן גם באתחזק איסורא אבל במקום דלא שייך ה"ט עכ"פ מוכח דא"נ מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו'. ומ"מ נראה שיש לדחות די"ל אין ה"נ קרא דלכל עון ולכל חטאת ה"ט דא"נ דהוי כמו הוצאת ממון כמש"ל ולכן בכה"ג אפי' איכא לברורי בלא עדותו א"נ כ"ז שלא נתברר כמו בהוצאות ממון דקיי"ל דאין ע"א נאמן אפי' במילתא דעל"ג. ודומיא דהכי דייקינן אבל באשה קם הוא במילתא דעל"ג. וה"ט משום דשם לא שייך הוצאות ממון כמ"ש וא"כ מ"ש הגאון בעל נוב"י שם בדברי הרמב"ם דע"פ עדות ע"א באשה נכנסים האחים לנחלה על פיה מה"ט יעו"ש. אין זה מוכרח די"ל דזה הוי כמו הוצאות ממון ולא מהני ע"א מדאורייתא דהגע עצמך אלא בא ע"א והעיד שראובן לוה משמעון מנה במקום פלוני במקום שרבים עומדים שם וראו האם נאמר דנאמן להוציא ממון ע"פ זה ודאי אינו וא"כ ה"ה לענין הורדת נחלה ומה שדקדק כן מדברי הרמב"ם (פ"ז מה' נחלות) שכ' וז"ל אין היורשים נוחלין עד שיביאו ראיה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו א"י מסיחים לפר"י אע"פ ש את אשתו ונוטלת כתובתה כו' ודקדק למה נקט דוקא א"י ולא עד כשר ע"ש אין בזה ראיה כלל דבלשון ששמעו בו שמת דנקט נכלל ג"כ ע"פ ע"א כמ"ש בפ' שני דייני גזירות (ק"ז ע"א) בששמעו בו שמת בע"א וכ"כ התוס' ביבמות דגם ע"פ ע"א אין מורידים לנחלה, ומנין לנו לעשות מחלוקת בין הפוסקים במקום שאין הכרח ובחדרי' הבאי' נבאר בעזה"ש ביותר ביאור לענין נאמנות ע"א באשה

ז והיה נלע"ד לכאורה להביא ראיה דע"א א"נ נגד חזקה מהא דאיתא בפ' המדיר (ע"ו ע"א) גבי היו בה מומין כו' דפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני רב אשי רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך. ופרש"י דמהדר לאוקמי כולה כר"ג דחזקה דגופא עדיפא ורישא להכי לא מהני חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה כו' וגבי אב לא אמרינן בגוף שלו דמהני חזקתה ע"כ. הא דלפרש"י לרב אשי דבתרא הוא כנ"ל אליבא דר"ג דקיי"ל כוותיה דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא שהרי מוציאה כתובתה מבעלה ולא משום טעמא דברי ושמא אתינן עלה מדכ' רש"י הטעם דחזקה דגופא לא מהני גבי אב ולא קאמר משום דבאב הוי שמא ושמא כשיטת התוס' שם. וא"כ כיון דקי"ל דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא יש לנו לומר ק"ו הדברים אם ע"א אינו מועיל להוציא ממון ע"י עדותו כמ"ש לא יקום ע"א באיש וגו'. כ"ש דא"נ להוציא מידי חזקה דגופא. ועי' תוס' שם שהסכימו ג"כ לפרש"י דלא מטעמא דברי ושמא אתינן עלה רק מטעם חזקה דגופה. והנה באמת יש לתמוה לכאורה על פרש"י דתינח למאן דס"ל בפ"ק גבי ראוה מדברת עם אחד כו' למאן דמכשיר בה פוסל בבתה דלא מהני חזקה דאם לגבי בת אבל למאי דקיי"ל כמאן דמכשיר אף בבתה משום דחזקה דאם מהני לגבי בת. א"כ למה ברישא לא מהני חזקה דגופא דבת לגבי האב. ומצאתי שהפנ"י בפ' המדיר עמד בקושיא זו וע"ש שנדחק בזה מאוד. ולענ"ד הי' נראה לחלק דדוקא שם בראוה מדברת דחזקה דבת נמשכת ממילא מחזקה דאם ואין מחוסר שום דבר לכן אמרינן שפיר כיון שאתה מחזיק לאם שלא זינתה מפסול ממילא הבת זירה. משא"כ לענין תביעת כתובה דזה לא נמשך ממילא מחזקה ופא דבתו דאפשר שלא יגרשנה כלל או שתמות בחייו ולא יבוא בר לידי גביית כתובה ולכך אין חזקה דאב נמשכת מחזקה בת (והדברים ארוכים בזה בדיני חזקה ואכ"מ) עוד י"ל לפי מ"ש ז"ל בפ' האומר (ס"ו ע"א) בעובדא דינאי שכ' שם טעם דלכך לא מהני חזקה דאם לגבי בת משום דאין האם לפנינו לדון עלי' ואין אנו דנין רק על הבת לבד לכך לא מהני חזקה דידה דאם לגבה וכתבתי במ"א דפי' דבריו דמ"ש מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה הוא דוקא באם האם עצמה באתה ד לדון עליה וכיון שאנו מכשירים אותה לכהונה משום חזקה פה. א"כ ממילא בהכרח בתה נמשכת בהיתר זה שלה שאין אנו דנין על בתה רק על האם משא"כ אם האם כבר מתה או שאין אנו צריכים לדון עלי' כלל שנפסלה ממילא ע"י דבר אחר ואין אנו דנין רק על הבת בזה לא מהני חזקה דאם לגבה, וא"כ א"ש כאן דברישא דהכתובה לאביה דעודה ברשות אביה וא"כ אין אנו צריכים לדון כלל בדין הבת לגבי הכתובה רק לאביה בלבד לכן לא מהני חזקה דבת לאביה וזה ברור ופשוט

ח אך מדברי רש"י דפ' המדיר אין ראי' כ"כ די"ל דכוונת רש"י דתרתי בעינן חזקה דגופא עם ברי ושמא ולכך באב דלית לי' הך חזקה דגופה אפי' טוען ברי לא מהני אבל מדברי רש"י פ' אלו נערות (ל"ו ע"א) בהא דחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים דפרש"י משום דאי הויא פקחת היתה טוענת משארסתני נאנסתי אף דאינה טוענת לפנינו. א"כ מוכח דצ"ל דס"ל דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא וכ"כ התוס' שם בשיטת רש"י ד"ה החרשת כו'. ועי' בחידושי הגאון פנ"י שם שכ' ג"כ דאע"ג דבפ"ק משמע דטעמא דר"ג הוא משום ברי ושמא צ"ל דלמסקנא דקאמר הטעם משום חזקה היינו משום חזקה לחוד. אבל התוס' שם בד"ה החרשת פי' באופן אחר וא"כ אין מוכח דהתוס' ס"ל דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא. ובפ' המדיר שהסכימו לפרש"י היינו משום דאיכא תרתי ברי ושמא וגם חזקה דגופא ומכ"ש לשיטת הרמב"ן ורשב"א ור"ן דס"ל בהא דפ' המדיר דמה דקאמר רב אשי רישא מנה לאבא בידך כו' היינו ג"כ מטעמא דברי ושמא א"כ י"ל דחזקה דממונא עדיפא מחזקה דגופא. ובאמת יש לתמוה לכאורה על שיטא רש"י ז"ל דהיאך אפשר לומר דחזקה דגופא עדיפא מחזקה דממונא דהא אנן קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. הרי דאפי' רובא לא מהני לגבי חזקה דממונא. וא"כ כ"ש דעדיפא מחזקה דגופא דהא בכ"מ מצינו דרובא עדיף אפי' מחזקה דגופא (עי' תוס' פ"ק דחולין (ט' ע"א) בסוגיא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא שהקשו למה לא ילפינן מהא דאזלינן בתר חזקה דרובא עדיף מחזקה) הרי מוכח להיפוך דחזקה דגופא גריעא טפי. ועוד דנראה לכאורה מסוגיא דר"פ האשה שנתארמלה (ט"ו ע"ב ט"ז ע"א) דאם היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך דצריכה להביא עדים. ולמה לא אמרינן העמידנה על חזקת הגוף דבעת נשואין שלה היתה בתולה ועדיפא מחזקת ממון. וכן אמר שם לימא תנן סתמא דלא כר"ג ומשני ע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא כו'. אך זה יש ליישב די"ל דמשני הכי לפום אוקימתא קמייתא דפ"ק דאמר שם דטעמא דר"ג משום ברי ושמא. אבל לפי תי' שני דטעמו משום חזקה אין ה"נ דמתני' לא אתיא כר"ג. אבל עדיין אינו מיושב דא"כ יהי' מוכרח עכ"פ דהלכה כשינויא קמא דבברי וברי ושמא ושמא לא מהני חזקה דגופא נגד חזקה דממונא מסתמא דמתני' דר"פ האשה שנתארמלה דמצריך עדים. או דנימא דאין הלכה כר"ג דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דקיי"ל הלכה כסתם. וא"כ היאך אפשר לפרש דברי רב אשי כמו שפרש"י אליבא דהלכתא אם לא שנאמר דרב אשי סמך אסתם מתני' דפ' המדיר דמתניא בתר הך סתמא דפ' האשה שנתארמלה ולכך ס"ל דהלכה כסתמא בתראה. אבל הוא דחוק וגם קשה מהא שכ' דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ורובא עדיף אפי' מחזקה דגופא וכמ"ש. ולפי מ"ש במ"א הי' נראה ליישב קושי' זאת. והוא דצ"ל דמה דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אף דבכל התורה קיי"ל אחרי רבים להטות ואפי' בד"נ דחמירי טפי מממונא קיי"ל דהולכים אחר הרוב כדמוכח מכ"מ. והי' נראה דהטעם הוא באיסורים בכ"מ רובא עדיף מחזקה מ"מ מדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכמו כן כאן סמכינן מיעוטא לחזקה דממונא מדרבנן וא"כ אין מכאן ראיה דחזקה דממונא עדיפא מחזקה דגופא וא"כ הדרינן למילתא קמייתא דלפי שיטת רש"י מוכח דע"א א"נ נגד חזקה דגופא. ומ"מ אחר העיון נראה שיש לדחות ראי' זו די"ל דכוונת רש"י הוא דלכך מהני **(הגה"ה ועי' תוס' רפ"ק דסנהדרין (ג' ע"ב) ד"ה ובממונא כו' ובתוס' ר"פ המוכר פירות שכתבו לחלק בין רוב גמור ובין רוב שאינו גמור וי"ל דהתוס' הוא לשיטת ר"י דס"ל דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. עי' תוס' ר"פ הלוקח בהמה (י"ט ע"ב) וברא"ש ר"פ האשה בתרא ודוק:

)**