בית נאמן י

בע"ד כו' א"ל התם לא מחייבא לאחרינא הכא מחייבא לאחריני כו'. וז"ל שם בתשובתו ולכאורה תמוה כיון דהא דבדבר שבערוה בעינן שנים הוא משום דילפינן דבר דבר מממון וקרא דדבר גבי זנות אשתו כתיבא. א"כ הי' לנו לומר שמי שראה אשתו שזינתה אפי' אם היא מודה בדבר לא הי' לנו לאסור כלל בלא עדים כיון דמחייבה לאחריני בהודאתה דאסורה לכהונה עי"ז ומ"ש מקדושין דלא מהימנא משום דמחייבי לקרובים. ולפ"ז צ"ע דסותר סוגיא ערוכה בפ"ק דכתובות (ט' ע"א) אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי כו' ופריך שם ומי אמר ר"א הכי והא כו' אין האשה נאסרת כו' ומסיק דפ"פ כשני עדים דמי. ופרש"י דכיון דדבר ברור לו שנבעלה כו' ועי' תוס' שם ד"ה ומי אמר ר"א כו' שהקשו ע"ז דתקשי לי' אמתני' דהאומר לאשה קדשתיך כו' ותי' שם דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים אפי' ראה אדם שזינתה אשתו כו' ומתני' דהאומר לאשה קדשתיך כו' מיירי שאומר שקידשה בפני עדים. וא"כ למסקנת הש"ס צ"ל דס"ל דלא דמי לקדושין דשם אפי' אם ידוע לו שקידשה כיון דדבר שבערוה אין פחות משנים לא מהני מידי משא"כ לענין זנות של אשתו לא אמרינן הכי דלא אברו סהדי אלא לשקרי, וזה תימא גדולה כיון דעיקר מה דס"ל בקדושין דלא מהני בלא עדים ילפינן לה דבר דבר דכתיב גבי ערוה כי מצא בה ערות דבר וא"כ מ"ש מקדושין

ד והנלע"ד דשאני גבי סוטה דכיון דגילתה תורה דע"א נאמן בה לאחר קינוי וסתירה דילפינן לה מקרא דועד אין בה כו' דע"א נאמן. וטעמא משום דרגלים לדבר כיון שקינא לה ונסתרה. הרי דלא הקפידה תורה על עדים דווקא רק שיהי' בירור הדבר. וגם כיון שהחמירה תורה לעשות ספק כודאי דלאחר קינוי וסתירה אסורה לבעלה מספק ומינה ילפינן לכל ספק טומאה ברה"ר. וא"כ הרי דלא השוותה התורה דבר זה לממון דהרי בכל ספק ממון אמרינן המע"ה ואם אם ספק לנתבע כל שיש ספק גם לתובע פטור דספק גזל לא אסרה רחמנא וכמ"ש בתומים בסוף קיצור ת"כ שלו וכן פשוט בכ"מ. א"כ בדבר זה חמורה סוטה מממון ולא ילפינן מממון רק היכא דאין הדבר ברור ולכן גם בפ"פ כל שברור לו שנבעלה אסורה לו אף בלא עדים. וכן בספק כיון שיש רגלים לדבר הוי כמו שברור לו ואסורה לו מספק עד שתשתה ויתברר הדבר. אך עדיין אינו מיושב כיון דעיקרא דמלתא מה דילפינן התם דבר דבר מממון הוא מקרא דכי מצא בה ערות דבר מנין לנו להקל בקדושין יותר והי' לנו לומר דגם שם כל שיודע בעצמו שנתקדשה לו הוי קדושין לגבי' כמו בהא דסוטה דהא בסוטה ג"כ חב לאחריני לגבי האשה כשהיא מכחישתו וגם דאוסרה לכהונה. והנ"ל בישוב קושיא זו דבזה חלוק דין קדושין מדין סוטה דבקדושין עיקר המעשה היא בשביל לאסור לאחרים כמ"ש בריש קדושין (ב' ע"ב) דאסר לה אכ"ע כהקדש. ונמצא דעיקר המעשה דקדושין הוא בשביל אחרים לכך בעינן שיקדש בשני עדים דכל שלא הי' ב' עדים בדבר א"כ אין ידוע לאחרים אם נתקדשה דע"א אינו נאמן לגבי אחרים שא"י הדבר אם האמת כך. ולכך לא חל האיסור ולא מיקרי הקדש אכ"ע. ולכן גם לדידי' אין הקדושין חלים לאסור בקרובותיה דאין קדושין לחצאין. משא"כ בסוטה דבלא"ה היא אסורה אכ"ע וא"כ אין עיקר איסורה רק לגבי בעלה לכך כל שנודע לו אסור בה אפי' ליכא עדים ומה דילפינן בקדושין מקרא דכי מצא בה ערות דבר כו' היינו שכמו שמצינו דלאסור על בעלה כל שא"י לו בעינן ב' עדים כמו בממון כמו כן בקדושיו לאסור לאחרים בעינן ג"כ ב' עדים. וז"ש בש"ס התם לא חב לאחריני הכא חב לאחריני ר"ל דבקדושין בא לאוסרה אכ"ע מצד איסור א"א. ודלא כפרש"י משום איסור קרובות. וכן ראיתי שכ' הר"ן בפי' שם דמ"ש חב לאחריני היינו דאסורה אכ"ע מצד א"א. וזה ברור לע"ד בפי' הסוגיא שם. ועי' בס' אבני מלואים מהגאון בעל קצוה"ח באה"ע (סי' מ"ב סעיף ב') מה שנתקשה בזה. ולפי מ"ש מתורץ היטב. וגם מה שהקשיתי לאותם פוסקים דס"ל דע"א א"נ נגד חזקה דהטעם דבעינן ב' עדים להוציא ממון משום דחזקה שהוא שלו ואין ע"א להוציא מחזקה ודוק

ה עוד יש לתרץ דאצטריך קרא לגבי ממון דס"ד דאדרבא בממון מהני עד אחד משום די"ל דשכיח הוא דמורה היתירא להחזיק ממון אחרים באמתלא כל דהו משום מלוה ישינה או משום דגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתם לכך גרע טענת הנתבע וגם בטוען א"י אפשר דמשקר לומר שא"י ומשום דאינו מעיז פניו כ"כ להכחיש בברי טוען שא"י הוי אמינא דע"א נאמן להוציא ממון משא"כ בשאר איסורים דמוחזק בהיתר דאין אדם חשוד כ"כ לעבור על איסור או לומר שא"י אם יודע באמת שדבר זה אסור לכך אצטריך קרא דגם בממון לא מהני ע"א. ובזה יש ליתן טעם דלכך הצריכה תורה שבועה בממון להכחיש העד ובמקום שא"י לשבע משלם לבד בקרקעות דאלימא חזקת המוחזק טפי דקרקע לעולם קבוע ובחזקת בעליה עומדת יותר ממטלטלים וכן עבדים שהוקשו לקרקעות בזה פטרתו התורה משבועה וכשא"י לא מהני ע"א וכן בשטרות כיון שאין גופן ממון ודוק

ו ולכאורה הי' נראה להוכיח דע"א אינו נאמן באיסורים נגד חזקה מהא דאיתא בספרי פ' שופטים הביאו הפנ"י ריש מס' גיטין לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת באיש אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה כו'. וע"כ מיירי בדלא מכחשא לי' דאל"כ פשיטא דלא מהימן גם באשה דהא שוי' אנפשה חדא"ס. וא"כ ע"כ צ"ל דשתקה או שא"י וא"כ מוכח דבאיש א"י ומדקאמר לכל עון ולכל חטאת וגו' דהיינו לומר אכלת חלב וכדומה א"כ מוכח דא"נ באיסורי תורה במקום חזקה. ואין לדחות דדוקא לחייבו חטאת דהוי הוצאת ממון או לחייבו מלקות דעדיף מהוצאת ממון א"נ. אבל לא להעיד לאסור אותו דבר על חבירו דאין כאן הוצאות ממון אלא הפסד והוי כהיזק שאינו ניכר שאינו עושה מעשה להוציא ממון רק דממילא קא פסיד. דא"כ היאך דייק מינה באיש אינו קם אבל קם הוא באשה דהא דומיא דאשה דאין כאן הוצאות ממון גם באיש הוא נאמן ואין לדחות דגבי אשה מוציאה ממון ע"י עדותו דהא שם הטעם דמספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר כו' ועוד תינח למ"ד כתובה דאורייתא למ"ד כתובה דרבנן מאי איכא למימר אע"כ כמ"ש. וע"ש בפנ"י דאף דבספרי שם פליג ר' יוסי על ר' יהודה דדריש הכי לא פליג שם על עיקר דבריו אלא מילתא אחריתי קאמר ע"ש. אך יש לדחות דכיון דחזינן בש"ס דילן ר"פ האשה רבה דשקיל וטרי מנלן דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה ולא הביא שם הך דספרי מכלל דש"ס דילן ס"ל דמשבשתא היא או דס"ל דר' יוסי פליג על ר' יהודה גם בזה ולא דריש אבל קם הוא באשה. אלא דריש דקם הוא לשבועה ובאיש דנקט אורחא דמילתא הוא. ועי' תשו' נוב"י מהד"ק (חלק אה"ע סי' ל"ג) שהאריך הרבה להוכיח דע"א נאמן באשה שמת בעלה מן התורה וכ' שם לפרש כן דברי הרמב"ם. וכ' הטעם דעד אחד נאמן משום דרחוק הוא שישקר העד בדבר שיכול להתברר מעצמו שלא על פי עדותו. ופי' שם שיטת הש"ס דר"פ האשה רבה דשם קאי דווקא על עד מפי עד דלא שייך ה"ט ע"ש (ובמ"א בתשו' בעסק עגונה הארכתי בזה). והנה לפ"ז הי' נראה לומר שיש לחלק בין אם מעיד להיתר בדבר שנתחזק באיסור או להיפוך בדבר שנתחזק בהיתר שהעיד לאיסור דהנה בכ"מ ידוע דאזלינן בתר חזקה. וכאן אם מעיד להיתר יש ב' חזקות. א' חזקה אין אדם חוטא ולא לו לגרום מכשול לפני עור להאכיל איסור לחבירו. ועוד חזקה דלא משקר במידי דעביד לגלויי בעצמו שלא ע"י עדותו כמ"ש וא"כ העמד ב' חזקות אלו נגד חזקה דא"א דחזקה אחת אינה כלום נגד ב' חזקות כמ"ש בר"פ כל הנשבעין ובס"פ המקבל בסוגיא דשכיר נשבע ונוטל. אבל אם אין הענין יכול להתברר מעצמו אין כאן אלא חזקה נגד חזקה ולכן אינו נאמן ואע"ג דבמקום דלא אתחזק לא איסורא ולא היתירא קיי"ל דע"א נאמן כמו שיבואר בחדרים הבאים בס"ד ש"ה דבלא העדות יש חזקה כנגד חזקה כגון ב' חתיכות א' של חגב וא' של שומן וכדומה משא"כ כאן דע"י שמעיד נעשה חזקה אין אדם חוטא ולא לו לכך לא מהימן. וא"כ אם מעיד להיפוך לאסור במקום דאתחזק היתירא אין כאן חזקה דאין אדם חוטא ולא לו י"ל דאינו נאמן אפי' בדבר שיכול להתברר מעצמו וית'