ברוך מרדכי חלק ב שג

בכלל ל"ת מלאכה וכן כתיב משא ביום השבת י"ל אין הוצאה, בשלמא על תחומין י"ל אין מלאכה גרוע וגם לא כתיב ביום השבת וע"כ הוכיח עו"ה לשבת ואין עירב והוצאה ליוה"כ, וע"ז תירץ לעולם שבת ויוה"כ שיוים ואפ"ה צריך קרא שהכשירה בכך שאני וי"ל אם חל בשבת לא התירה ודוק. מה שהקשה ביר' דשם קאי על תחומין והלא מזכיר רק הוצאה ליתא שהרי רפרם י"ל איירי מהוצאה וגמרא שתירץ הכשירה בכך שאני י"ל באמת סברי לא איירי מהוצאה רק מתחומין, ולפ"ז י"ל הלשון הא דרפרם בדותא הוא שאאר, וי"ל באמת לכאורה ביוה"כ גופא לא כתיב בהדיא שהוצאה מותר ודילמא באמת אם הי' חול לא משלח א"ו גם בזה אמר חי נושא את עצמו רק רפרם ע"כ סבר שעל תחומין לא קאי או שסבר תחומין לאו דאורייתא וכ"כ על הוצאה והכשירה בכך שאני ובהוצאה לא שייך וע"כ שקאי על תחומין וא"כ י"ל שם לא הוכיח הוצאה כלל דאפשר אם היה חול לא מתיר בשלמא תחומין היה בכל פעם ובפרט אם היה לי"ב מילין וזה שסיים דרפרם בדותא הוא היינו לגמרי מזה שאמרינן שהיה שם להתיר הוצאה וגם י"ל לרפרם לא סבר הכשירו בכך שאני למה לא אמר על תחומין ובריי' סבר תחומין דאורייתא אלא ע"כ א"כ מ"ש משאר יוה"כ ולכאורה י"ל אע"ג דסבר הכשירה בכך שאני וקאי על על תחומין ואפ"ה מוכח דין עירב והוצא' ליוה"כ כהנ"ל כיון דקיל ודוק. ולכאורה י"ל מה הקשה גמרא ומוכח אין עו"ה ליוה"כ דבלא"ה יוה"כ היא דילמא שאני שבת החמור, ועיין ירושלמי ר"ע ור"י פליגי אי יוה"כ ושבת חדא היא, ועיין יבמות ד' דהו"א שבת דאסור חמור, ועיין רש"י לפי שכל כו' ועיין גמרא יומא וי"ל אפ"ה דייק רפרם כיון דיוה"כ קיל ממילא י"ל אין עו"ה ליוה"כ, ולפ"ז רב ששת י"ל סבר כיון שבלא"ה מוכח אין עו"ה ליוה"כ י"ל לשבת ויוה"כ שווים רק לענין הוצאה, ולפ"ז ניחא שם בכריתות לא היזכר כלל והוצאה י"ל על תחומין אין כאן חמור אין הוכיח עו"ה ליוה"כ ולהנ"ל ניחא מה שהקשתי בכריתות ומה הקשה הגמ' דילמ' אין חילוק ולאו ליוה"כ וי"ל אם אין חילוק מלאכות ה"ה אין עו"ה ע"כ נקט עשה דחילוק מלאכו' אין אלא למאן דיליף לאו מלא תבערו וכן אם הפי' במכלתא, ולפ"ז אנן שפסקינן אין עו"ה ליוה"כ ממיל' נמי אין חילוק מלאכו' רק ממתני' דקדקתי סבור לכאורה דיש חילוק מלאכות ושם י"ל יליף מאחת מהנה ודוק. וכבר אמרתי לרפרם שלא הזכיר כלל מהוצאה יאמר אין עירב והוצאה ליוה"כ אבל י"ל לכאורה פשיטא לפי ששבת חמור כר' יש ישמעאל וע"ז לכל הפחות בשמע אין עו"ה כיון שיוה"כ קיל, ולפ"ז אפי' איירי מתחומיו ג"כ מוכח כה"ג והכשירה בכך לא סבור וע"ז תי' גמ' לעיל מששקולי' רק הכשיר בכך שאני ולא מוכח:

בעהי"ת סוגיא דשליח נעשה עד. ועיין בר"ן וברשב"א שהקשו על ירושלמי רבי יוס' שאמר כיון שמדאורייתא כשר לעדות אף לאחר תקנה וכו' מה בכך סוף סוף נוגע בעדות וכו' ונראה לפי ענ"ד ליישב ותחלה ניישב ביאור דברי תוס' שהביא ירושלמי ד"ה וכן בדיני ממנות וכו' ולכאורה קשה לי מה הקשה התוס' על ירושלמי דילמא ירושלמי סובר כמ"ד צריך לפרעו בעדים א"כ הוא נוגע בעדות דהא פלוגתא הוא, וי"ל שהרי תוס' הביא ירושלמי שאמר וכן בקדושין וכו' וכן במהרי"ט שהבי' משמע שבכל גוונ' שליח נעשה עד וא"כ אם כבר צריך לפרעו בעדי' איך אמר בממון שליח נעשה עד אלא א"כ קשה איך אמר בקדושין דווקא בשטר ולזה ביאור תוס' פה שאיירי אחר תקנה ולא קשה איך אמר תחילה בממון שליח נעשה עד י"ל שירושלמי סבר דהא באמת אינו נוגע בעדות להשביע אח"כ ותירץ תוס' שלא נקרא עדים, וי"ל כ"ז בקדושין שצריך עדות שאם נתקדשה שלא בפני עדי' אף ששניהם מודי' אין חוששין לקדושין וא"כ שפיר אמר שלא הוא עדות משא"כ בממון שלא איברי סהדי אלא לשקרי וכיון שאחר השבוע' ידענו שהוא אמת לא צריך יותר וע"כ בממון אפילו לאחר התקנה מהני וישבע אח"כ משא"כ בקדושין שפיר אמר הירושלמי, ולפ"ז שפיר אמר ר' יוסא כיון שמדאורייתא לא צריך לישבע והוי עדות גמור ומהני קדושין ואי עכ"פ שמא הוא שקר באינו מודים ע"ז י"ל שנשבע אח"כ ואי שעד הצריך שבועה אינו עד זה אינו כי מן התורה הוא עד גמור רק שלא ידעינן אי אמת העד מהני השבועה אח"כ (ובאמת י"ל ירושלמי בלא"ה קאמר אם שניהם מודים ודוק) ומיושב קושית הר"ן ודוק. ולפי"ז יש לתרץ דקדק עצום שתוס' ד"ה לעולם הקשה וכו' ולמה לא הקשה התוס' מיד על הקושיא אי קסבר ועיין אור חדש, ולפי הנ"ל י"ל שהרי באמת ע"כ גמרא דידן סובר אפילו בממון עד הצריך שבועה אינו עד כמבואר בתוס' לקמן ד"ה והשת' ולפי זה י"ל על קושית גמרא לא יוכל להקשות, וי"ל הקושי' גם על קדושין ידע התוס' תירץ שעד הצריך שבועה אינו עד משא"כ בתי' גמ' שאסיק ומגו דיכול למימר אהדרני ללוי ולא אמר מגו דיכול למימר אהדרני לבעל הרי בממון צ"ל אין צריך לפרעו בעדים ושפיר הקשה, ועל זה תירץ אפי' בממון עד הצריך שבועה אינו עד כמבואר לקמן ודוק. ולפ"ז שפיר לווה שאמר רמב"ם סתם שליח נעשה עד ולא חילוק כלל ואפי' לאחר התקנה ולהנ"ל יש לומר לאחר התקנה כשנשבע אח"כ אך לכאורה מבואר בגמרא אפי' בממון עד הצריך שביעה אינו עד ודוק, (ועיין ברי"ף מעשה בכתף ור"ן שהקשה הא לאחר התקנה ולפענ"ד י"ל בשלמא בגמרא שפיר אמרינן שהוי כנוגע דהם שמעידים ללוה צריך לשבע משא"כ אם הם מעידי' ללו' ל"צ וע"כ באמת אמרי' שגם הם צריכי' לישבע ועיין ש"ך סי' קי"א ס"ק על לבוש משא"כ בע"א מה הוא נוגע ללוה שצריך לשבע הא גם אם אמר שנתן למשלח לא הוה רק עד אחד ולא צריך המשלח רק לשבע והוא ידע שבאמת וודאי ישבע וצריך הלו' שישלם וממילא יחזיר הלוה על השליח וצריך הוא לשבע וא"כ ליכא נוגע כלל אדרבה אם המשלח כבר נשבע יותר העיד לשבע אח"כ ודוק ותימא על הר"ן לפענ"ד (ועיין מה שהקש' תוס' כתובות שלא מציין אם עד אם נוגע.) עיין רשב"א שהקשה על גמרא איפוך א"כ רב שילא כב"ש ולפענ"ד י"ל על לשון גמרא שליח ועד א' הו"ל סתם שליח נעשה עד, וי"ל ע"פ דברי חו"מ וב"ש שעד המסייע נעשה עד ולפ"ז י"ל על רב שילא ר"ק שי"ל כולם סוברים אין שליח נעשה רק ב"ש. ועוד י"ל על רי"ף הנ"ל למה הביא הירושלמי וי"ל שרי"ף סובר הא דעד הצריך שבועה אינו עד י"ל כמבואר התוס' לפי שנאמר ע"פ שנים עדים יקום דבר משמע על פיהם ואם כן י"ל דווקא בשם עדים ובעדות שצריך שנים, משא"כ בעד א' ע"כ הצריך שבוע' נמי עד, ולפ"ז י"ל בירושלמי שהיה עד אחד ורק לענין חיוב שבוע י"ל עד הצריך שבועה נמי עד ושפיר מחייב ע"פ כתף. עיין לבוש הובא בש"ך ס"ק כ"ט ולפענ"ד זולת קושי' הש"ך צ"ע אם שכוונ' להציל השבוע' מלוה שיודע בשקרא הלא יוכל לטעון נאנסה כמבואר בתוס' לעיל א"כ לא תיכחש כלל שנית גם בלא שבועה מה מגו איכא דילמא ללוה לא רצה שהכחיש בפנינו מה שא"כ למלו' ודוק וא"ל שכוונ' הלבוש אף שמשלח נמי ידע בשקרי